"השגרה שמרה על השפיות שלי"

לפני שמונה שנים עלתה מור מימוני על משאית מיחזור של עיריית תל אביב, ולא ירדה. מאז היא נהגת משאית שמתחילה את יומה ב-3:30 לפנות בוקר ומסיימת אותו ב-9:00 בבוקר.

מימוני, רווקה בת 29, אוהבת את השקט, להסתובב ברחובות, לראות את הילדים הקבועים שמנופפים לה לשלום וללוות את העיר המתעוררת בסביבות 7:00 בבוקר.

• כמה מובטלים באמת יש בתקופת הקורונה?
• העירייה לא עושה לכם טובה כשהיא מפנה את הזבל מדי יום
• לפני שנטבע באשפה: איך להפוך זבל של אחד לאוצר של האחר

זה מה שהחזיק אותה בזמן הקורונה – השגרה, המסלול הקבוע, לאסוף את שני הפועלים הקבועים שמלווים אותה במשמרת, לשתות איתם קפה. "כולם צעירים, והאווירה כיפית מאוד", היא אומרת.

השעות הקשות עבורה הן אלה שבהן היא צריכה להישאר ערה ו"להחזיק את היום" כדי ללכת לישון ב-8:00 בערב, כשהכל סגור. היא גילתה שיש לה זמן פנוי רב כשנמנעה מפגישות עם חברים ולא ראתה את בני משפחתה - ובעקבות זאת מצאה תחומי עניין חדשים: מימוני התחילה להתאמן ולצייר המון, רכשה קנבסים וצבעי שמן, וצבעה ושיפצה את דירתה בחולון.

"הייתי בשני בידודים, אבל מלבד זה המשכנו לעבוד כרגיל", היא אומרת. "וזה בהחלט מה ששמר על השפיות שלי בזמן הזה". הדבר היחיד שהשתנה הוא שהיא מנסה להימנע מלהתקרב לילדים שרגילים לבקש ממנה תמונה.