כלכלת המנצחים שלוקחים את הכל

מעמד הביניים בעצם עומד במקום כבר 40 שנה

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גיא רולניק
גיא רולניק

פורסם במקור ב-14/10/2010

הפערים החברתיים מעמיקים, הצמיחה מתרכזת אצל העשירים, הפוליטיקאים נראים כמריונטות של בעלי ההון, הדמוקרטיה נהפכת בהדרגה לפלוטוקרטיה - שלטון העשירים, או לאוליגרכיה - שלטון של משפחות בודדות. נשמע לכם מוכר? אבל הפעם הכוונה אינה לישראל, אלא למדינה שממותגת כחופשית ביותר בעולם, המדינה שהפכה את הקפיטליזם לסמל ההצלחה, המדינה שבה כל החלומות יכולים להתגשם.

מי שעדיין משוכנע שארה"ב היא המודל להצלחת השוק ה"חופשי", כדאי שירכוש לעצמו (17.82 דולר במהדורה המודפסת ו-14.99 דולר במהדורה הדיגיטלית) את הספר Winner take all politics, שיצא החודש לאור בארה"ב וזכה עד כה לביקורות מצוינות, גם מכיוונים מפתיעים.

המחברים, ג'ייקוב האקר ופול פירסון, שני פרופסורים למדעים פוליטיים (מדעי המדינה), החליטו לחקור לעומק את אחת התופעות הבולטות ביותר בכלכלה האמריקאית בשנים האחרונות - הגידול המהיר באי השוויון בחלוקת ההכנסות. השניים מביאים נתונים מפתיעים ומבהילים, ומה שחשוב יותר - מציעים הסברים שונים באופן מהותי מאלה שהיו מקובלים עד היום, לתופעה הכלכלית והחברתית הזאת בארה"ב.

הנה כמה נתונים שיפתחו לנו את התיאבון לצלול לתוך הניתוח הזה:

■ בין 1979 ל-2009 זרמו 36% מהגידול בהכנסה של אזרחי ארה"ב למאיון העליון - ה-1% העשירים ביותר באוכלוסיה. חלק גדול מהזרימה הזאת התרחשה ב-2001-2006, שבהן 53% מהגידול בהכנסה זרמה לאותו מאיון.

■ בין 1979 ל-2006 גדל השכר הריאלי בארה"ב ב-50%, שהם כ-1.5% בשנה. אבל שכרם של העניים ביותר - החמישון התחתון - כמעט לא זז בכל התקופה הארוכה הזאת, והשכר של מעמד הביניים עלה ב-0.7% בשנה בלבד. רוב הגידול בשכר התרכז בחלק העליון ביותר של האוכלוסיה.

עד כאן - נתונים מרשימים, מבהילים אבל לא לגמרי מפתיעים את מי שעוקב אחר התפתחות אי השוויון בארה"ב בשנים האחרונות.

ההסברים הרי ידועים לכל: מהפכת הטכנולוגיה והגלובליזציה יצרו יתרון אדיר לעובדי "כלכלת הידע" - לבעלי ההשכלה בכלל וההשכלה הגבוהה בפרט. היכולת לנייד סחורות, אנשים והון בלחיצת כפתור על פני כל הגלובוס שינתה את סדרי העולם הכלכליים ויצרה עולם שבו החכמים והמשכילים גורפים חלק גדל והולך בעוגה.

הפתרון המקובל על ימין ושמאל הוא השקעה בחינוך, שיפור החינוך, הקצאת תקציבים לחינוך, ניהול החינוך וכל שאר הסיסמאות הידועות על חינוך.

אלא שעכשיו באים האקר ופירסון, בסיועם של שני כלכלנים צרפתיים בשם תומאס פיקטי ועמנואל סאאז, ומציגים בפנינו סיפור מורכב הרבה יותר.

שני הצרפתים החליטו שהנתונים על אי השוויון בהכנסות בארה"ב, שנשענים על סקרים, מחמיצים את הסיפור האמיתי, החשוב ביותר. חלק משמעותי מהאוכלוסיה לא לוקח חלק בסקרים האלה, וייתכן שמדובר בחלק החשוב ביותר.

במקום להשתמש בסקרים - הם לקחו את נתוני מס ההכנסה האמריקאי מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת, ובדקו לעומק את הנתונים על אי השוויון.

מתברר שהמקום היחיד שלא נכלל בניתוחים ובסקרים עד היום הוא זה שבו מתרחש מרבית האקשן. הכוונה היא כמובן לסופר-עשירים, למגה-מיליונרים. לא לאלה שיש להם, אלא לאלה ש"יש להם הכל. כולל הכל. ועוד".

הנה כמה מספרים: האלפיון העליון של האומה האמריקאית קיבל ב-1979-2005 עד 20% מכל הגידול בהכנסה נטו בארה"ב. השכבות הנמוכות - ששת העשירונים התחתונים - קיבלו בתקופה הזאת 13.5%.

למי שמתבלבל מהעשירונים ומהאחוזונים נסביר בשפה פשוטה: 300 אלף העשירים ביותר בארה"ב קיבלו בתקופה הזאת 50% יותר הכנסה, מאשר 180 מיליון האמריקאים שבתחתית.

האם המספרים האלה מספרים את כל הסיפור? כמובן שלא: הם לא כוללים את שחיקת הביטחון התעסקותי, את הפגיעה בשירותי הבריאות, את הזינוק בעיקולי בתים ובפשיטות רגל אישיות ואת הקריסה במחירי הנדל"ן של השנתיים האחרונות, שמכה בעיקר בשכבות החלשות.

הסיפור הכלכלי הגדול ביותר באי השוויון ובחלוקת ההכנסות אינו הפער שנפתח בין עניים לעשירים, או בין העניים למעמד הביניים. מתברר שהפערים הגדולים ביותר נפתחו בין המעמד המבוסס לבין העשירים ובין העשירים לאולטרה-עשירים.

ב-1974-2007 גדל הנתח של המאיון העליון בעוגה הכלכלית האמריקאית מ-9% ל-23.5%. אבל, שימו לב מה מצאו הכלכלנים הצרפתים באלפיון העליון - ה-0.1% באוכלוסיה שבהם ההכנסה הגבוהה ביותר? אהה... כאן קבור חלק גדול מהסיפור. ב-2009 הסתכמה ההכנסה של האלפיון העליון בארה"ב בכטריליון דולר. כן, טריליון זה אלף מיליארדי דולרים שהם כ-7.1 מיליון דולר בממוצע לאדם בשנה.

ב-1974 הסתכמה ההכנסה (כל הנתונים מתואמים לאינפלציה) במיליון דולר לאדם לשנה. כלומר, ההכנסה הממוצעת של המגה-עשירים גדלה פי שבעה, והנתח שלהם בעוגה האמריקאית גדל באותה תקופה מ-2.7% ל-12.3% - יותר מפי ארבעה.

אם ממשיכים הלאה, ל-0.01% מהאוכלוסיה, הגידול הוא כמובן מהיר יותר: שם גדלה ההכנסה כמעט פי עשרה - מ-4 מיליון דולר ל-35 מיליון דולר.

גלובליזציה, חינוך, גלובליזציה, חינוך, העולם הוא שטוח - צועקים עכשיו הקוראים ה"מעודכנים". הרי מקובל להסביר את כל פערי השכר והעושר האדירים בהבדלי השכלה ובשינוי המהיר בכלכלה הגלובלית. לא בדיוק, מסבירים החוקרים. יש עוד סיבה טובה, פחות מדוברת.

הפערים הגדולים ביותר בהכנסות לא נפתחו בין בעלי השכלה גבוהה לבין אלה שלא גמרו בית ספר. הפערים הגדלים ביותר הם בתוך הקבוצה של בעלי השכלה גבוהה. כלומר, הסיפור הידוע שאם ניתן להם השכלה וכלים להתמודד עם "כלכלת הידע" אזי בעיית הפערים החברתיים תיפתר - הוא פשוט לא נכון. מעמד הביניים המשכיל עומד במקום או עולה לאט לאט, והוא רואה כיצד העשירים והסופר-עשירים עוקפים אותו במהירות מפחידה.

מתברר, כותבים האקר ופירסון, שהגיאות הכלכלית לא הרימה את כל הספינות, אלא בעיקר את היאכטות, בעוד שהדוגיות נשארו לבוסס במים רדודים.

אבל זאת רק תחילתו של הסיפור. החלק המפתיע יותר הוא ההסברים הפוליטיים לתופעה הכלכלית. האקר ופירסון מבקשים להעלות טענה מפחידה: כדי שהיאכטות ייהנו יותר מהגיאות - הן דאגו שהדוגיות יהיו נעולות ולא יוכלו ליהנות ממנה. אם להשתמש בביטוי הכלכלי Trickle down economy - הפירות הכלכליים מטפטפים מהעשירים למטה אל מעמד הביניים - הם טוענים שהנתונים הכלכליים מצביעים בדיוק על ההפך: מדובר בכלכלת Trickle up. כדי שהסופר-עשירים יוכלו להתעשר עוד ועוד - הם צריכים לדאוג שמעמד הביניים יעמוד במקום.

ההכנסה הממוצעת, מתואמת אינפלציה, של מעמד הביניים ושל המעמד העובד גדלה ב-1979-2006 ב-21% בלבד, שיעור עלוב מאוד שהעלה את הכנסתם הממוצעת מ-42,900 דולר ל-52,100 דולר בשנה.

אבל גם נתונים אלה מטעים, משום שבתקופה הזאת הגדיל מעמד הביניים את שעות העבודה השבועיות שלו בעשר שעות. ללא הגדלת שעות העבודה - מעמד הביניים בעצם עומד במקום כבר 40 שנה.

ומה קרה אצל המאיון? טוב, תודה: ההכנסה השנתית שלהם גדלה מ-337 אלף דולר ל-1.2 מיליון דולר - גידול של 260%.

אחד ההסברים המקובלים לכך שהתופעה הזאת נמשכת כל כך הרבה שנים היא אותה "ניידות חברתית" ידועה של המשק ושל החברה האמריקאית. מה שמאפשר את הפערים העצומים בהכנסות הוא "החלום האמריקאי" - כל אמריקאי יודע שאם הוא יתאמץ, ילמד ויצטיין, הוא יוכל להגיע למעגל המאושרים.

מתברר שהאמריקאים מאמינים ב"חלום האמריקאי" בעיקר משום שהם לא מכירים את הנתונים היבשים, או משום שיש מי שדואג שהם לא יכירו אותם. החלום האמריקאי מת, או גוסס, כבר 30 שנה. בחינה של מספר האנשים שמטפסים למעלה ונהפכים מעניים למבוססים או ממבוססים לעשירים, מעלה שהמספר הזה נמוך - וגם יורד בשנים האחרונות. הניידות החברתית בארה"ב נמוכה ויורדת, ונמוכה גם בהשוואה למדינות כמו אוסטרליה, נורווגיה, גרמניה, פינלנד, ספרד, צרפת וקנדה.

יש עוד הרבה נתונים מפתיעים ומעניינים בספר ובעבודות הכלכליות של פיקרטי וסאאז - אבל החלק השני של הספר עובר מכלכלה לפוליטיקה. אם חשבתם שהפערים החברתיים מדכאים, חכו שתקראו את הסיבות ואת ההסברים להם.

זה הרגע לגלות את כותרת המשנה של הספר. Winner Take All Politics: How Washington Made the Rich Richer - and Turned It's Back on the Middle Class ("פוליטיקה של מנצח לוקח הכל: איך וושינגטון הפכה את העשירים לעשירים יותר - והפנתה את גבה למעמד הבינוני").

הטענה של הסופרים פשוטה: מי שאחראי לפערים החברתיים האדירים ולעובדה שיש עשרות מיליוני אמריקאים משכילים שדורכים במקום, בעוד מאות אלפים בודדים מתעשרים באופן קיצוני, הוא לא הגלובליזציה, הטכנולוגיה או מערכת החינוך - אלא הפוליטיקה האמריקאית.

וכאן מתחיל הקורא הישראלי להרגיש בבית. האקר ופירסון מנתחים את ההתפתחויות הפוליטיות בארה"ב ב-50 השנים האחרונות ומסבירים כיצד נהפכה המערכת הפוליטית לכזאת שמשרתת בסופו של דבר את האינטרסים של העשירים ביותר. לא את האינטרסים של הכלכלה החופשית והתחרותית, לא את האינטרסים של העסקים, הקטנים והבינוניים, אלא את האינטרסים של הסופר-עשירים.

נקודת המפנה הפוליטית שמזהים הסופרים היא לא 1980 - תקופת ה"רייגונומיקס" - של רונלד רייגן, אלא שנתיים קודם לכן, בתקופת הנשיא ג'ימי קרטר. אז החלו האנשים העשירים ביותר בארה"ב ללמוד כיצד להפעיל את וושינגטון, וכיצד לארגן מחדש את הכלכלה האמריקאית כדי שתפעל לטובתם.

המיתוס שבבסיס "כלכלת המנצחים לוקחים את הכל", מסבירים שני החוקרים, הוא שלממשלה אין חלק בסיפור הזה: הרווחים העצומים של אלה שבצמרת הם פשוט תוצאה של "היד הנעלמה" שתיאר הכלכלן אדם סמית - התוצאות הטבעיות של "כלכלת השוק".

אדם סמית, מזכירים השניים, לא האמין שאפשר להניח ל"שוק" לארגן את עצמו, וחלק גדול מהעושר, מהכוח ומההצלחה העסקית שנצברו בידי מעטים, הוא תוצאה ישירה של המדיניות הממשלתית.

האקר ופירסון מדגימים כיצד החוקים והרגולציה האמריקאית שונו ו"אורגנו" לטובת העשירים ונגד הכלכלה. הם מביאים עשרות דוגמאות והרבה אנקדוטות. באחת מהן הם מספרים שכשסיטיגרופ נוצרה ב-1998 ממיזוג של סיטיקורפ וטראוולרס ואחד הבנקאים המעורבים בעסקה נשאל על האישור הנדרש מרשות ההגבלים העסקיים, הוא התבדח ש"אין בעיה, כי סנדי (סנדי וייל, יו"ר החברה) פשוט יתקשר לחבר שלו, הנשיא". לאחר כמה חודשים החלה וול סטריט בקמפיין האדיר שלה למען ביטול חוקי גלאס-סטיגל שחוקקו בשנות ה-30 ונועדו להקטין את כוחם של הבנקים ואת ניגודי האינטרסים. הקמפיין של וול סטריט הצליח כמו קמפיינים רבים אחרים שנועדו לפגוע בתחרות ולחזק את החזקים - ונבלם רק לפני שנתיים, עם קריסת וול סטריט.

האם מדובר בספר שמאלני קיצוני שמיועד לחוגי השמאל הסהרוריים או לוועדי עובדים? רחוק מכך: האקר ופירסון מסבירים שוועדי העובדים הגדולים אינם משרתים את מעמד הביניים או את העניים - אלא רק את ועדי העובדים. לרוב הציבור האמריקאי אין שום גוף חזק שמיצג אותו - לא בקונגרס, לא בסנאט, לא אצל הדמוקרטים, לא אצל הרפובליקאים ולא בבית הלבן.

הנה מה שכתב על הספר מגזין הניהול החשוב ביותר בעולם, "הרווארד ביזנס רוויו": "האקר ופירסון מספקים את הסחורה... הם מתחילים בכך שהם מוכיחים שהכוחות הכלכליים לא מסבירים את הפער העצום בהכנסות. העשירים ביותר הם ברוב המקרים בעלי השכלה גבוהה, אבל כך גם רוב אלה שנמצאים מתחתיהם ונשארו רחוק מאחור".

"הרווארד ביזנס רוויו" כותב כי הספר חשוב מאוד לא רק משום שהוא חושף את פרצופו האמיתי של אי השוויון האמריקאי, את הסיבות לו ואת כישלון המערכת הפוליטית - אלא משום שאי השוויון הזה הוא גם סכנה גדולה לעולם העסקים ולבריאותה של הכלכלה האמריקאית.

ייתכן שהמפולת של 2008-2009 לימדה חלק מהאמריקאים, גם את בני המזל ואת המשכילים שבהם, שהשיטה שבה האלפיון העליון מתעשר עוד ועוד ושולט בוושינגטון, כשעשירונים התחתונים שוקעים בחובות ועומדים במקום - אינה בת קיימא והיא תתפוצץ בסוף לכולם בפנים.

ארה"ב, כותבים האקר ופירסון, נהפכת בהדרגה לאוליגרכיה - הדמוקרטיה שלה נחלשת, משום שהעשירים ביותר למדו איך גורמים לפוליטיקאים לארגן מחדש את הכלכלה באופן כזה שהסיכונים יורדים עבורם, מעמד הביניים נחלש ושוקע בחובות ועוד ועוד חורים נוצרים ברשתות הביטחון החברתיות. הסיכונים עוברים אל האמריקאים - כמשלמי מסים, כמשקיעים וכעובדים. ההתעשרות של האלפיון היא רק התסמין לשינוי הדרמטי שמתרחש בכלכלה.

האם 30 השנים האחרונות בכלכלה האמריקאית הן חסרות תקדים בהיסטוריה? כמובן שלא. תהליך דומה התרחש לפני 100 שנה, כשקומץ אוליגרכים, טייקונים, השתלטו בהדרגה על הכלכלה ועל הפוליטיקה האמריקאית. בשנות ה-20 - כשהטייקונים האמריקאים הגיעו לשיא כוחם - הגיעו הפערים החברתיים בארה"ב לרמה דומה לאלה הקיימים כיום.

האקר ופירסון מצטטים את הדברים שאמר נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט לפני 75 שנה: "עבור רבים מאתנו, השוויון הפוליטי שהיה לנו הוא חסר משמעות לאור אי השוויון הכלכלי. קבוצה קטנה ריכזה בידיה שליטה כמעט מוחלטת על נכסי הציבור, על הכסף של אנשים אחרים, על העבודה של אנשים, על החיים של אנשים. בשביל רבים מדי מאתנו החיים כבר אינם חופשיים, החירות אינה אמיתית, בני האדם כבר לא יכולים לצעוד ולחפש שמחת חיים.

"כנגד עריצות כלכלית כזאת, האזרח האמריקאי לא יכול לפנות לעזרה, אלא רק לכוח המאורגן של הממשלה. המפולת של 1929 חשפה את פרצופה האמיתי של אותה עריצות, הבחירות של 1932 היו המנדט של האזרחים לסיים אותה. תחת מנדט זה היא מסתיימת" (רוזוולט עם השבעתו לכהונה שנייה ב-1936).

קווי הדמיון בין ארה"ב לישראל ברורים: עם הצטרפותה של ישראל לארגון ה-OECD הועמדה מראה מול פרצופנו, והתברר שאי השוויון בישראל הוא הגבוה ביותר בין מדינות הארגון.

ישראל לא נמצאת במקום של ארה"ב ולא יכולה להרשות לעצמה את מה שהאימפריה האמריקאית יכולה. לאי השוויון בישראל יש מאפיינים ייחודיים, שונים מאלה של ארה"ב - אבל לא פחות מבהילים.

ומה שיותר מטריד: תהליך ה"אוליגרכיזציה" בישראל, השתלטות קומץ גורמים על המגזר העסקי, על העיתונות ועל הפוליטיקה - מהיר הרבה יותר. מה שקרה בארה"ב ב-40 שנה - התחיל בישראל לפני כחמש שנים וצפוי לצבור תאוצה בחמש השנים הקרובות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתחנך בארה"ב ומחבב את השוק החופשי, צריך יהיה להחליט בתקופה שנותרה עד סיום כהונתו איזה מהדברים הטובים שהאמריקאים יודעים לעשות, כמו היזמות והגמישות שלהם, הוא מאמץ ואילו לקחים הוא מפיק מהכישלון האמריקאי. נתניהו יכול להיות האיש שבתקופת כהונתו נהפכה ישראל באופן רשמי מדמוקרטיה לאוליגרכיה, או המנהיג שהתעשת ובתקופתו התחלנו תהליך שבו השוק החופשי מקדם את כל האוכלוסיה ולא רק את אלה שבצמרת.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

לס נייט הכחדה אנושית מרצון

"נחיה חיים ארוכים ואז ניכחד": האיש שרוצה שלא יהיו יותר אנשים בעולם

FILE PHOTO: Twitter logo and a photo of Elon Musk are displayed through magnifier in this illustration taken October 27, 2022. REUTERS/Dado Ruvic/Illustration/File Photo

כיכר העיר המטורפת של אילון מאסק עוד עלולה להרוג אותנו