"בבחירה בין עבודה לצפון - אני בוחר צפון"

"לגור דרך קבע בתוך הפיח והפקקים נראה לי פשוט דבר הזוי", אומרת תא"ל מיכל בן מובחר, שעובדת ומתגוררת כבר 16 שנה במרכז, אך המשפחה והלב נמצאים בצפון ■ מה המחיר שמוכנים לשלם תושבי הצפון על החיים בתוך הירוק בהיעדר פרנסה ותחבורה נוחה

הילה ויסברג
הילה ויסברג
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
הילה ויסברג
הילה ויסברג

כששואלים את תא"ל מיכל בן-מובחר, ראש מחלקת סגל באגף כוח אדם בצה"ל, היכן היא גרה, היא עונה: "במושב שדה אליעזר". אולם הלכה למעשה, בן-מובחר פוגשת את המושב הצפוני, הממוקם לא רחוק מקרית שמונה, בעיקר בסופי שבוע. בשאר הזמן היא נמצאת בבסיס השלישות ברמת גן.

קשה לחשוב על סיפור הקרבה "צפוני" יותר מזה שמגוללת בן-מובחר, 47, שמעידה על עצמה שהיא ובעלה "נשואים האחד לשני, ולגליל". במשך עשר שנים, היא מספרת, שירתה בתפקידי קצונה שונים בפיקוד הצפון, אבל אז הבינה שכדי להתקדם בהיררכיה הצבאית, אין מנוס אלא לעבור למטה צה"ל, הממוקם במרכז.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

מהצימר לקניון // רוח המקום או רוח הזמן? הקרב על זהותה של ראש פינה

כתבת מסע // "שיעשו מלחמה או שלום - כל מה שבאמצע לא טוב לנו"

מיכל ובני בן מובחר

ייתכן שאדם אחר באותו מצב היה מעתיק את מקום מגוריו, גם אם בלב כבד, למרכז, אבל לא כך עובדים הדברים בבית משפחת בן-מובחר. "מעולם לא היתה אופציה של עזיבת הגליל, ומעולם לא היתה דילמה", אומרת בן-מובחר, שבעלה, בני, מכהן מזה 16 שנה כראש המועצה האזורית מבואות החרמון.

"אבי, איש מפלגת העבודה, ייסד את היישוב רמות נפתלי, ואביו של בעלי ייסד את שדה אליעזר, והיה יו"ר הוועד של היישוב במשך 30 שנה. גדלנו והתחנכנו על ברכי ההתיישבות העובדת ועל ערכי אהבת הגליל ונופיו. היה לי ברור שלא משנה מה, אני לא עוזבת, ומגדלת ומחנכת את ילדיי בגליל".

ב-1998, כשבנותיה היו בנות 9 ו-6, עברה בן-מובחר למרכז, ובמהלך השירות נולד בנה השלישי. למעט גיחות חטופות, היא נמצאת בבית יומיים שלמים רק בסופי שבוע. "כשעברתי למרכז, מרחק מאות קילומטרים מהבית, ידעתי שחייבת להיות היערכות משפחתית שתאפשר לסידור הזה להצליח. בעלי ושתי סבתות פעילות מאוד נתנו גיבוי. האמת היא, שלא תיארתי לעצמי בשום מצב שאשאר במרכז 16 שנה".

יש רגעי שבירה?

"כן, יש רגעי שבירה ולא הכל ורוד, אבל אלה רגעים שחולפים. ביצעתי תפקידים שנהניתי מהם מאוד. בעלי מילא תפקיד גדול מאוד בתפעול הבית - הכין סנדוויצ’ים, הסיע לבתי הספר - כל מה שצריך. קיבלתי תמיכה מלאה מבית להחלטה לחלק את החיים בין המרכז לצפון. הילדים קיבלו את ההחלטה באהבה ובפרגון. נכון, לא היתה לי הפריווילגיה לקפוץ לבית הספר או להיות שם פיסית כשצצה בעיה בבית, אך בכל זאת, תמיד הייתי מעורבת בכל".

למה להתעקש כל כך על הצפון? המעבר למרכז, או לפחות למיקום מעט יותר מרכזי, היה חוסך קשיים ורגשות אשם.

"זו פשוט לא אופציה, ואנחנו מקווים שגם הילדים יגורו בשדה אליעזר, והחסמים שבהם אני נתקלת - תעסוקה ותחבורה - לא יהיו להם לרועץ. אין כמו הצפון - הוא יפה, פורח ושקט. האוויר נקי. אני לא יודעת איך אפשר לחיות אחרת. בצפון מקבלים איכות חיים שהיא לא ברת־השוואה לשום דבר אחר. איך אפשר לוותר על סביבה נעימה וטובה כל כך? לגור דרך קבע בתוך הרעש, הפיח והפקקים - נראה לי פשוט דבר הזוי. אני לא מתחברת לזה בכלל".

בן-מובחר היתה שמחה אם תשתיות התחבורה מהמרכז לצפון היו מפותחות יותר. היא קובלת על הזנחת תושבי הצפון העובדים במרכז, שכמוה משלמים מחיר כבד בהתעקשותם לגור בצפון. "כשאחת מחברות התעופה תיפעלה את הטיסות לצפון, היה קו סדיר שש-שבע פעמים ביום, ויכולתי לבצע תמרונים כדי לטוס הביתה בלילה. המטוסים היו מלאים. מאז שהחברה ירדה מהקו, הטיסות לא קבועות ומתקיימות רק פעמיים ביום בשעות שלא מתאימות לי. אני לא יכולה לצאת מהמשרד ב-16:00. תושבי צפון רבים סובלים מזה", היא אומרת.

"בנוסף, אין פתרונות תחבורתיים טובים אחרים. הרכבת הכי צפונית מסתיימת בעכו ולא מגיעה לגליל, כביש 6 מסתיים ביקנעם, כך שהאופציה היחידה היא להיעזר ברכב. הדרך הביתה נמשכת בין שעתיים וחצי לארבע שעות וחצי לכיוון אחד. אם רוצים לדאוג ליישוב הצפון ולכל אותם אוהבי צפון, צריך להציע פתרונות תחבורתיים הולמים, ובמקביל לפתח את התעסוקה בצפון. יש הרבה אנשים שהרימו ידיים בדרך, והפסיקו לעבוד במרכז".

ומה עם כאלה שהרימו ידיים בכיוון ההפוך, ועזבו את הצפון?

"אני בטוחה שיש גם כאלה, אותם אני פחות מכירה".

ארבע שעות על הכביש

כמו בן-מובחר, גם גם אנדריי זלמנוביץ’, 55, תושב טבעון, מוכן לסבול כל נסיעה למרכז - העיקר לא לעזוב את הצפון. "החברים שלי פה, המשפחה פה - למה שאעזוב?", הוא שואל.

במשך שנים הוא עבד בניהול מחלקות תמיכה טכנית במגוון חברות היי-טק, וגמא מרחקים כשנסע מהצפון לחברות הפרושות מנתניה ועד נס ציונה. בחודשיים וחצי האחרונים הוא מחפש שוב עבודה, ואף שלמעסיקים לא משנה היכן הוא גר - העיקר שיגיע למשרד בזמן - זלמנוביץ’ היה שמח למצוא עבודה קרוב לבית. "שילמתי מחיר בנסיעות ארוכות במכונית - שלוש־ארבע שעות ביום לפעמים. אמנם קיבלתי רכב חברה והדלק לא על חשבוני, אבל הזמן היה על חשבוני", הוא אומר.

"אני מחפש עבודה בצפון, אבל האפשרויות בצפון מצומצמות. מכיוון שאני לא מתכוון לעבור למרכז בשום אופן, האופציה היחידה היא לנסוע הלוך ושוב. הדבר היחיד שהמדינה יכולה לעשות כדי לשפר את מצב התעסוקה בצפון הוא לעודד חברות להתפתח ולגדול כאן".

אנדריי זלמנוביץ'

קשיי הפרנסה והתעסוקה בצפון אכן קשים, אפילו יותר מאשר בדרום. לפי נתוני למ"ס, שיעור האבטלה הממוצע ברבעון השני של 2013 מחוז הצפון היה הגבוה מכל מחוזות ישראל - 9.6% - לעומת 5.5% במרכז, 7.6% בדרום, 7.7% בחיפה ו-8% בירושלים.

בהתאמה, גם שיעור התעסוקה בצפון הוא מהנמוכים בישראל: רק מעט יותר ממחצית ‏(53.7%‏) מקרב תושבי הצפון היו מועסקים ברבעון השני של 2013, בעוד שבמרכז שיעור התעסוקה היה 66.1% ובדרום 59.2%. מנתוני אתר הדרושים אולג’ובס אודות היצע המשרות בצפון, עולה כי היצע המשרות נמצא בירידה תלולה מאז 2011 ונחתך ב-43% מאז: 40,886 משרות מוצעות כיום, לעומת 72,374 ב-2011. גם ב-2010 היצע המשרות היה נמוך - 59,554 בלבד. באזור המרכז, על פי אולג’ובס, היצע המשרות גבוה משמעותית מזה של הצפון - ב-2013 הוצעו 104,497 משרות.

200 שקל לכל כיוון

רני מגר, 42, סמנכ"ל התוכן של קבוצת הופ, תושב ראש פינה ואב לחמישה, משתייך לקבוצה מצומצמת של תושבי צפון המצטופפים מדי בוקר וערב במטוס חברת עיט, המטיס אותם מהצפון לתל אביבה ובחזרה, משדה התעופה מחניים הסמוך לראש פינה.

לא רק שהטיסות יקרות למדי, בוודאי אם טסים יום יום ‏("200 שקל לכל כיוון, לתושבי הצפון"), אלא שלא פעם הן מתבטלות ואז אין מנוס אלא לחשוב על פתרונות יצירתיים. בימים גשומים מאוד, למשל, הטיסות ממעטות לצאת.

בנוסף, הטיסות יוצאות מדי יום בשעות קבועות - 07:30 משדה התעופה מחניים לכיוון תל אביב וחזרה ב-17:30, ולכן הטסים חייבים להתאים את סדר היום לזמני ההמראה, אחרת ייתקעו ללא הסעה.

על אף כל החסרונות, הטיסות הן הפתרון היחיד המאפשר למגר לגור בצפון ולשהות כמעט מדי יום במרכז. הוא מספר שבתקופת לימודיו באוניברסיטה ועוד כמה שנים לאחר מכן, התגורר עם אשתו בתל אביב, אולם כשנולדו הילדים חזרו לראש פינה, המקום שבו נולדו ובו מתגוררות משפחותיהם.

משפחת מגר צילום: יולי לוביש

"ידענו שכשנרצה ילדים, נחזור לצפון, כי אנחנו לא רואים את עצמנו באף מקום אחר", הוא אומר. "עבדתי אז בתעשיית הטלוויזיה וחשבתי שהמעבר לצפון ידרוש ממני לעשות שינוי מקצועי. אבל אחרי מחשבה אמרתי לעצמי: ‘אני אוהב את הצפון ואני אוהב את העבודה שלי, אצטרך למצוא את הדרך לשלב’.

"כשרק עברנו לצפון עבדתי כפרילנסר בתחום הבימוי והעריכה, וכשאנשים שומעים שאתה גר בצפון הם רואים בזה מגבלה, ולכן היה לי מאוד חשוב להבהיר ללקוחות שזה לא כך, ואני הוא זה שסופג את בעיית המרחק - לא הלקוח או המעסיק, ואז הצד השני משתחרר לאט לאט מקיבעונות. אני מוכן להתייצב במרכז בכל יום ובכל שעה, ומעולם לא איחרתי לפגישה. בנוסף, הצעתי מחירים נמוכים יותר לעומת עורכים במרכז".

בהופ הוא עובד כבר ארבע שנים, ואמנם הטיסות הלוך ושוב לא נוחות לתפעול, אך המעסיקה נושאת על עצמה את העלויות שלהן - כ-5,000 שקל בחודש. הוא נמצא במרכז שלוש-ארבע פעמים בשבוע, ובשאר הימים הוא עובד מהבית. "המחשב מאפשר לי להיות נוכח גם בישיבות", הוא אומר.

"אני חייב לצאת מהמשרד ב-17:00 לכל המאוחר כדי להספיק את הטיסה, ובסביבות 18:20 אני כבר בבית - הרבה לפני חברים שלי שעובדים בכל מיני משרדים במרכז, וזה היתרון שבדבר", אומר מגר, "אבל רוב הזמן זה לא נוצץ, ממש לא חוג סילון".

ביום השיחה עם מגר, לפני כשבועיים, סיפר כי התבטלה טיסה בוקר. "הפתרון היה לעלות על אוטובוס בשעה 05:15 בבוקר לכיוון תל אביב. צריך לדאוג לרכבות ואוטובוסים מסודרים וטובים. במצב הקיים כיום, למשל, אין אוטובוס שיכול לקחת אותי מראש פינה לתחנת הרכב בעכו, כך שאתפוס את הרכבת של 07:15 בבוקר. בנוסף, צריך למצוא דרך לסבסד את קווי התעופה, כדי שישרת עוד אנשים - ולא רק בודדים שיכולים להרשות לעצמם לשלם עבור הטיסות".

מה היית עושה אם לא היו טיסות בכלל?

"אם זה היה הצפון או העבודה, הייתי בוחר בצפון. המקום שבו אני גר פשוט שווה את הכל".

הנסיעות למרכז עלו הון

לצד כל אותם אוהבי צפון אדוקים, יש גם מי שמרשים לעצמם להשתעשע במחשבה לשוב ולהתגורר במרכז. דרור שמרת ‏(55‏), תושב כפר ורדים נשוי ואב לשלושה, נמצא כבר 15 שנים על הקו למרכז. בתחילה הוא היה נוסע במכונית פרטית כמה פעמים בשבוע, ובשנים האחרונות הוא מתנייד ברכבות. לדבריו, "התיזוזים נעשים יותר ויותר קשים עם הגיל".

דרור שמרת

שמרת, מבעלי חברת משחקי החשיבה "פוקסמיינד", מקיים את פגישות העבודה והתפעול של העסק מהמרכז. אל כפר ורדים הגיע עם משפחתו אחרי תקופה שבה שהה בשליחות בארה"ב, לאחר מכן התגורר עוד כמה שנים בשכירות בקרית אונו.

"רצינו בית פרטי עם גינה, ומחירי הדיור במרכז היו גבוהים מאוד, וראינו איך החלום על הבית מתרחק מאתנו. תוך כדי שיטוטים, הגענו לכפר ורדים והחלטנו לנסות. בעיני, זה היה המקום הכי קרוב לאמריקה בישראל".

שמרת טוען שההחלטה על המעבר היתה טובה מאוד עבור הילדים, אבל הוא לא מוכן להתחייב על השתקעות בצפון עוד זמן רב. "הילדים הרוויחו חינוך מעולה וחיי קהילה, אבל מדובר ביתרונות לילדים, ופחות למבוגרים. גם כלכלית, לא בטוח שזו היתה החלטה נכונה. כל משפחה חייבת שני רכבים כדי להסתדר כאן, למשל, והנסיעות במכונית למרכז עלו הון. כל עוד רוב התעשיות ומקומות העבודה נמצאים במרכז, התושב הצפוני משלם מחיר כבד כשהוא מנסה לנייד את עצמו הלוך וחזור".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

אתר ChatGPT. היכולות מרשימות ביותר

הצ'אט־בוט המדהים יחליף את גוגל וישנה את עולם הטק? לא כל כך מהר

הפגנות בוורשה, בירת פולין, נגד חוק ההפלות

התקדים הפולני: האם כך ייראה העתיד של ישראל?