הכישרון של מנכ"ל מוזיאון ישראל

מנכ"ל מוזיאון ישראל, ג'יימס סניידר, חי כאן כבר 12 שנה, אבל נותר אאוטסיידר ■ הוא מבלה ימים ארוכים בעולם, מתעלם מסצנת התרבות המקומית, ומכיר רק מלים ספורות בעברית ■ כל זה לא הפריע לו לפתח אהבה עזה לארגון שבראשו הוא עומד, ולהעביר אותה לסביבתו - בעיקר לתורמים מחו"ל ■ מאז התחלת כהונתו מילא את קופת המוזיאון ב-250 מיליון דולר

נעמי דרום-צרובה
נעמי דרום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נעמי דרום-צרובה
נעמי דרום

מעל בנייני מוזיאון ישראל בירושלים מתנוסס בימים אלה מנוף ענק, אדום ולבן. הגלריות העצומות עומדות ריקות, קירות הבטון שלהן חשופים במקומות שבהם עמדו בעבר ויטרינות עם חפצים מאוסף המוזיאון ורצפתן מצפה לצנרת חדשה.

המוזיאון הוותיק עובר את השיפוץ הגדול ביותר בתולדותיו - "התחדשות", כפי שמעדיפים לכנות זאת אנשיו. המטרה היא להחזיר לתפארתה את הארכיטקטורה המקורית של המקום, שזיכתה את מתכנניה, אלפרד מנספלד ודורה גד, בפרס ישראל ב-1966. 8,000 מ"ר אמורים להתווסף למוזיאון בבנייה חדשה, ו-20 אלף מ"ר נוספים יעוצבו מחדש.

תצלום טס שפלן / ג'יני

השיפוץ אמור לעלות 400 מיליון שקל, ש-85% מתוכם גויסו על ידי מנכ"ל המוזיאון, ג'יימס סניידר, בצעד יוצא דופן: סניידר, אמריקאי לשעבר שנמצא בישראל כבר 12 שנה, פנה לתורמים ברחבי העולם בבקשה לוותר על האגו ועל שמם מעל הכניסה - ובמקום לגייס תרומה גדולה מתורם אחד, כנהוג, השיג את רוב הסכום בעזרתן של יותר מ-16 משפחות, שהתגייסו לתרומה קיבוצית.

"המוזיאון כבר מלא בבניינים עם שמות", מסביר סניידר בראיון ל-Markerweek, "ואנחנו לא התכוונו להרוס הכל ולבנות מחדש, אלא רק לחדש. יש פה נטייה לבנות בניין, להשיג תורם ולשים את שמו מעל הכניסה. אנחנו אמרנו, בואו נפעל בניגוד לטרנד". שלא כרגיל במציאות הישראלית, להתחדשות של מוזיאון ישראל יש תאריך סיום מדויק - 11 במאי 2010 - שהוא יום הולדתו של המוזיאון, וסניידר בטוח שיוכל לעמוד בו.

זה לא הממד היחיד שבו נבדל סניידר מסביבתו. כשהוא מדבר על המוזיאון, סניידר נשמע לעתים כאילו הוא מתייחס לאקס-טריטוריה שמתקיימת מחוץ למציאות הישראלית - אי של שלווה, כפי שהוא מגדיר אותו, בעיר שב-40 שנות קיומו של המוזיאון ידעה בעיקר סערות ומהומות. המוזיאון, על הודו המודרניסטי הקריר ואוצרות התרבות החבויים בו, אכן נראה קצת לא שייך לעיר הענייה והשסועה שעליה הוא משקיף מלמעלה.

סניידר עצמו נראה קצת כאילו הוצנח לכאן ממקום אחר. ביום יוקד של חודש יולי הוא עטוי מכנסיים אפורים, חולצה לבנה ארוכת שרוולים ועניבה סרוגה ממשי בצבע סגול בהיר, גרביים אפורים ארוכים וסנדלים.

בנוף הניהול הישראלי, הרגישות שלו לאסתטיקה יוצאת דופן. "אני אוהב להתאים את העניבה לאירוע", הוא מסביר, ומספר כי בביקור הנשיא בוש במוזיאון לבש עניבה שצדה האחד כחול והשני אדום, כצבעי דגל ארה"ב. "בישראל זה בולט, כי לא כל-כך אוהבים להתלבש יפה".

ייחודו של סניידר מתבטא גם בהתעקשותו רבת השנים לדבר באנגלית, השפה שבה הוא מנהל את כל ענייניו; בין אם הוא מודה בכך או לא, ההחלטה הזו מתפרשת כהצהרה. סניידר טוען שהיא נובעת מחוסר בזמן לימוד, אבל ניכר שהוא רגיש לנושא. "או שיצפו ממני לנהל מוזיאון, או שיצפו ממני לדבר עברית מושלמת", הוא אומר ברוגז מסוים.

כששואלים את סניידר אם הוא מרגיש שייך לכאן, הוא מצביע על תצלום אווירי של המוזיאון שתלוי על קיר משרדו. "לכאן אני מרגיש שייך", הוא אומר. "ל-28 האקרים האלה על רכס ההר. לנוף הזה יש השפעה מדהימה עלי".

כשהוא מדבר על המוזיאון, סניידר חושף את הסטודנט לתולדות האמנות שמסתתר מאחורי המנכ"ל: "בין אם טדי קולק תיכנן את זה ובין אם לא, בדרכו שלו הוא הצליח לצרף שלושה כוחות מודרניסטיים מאוד מעניינים: המודרניזם הבינלאומי של מנספלד, שהותאם לשפה מזרח תיכונית, המודרניזם המטפורי של היכל הספר, והמודרניזם האורגני של איסמו נוגוצ'י בגן הפסלים", הוא אומר בהתלהבות. "הארכיטקטורה שניתנה לנו יפהפיה, והיה דרוש היבריס רציני כדי לחשוב שכדאי להרוס אותה".

וכאן עיקר כוחו של סניידר: את אהבת המוזיאון שלו הוא יודע להעביר לסביבתו - ובעיקר לתורמים מחו"ל, שמספקים בתמורה תרומות נכבדות שבלעדיהן לא יכול היה להישאר המוזיאון הגדול בארץ, ואחד מעשרת החשובים בעולם. סניידר ידוע בכך שהוא מבלה חלק ניכר מזמנו בטיסות ובאינטראקציה עם תורמים ושועי עולם, ונראה כי הוא מחובר יותר לעשירי ניו יורק מאשר לזירת האמנות המקומית.

הנטייה הזו גרמה לו להיות מטרה לביקורת, אבל במשך שנות כהונתו היא גם נהפכה לצינור החמצן של המוזיאון: קשריו המסועפים של סניידר בחו"ל, ובעיקר רשת של כ-40 אגודות ידידים שעמל להקים, הקנו למוסד כ-250 מיליון דולר בתרומות במשך תקופת כהונתו, ובנוסף נתרמו לאוספי המוזיאון יצירות שערכן הכולל מאות מיליוני דולרים. כיום מהוות התרומות כ-70% מתקציבו השנתי של המוזיאון, שהוא כ-70 מיליון שקל, לעומת מימון ציבורי בסך 15% והכנסות של עוד 15% ממכירת כרטיסים.

המימון הציבורי מגיע כמעט רק מהממשלה - עיריית ירושלים, כך נראה, ויתרה כבר מזמן על המוזיאון. כפי שמספר המשנה למנכ"ל והממונה על תהליך ההתחדשות, דור לין: "ב-31 בדצמבר העירייה מודיעה לך מה היה התקציב של המוזיאון בשנה הקודמת".

התרומות שסניידר משיג מיועדות למשכורות, תערוכות והוצאות של ניהול שוטף. "תיקון של שירותים שדולפים", כפי שמגדיר זאת לין. "תמיכת המדינה בשנים האחרונות היתה משענת קנה רצוץ", הוא מספר. "המוזיאון תלוי כמעט לגמרי בגיוס כספים לצורך הפעילות השוטפת, והגיוס תלוי כמעט לגמרי בכישרונם של המנכ"ל וההנהגה בחו"ל. כל מי שיחליף את ג'יימס אי פעם יצטרך להיות מוכשר בזה לא פחות".

"סניידר הוא פנומן", אומר ח"כ הרב מיכאל מלכיאור, ידיד המוזיאון ויו"ר ועדת התרבות, החינוך והספורט. "אי אפשר להיות יותר אאוטסיידר ממנו - הוא לא מתאים בכלל לנוף, לשפה, לשום דבר - ועם זאת, מצליח להביא את המוזיאון לכל-כך הרבה אנשים ולגייס כל-כך הרבה תרומות".

בעולם האמנות הישראלי, שאינו נוטה לפרגן דווקא, נוטרים לסניידר טינה על הבידוד שלו מהסצנה הישראלית ובמיוחד הירושלמית - המתבטא בין השאר בנטייתו לא ללכת לתערוכות מקומיות - אבל מודים בכישרונו הייחודי.

"אין ספק - הוא בתוך עמו נמצא. מי העם שלו, את זה אני לא יודע", אומר גורם בעולם האמנות הישראלי. "אבל השורה התחתונה היא שהאיש הביא טונה כסף למוזיאון, ואת זה אפשר למדוד ולכמת. אני מניח שעל זה עומדת כל הסניידריות".

סניידר עצמו רואה את העניין במונחים הרבה יותר פשוטים. "מדברים על הכישרון שלי בגיוס תרומות", הוא אומר. "אבל מה זה אומר בעצם? להיות ברור ונלהב לגבי מה שאתה רוצה לעשות, להיות מסוגל להגשים את החזון שלך, ולדעת לתקשר אותו לאנשים שמבינים אותו. הסיבה לכך שגייסנו כל-כך הרבה כסף בעשור האחרון היא שפיתחנו חזון ייחודי, והראינו שיש לנו גם יכולת להגשים אותו. התחלנו בפרויקטים קטנים: אתה מקבל חצי מיליון דולר ומשפץ כמה גלריות, ועומד בזמנים. מקבל עוד מיליון, ומשפץ את היכל הספר. אתה בונה היסטוריה של אמינות, ובעיקר - עומד בסטנדרטים שאתה מציב".

הצורך בגיוס כספים החל כבר בימיו הראשונים של המוזיאון, ב-1965. אף שהוא נתפש בעיני הציבור וקהילת האמנות כמוזיאון הלאומי, למעשה הוא אינו מוגדר ככזה: טדי קולק, שהקים את המוסד זמן קצר לפני שנבחר לתפקיד ראש העיר ירושלים, לא הצליח בשלבים הראשונים להפוך אותו למוזיאון לאומי ולממן אותו בהתאם. הוא לא היה יכול להקציב למוזיאון כספים משמעותיים מתקציב העירייה, שתמיד היתה ענייה, ופיצה על היעדר תמיכה ציבורית בגיוס תרומות נלהב ויעיל. בכך קבע את גורלו של המוזיאון לתלות מתמדת בכישורי ההתרמה של מי שעומד בראשו.

את ההסבר הזה מספק פרופ' מיכה לוין, ראש המחלקה לאמנות רב תחומית בשנקר, שהיה בעבר אוצר ראשי ומנהל מוזיאון תל אביב וערך ב-2006 את דו"ח פילת למשרד התרבות (ממנו נלקחו רוב הנתונים המצוטטים לעיל). לדבריו, המצב הזה רחוק מלהקנות למוסד את היציבות הדרושה לו - בעיקר בימים אלה של ירידת ערך הדולר, שעלולה לפגוע בשווי התרומות.

במצבו של המוזיאון טמונות עוד כמה בעיות פוטנציאליות - כפי שחשף המקרה שבו התנה לכאורה סמי עופר תרומה להקמת בניין חדש במוזיאון תל אביב בכך שהמוזיאון כולו ייקרא על שמו (מקורבים למשפחת עופר טוענים שהמוזיאון הוא זה שהציע זאת). "כשהתורמים משלמים הם בעלי הבית, ואתה תלוי בנדיבות לבם במידה רבה", אומר לוין. "זה משפיע לפעמים על רכישות ותערוכות, ומאוד משפיע על מי יהיה המנהל, ואת רצונו של מי צריך להשביע. חושבים על התורמים כל הזמן - מה יאהבו, מה ירצו, מה יקל על תשלומי מס ההכנסה שלהם".

סניידר עצמו אינו מעוניין להתייחס לפרשת המתחרה התל-אביבי, אך טוען שגם את הבעייתיות הזו ניתן לצמצם למינימום. "אם אתה יודע מה אתה רוצה, ואתה כן עם התורמים ואומר להם בדיוק מה אתה מציע, ועושה את זה באופן השקוף ביותר - אין כל סכנה", הוא אומר. נראה שהוא אכן מתנהל בזהירות רבה, כדי לא לפגוע במוניטין המכובד של המוזיאון: כפי שמגדיר זאת הגורם מעולם האמנות, "הוא לא מוכר את נשמתו לשטן - הכל מורחק, אי אפשר לזהות את הוולגריזציה כמו במקומות אחרים. גם זה ראוי לציון".

תצלום: חיים צח / באובאו

להשאיר נוף יפה יותר

סניידר נולד ב-1952 בנוף אחר לגמרי: בל ורנון, עיירה קטנה ליד פיטסבורג בדרום מערב פנסילווניה, השוכנת באזור יפהפה שנהרס בעקבות המהפכה התעשייתית. לא רחוק ממנה נמצא Fallingwater - בית מגורים הממוקם מעל מפל, יצירת המופת של האדריכל האמריקאי פרנק לויד רייט. סוגיית הנוף והיופי עניינה את שניידר מילדותו, והיתה למעשה אחת הסיבות לבחירה שלו באמנות. "תמיד רציתי לעשות משהו שישאיר את הנוף יפה יותר ממה שהיה קודם", הוא מסביר, "ולא רציתי להיות גנן". הוא למד תולדות האמנות וספרות, הגיע למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק להתמחות - ונשאר למשך 22 שנה, שאותן סיים כסגן מנהל. אז קיבל הצעה לנהל את המוזיאון בירושלים. זה היה הביקור הראשון שלו בישראל.

"הכרתי כבר את הסיפור על המוזיאון שגדל מכלום לקנה מידה גדול בתוך 30 שנה, וחשבתי ששווה לנסוע ולראות אותו", הוא מספר. "הגעתי באפריל, ביום קר וגשום, ועליתי בטיילת לראש הגבעה. עמדתי וחשבתי, במקום הזה יש פוטנציאל שלא ייאמן".

התלהבותו לא שככה מאז. אלא שכמו נביאים אחרים בעירם, גם סניידר מרגיש שהמקומיים - קרי, תל אביבים - אינם יודעים להעריך את האוצר המצוי בקצהו של כביש מספר אחת. "תל-אביבים לא יבואו למוזיאון, אבל כן יסעו ללובר", הוא אומר. "אם תשאלי אמריקאים שהיו בישראל על המוזיאון הם יידעו לספר לך על הייחוד שלו. אבל אנשים בישראל לא יודעים את זה".

אותם תל-אביבים - וגם ירושלמים - העלו בעבר טענות שלפיהן המוזיאון סובל מחוסר קשר עם האמנות העכשווית, ובעיקר עם אמנות ישראלית עכשווית. נראה שמנהלי המוזיאון - סניידר ושני האוצרים הראשיים, יגאל צלמונה וסוזן לנדאו - התייחסו אל הביקורת ברצינות: לפני שנה וחצי מונה אמיתי מנדלסון לאוצר לאמנות ישראלית, לאחר תקופה שבה לא היה תפקיד כזה במוזיאון - וכיום הוא מציג, בהצלחה רבה, את תערוכת "זמן אמת" המתמקדת בעשור האחרון באמנות הישראלית וכן מציג אמנים ישראלים נוספים.

אם שואלים את סניידר, מדובר בכלל בחוסר הבנה של תפקיד המוזיאון: "מוזיאון ישראל הוא מוזיאון אנציקלופדי", הוא אומר, ומזכיר שהמוזיאון הוא בין הגדולים והנחשבים בעולם, משלב באופן ייחודי בישראל בין אמנות, ארכיאולוגיה ואנתרופולוגיה, מחזיק באוסף מכובד מאוד של אמנות מודרנית וכמובן מארח את המגילות הגנוזות. לדבריו, "יש המון מוזיאונים אחרים שמציגים אמנות ישראלית עכשווית".

סניידר מציין סדרת רכישות של אמנים ישראלים צעירים שביצע המוזיאון, ובהן עבודות של ברי פרידלנדר, סיגלית לנדאו ויעל ברתנא. אבל נראה שגם כאן הוא עדיין מסתכל עלינו קצת מבחוץ - שכן האמנים שנבחרו זוכים כרגע להצלחה גם בחו"ל. "אנחנו מוזיאון לאומי עם פרספקטיווה בינלאומית", הוא מסכים, "והבחירות שלנו נעשות בהתאם. ההצלחה הבינלאומית של אמנים ישראלים בהחלט תורמת".

סניידר עוסק גם בהיבטים האלה. "אסור לטעות - הוא מעורב בכל", אומר מיכה לוין, "הוא לא רואה את תפקידו כמגייס כספים. הוא קובע מדיניות - איזה שיפוץ יהיה, מי יהיה האדריכל. הוא וההנהלה אחראים על כל מה שמוצג ונרכש". סניידר, מצדו, אומר כי "100% מהתפקיד שלי הוא לפתח ולהפיק תוכן במוזיאון, ו-100% מהתפקיד הוא לתמוך בזה מבחינת הקשר עם התורמים".

סניידר הוא איש עסוק; אחת לחצי שעה בערך בזמן הראיון נכנס מישהו מעובדיו למשרד כדי להזכיר לו בנימוס את הזמן החולף. "ג'יימס, השעה אחת", אומרת המזכירה. סניידר מהנהן, וממשיך לדבר בנחת. המשרד שלו הוא מעין מקום מפלט: קיר אחד עמוס במדפי ספרים ומהשני ניבטת מונה ליזה עם שפם מצויר, אחת מעשרות פוסטרים של תערוכות שמכסים לגמרי את הקיר.

על הספה הירוקה מונחת כרית בצורת פלטה של צבעים עם טלאים עגולים בירוק, כחול, צהוב, אדום וורוד, מעשה ידי אשתו של סניידר - המעצבת הגרפית טינה דיוויס.

"היא חשבה שאין פה מספיק צבע", הוא מסביר, ומצביע על עוד רכישה שביצעה דיוויס כדי להצהיל את המשרד - מכונת כתיבה נושנה ואדומה, השוכנת על שידה לצד כובע בורסלינו מקש ומשווה לסביבותיה מראה המינגוויאני. וחשוב מכל - על השולחן הנמוך שליד הספה מונחות שתי קערות מלאות שזיפים סגולים מבהיקים, פרי גנו של סניידר בירושלים. "את יודעת כמה קשה למצוא בירושלים בית עם גינה שאפשר לגדל בה שזיפים?" הוא שואל.

לפני שמונה שנים התחוללה מהומה זוטא בעולם התרבות הישראלי עקב דו"ח של מבקר המדינה, שחשף חריגות בשכר בכירים במוסדות התרבות הישראליים, ובהם סניידר. כיום נתון שכרו - כ-340 אלף שקל בשנה בעלות של 463 אלף שקל, כ-1% משכר העובדים במוזיאון - לפיקוח של משרד התרבות. בנוסף, הוא מקבל שכר מאגודת הידידים של מוזיאון ישראל בארה"ב, בעבור גיוס תרומות.

"הנקודה היא שאת הכסף הזה הוא מביא", אומר לוין, "המימון שנותנת העירייה למוזיאון לא מכסה שליש מעלות המכונית שלו. ואם זה מקובל על התורמים, זה לגיטימי. אני חייב להצביע פה על סטנדרט כפול - אנחנו, הציבור הישראלי, רוצים שהוא יתיישר לפי הסטנדרט שלנו, אבל לא מוכנים לשלם על זה".

"זה שהוא שווה את זה, זה בטוח. לגבי האיזונים האחרים - אין לי מושג", אומר מלכיאור. "יש בודדים שמביאים את מה שהוא מביא, ולתורמים הגדולים מותר לתת כסף לאיזו מטרה שהם רוצים".

ניכר בסניידר שהוא עייף כבר מהחיטוט בכיסו ובמעשיו, וגם קצת רוגז על הנורמות החטטניות במקום המוזר הזה. האם ההתמודדות נעשית קלה יותר עם השנים?

"אסור לחשוב אף פעם שזה קל", הוא צוחק. "מה שחשוב הוא לתת את הרושם שזה קל. אבל אני חושב על הקשיים כעל אתגרים והזדמנויות, ועם הזמן אנחנו לומדים לעמוד ביותר ויותר אתגרים".

בסופו של דבר, לא ניתן עוד לעצור את הזמן מחוץ לדלתות המשרד, והראיון מסתיים. "אוי, אני כבר מאוד מאחר", אומר סניידר וממהר החוצה. בחוץ מחכים לו אנשים - כל אחד עם בקשה קטנה או תזכורת לעניין חשוב. אבל סניידר מעוניין יותר מכל בשזיפים: הוא לוקח את שתי הקערות ממשרדו ומתחיל לחלק אותם בגאווה לעובדים שמתקבצים סביבו. אולי סניידר לא מצליח תמיד לבודד את המוזיאון שלו מההמולה הישראלית, כפי שהיה רוצה - אבל באותם רגעים הוא מצליח להפוך את העולם הקטן שסביבו למקום קצת יותר נעים.

לא משפצים - מחדשים

בימים אלה סגורים 80% משטח התצוגה של מוזיאון ישראל לרגל תהליך ההתחדשות. מדובר בתהליך הבנייה הגדול ביותר שהתבצע במוזיאון מאז שנפתח ב-1965. עלותו היא כ-400 מיליון שקל, מתוכם 85% מתרומות. התקציב השנתי השוטף של המוזיאון הוא 70 מיליון שקל. על השיפוץ הופקד משרד האדריכלים אפרת-קובלסקי בשיתוף עם האדריכל האמריקאי ג'יימס קרפנטר. אדריכלי הביצוע הם א. לרמן בע"מ.

השיפוץ במוזיאון הירושלמי - "לא שיפוץ", מתקן סניידר, "אלא התחדשות", את שתי המלים האלה הוא אומר בעברית - נועד להחזיר לתפארתה את האדריכלות המקורית של המקום. המוזיאון תוכנן על-ידי אלפרד מנספלד ודורה גד לפי מודל של כפר ערבי - קוביות נמוכות פזורות על צלע ההר, משובצות בצמחייה מקומית. התכנון נחשב עד היום אחת מפסגות האדריכלות המודרניסטית הישראלית.

אבל הוא גם סבל מכמה בעיות חמורות. למשל, נגישות: מהכניסה למוזיאון היה המבקר צריך לעבור מסלול עתיר מדרגות עד לביתני התערוכות ולקפיטריה, וכל מי שהגיע למוזיאון בקיץ זוכר בוודאי את הטיול הארוך בשמש הירושלמית הקופחת, שנהפך למסובך יותר עם כיסא גלגלים או עגלת תינוק.

במשך השנים התרחב המוזיאון באופן לא מסודר, כשבכל פעם נוסף ביתן חדש. מערך המוזיאון המקורי היה אמור להתרחב באופן אורגני, אך ההרחבה גרמה להיווצרותו של כאוס שהקשה לנווט בין הגלריות. במיטב המסורת הישראלית, התכסה הבניין בשלל אלתורים גאוניים: חלונות וצוהרי זכוכית שתיכנן מנספלד כדי להכניס לבניינים אור יום כוסו עם הזמן בצבע או תריסים, ובמקום אחד אפשר עדיין לראות קיר צבוע כחול עם ציורי כוכבים, שריד לתערוכה נשכחת. לעומת זאת, הסיפורים על תקרות דולפות באולמות התצוגה, מבטיח סניידר, הם כבר מזמן רק מיתוס.

ההתחדשות אמורה לטפל בבעיות האלה - לשפר ולייעל את שטחי התצוגה, להוסיף דרך גישה נוחה לגלריות, להכפיל את חללי התצוגה ולעדכן את חומרי הבנייה כדי ליצור מראה עדכני יותר. עם תחילת הבינוי בשנה שעברה, הוסר אוהל האירועים הזמני שהסתיר את המבנה הראשי במשך 20 השנים האחרונות.

במוזיאון מתכננים מערך כניסה חדש, כולל ביתן כניסה וביתן לבתי קפה ומסעדות. מתחת למעבר הקיים ייבנה מעבר מקורה ונוח יותר. המעבר הנוכחי, שחוץ מחוסר הנוחות שלו יש בו גם יופי רב, יישאר על כנו. בסך הכל אמורים להתווסף לשטח המוזיאון 8,000 מ"ר בבנייה חדשה, ו-25 אלף מ"ר נוספים יעוצבו מחדש.

"כרגע אנחנו מפרקים את הבניין עד לשלד, מתקנים אותו ומרכיבים אותו מחדש", אומר המשנה למנכ"ל, דור לין. "זה ממש טיפול שורש, והוא קשה יותר מאשר לבנות בניין חדש".

בינתיים פזורות התערוכות בין מוזיאון רוקפלר, בית טיכו והגלריות הפתוחות במוזיאון עצמו, בעיקר אגף הנוער. חלקן אף אמורות לעבור לתל אביב. המשרדים ממשיכים לעבוד, והאוספים היקרים ממשיכים לשכון מתחת לגלריות המתחדשות במחסנים, כדי לשמור עליהם מכל משמר. במוזיאון מציינים בגאווה כי אף שרובו סגור, חלה עלייה במספר המבקרים.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

עובדי בניין מסייעים בהכוונת התנועה במנהטן, ניו יורק, בתחילת החודש

האם הראלי בשווקים מסמן את התחתית — או שהגרוע מכל עוד לפנינו?

מבט משטח המריבה אל הים. כל דונם שווה מיליונים, ומחירי הבתים בסביבה מגיעים לעשרות מיליוני שקלים

"פתאום הבנו שיש בעיות עם הקיבוץ": השקיעו 30 מיליון שקל בשכונה חדשה ליד שפיים, אבל אז הכל השתבש

אם אחת הסיבות לתוספות השכר המתכוננות למגזר הציבורי היא העלייה החדה בשכר בהיי־טק, הגיע הרגע להכניס להסכמי השכר במגזר הציבורי עוד אלמנטים היי־טקיים

העובדים שהמשכורות שלהם זינקו - ומה אפשר ללמוד מהסכמי השכר בהיי-טק

סופיה, בירת בולגריה. לגור באחת הערים העתיקות באירופה עבור 3,200 שקל בחודש

עשר ערים בעולם שאפשר לחיות בהן בפחות מ-4,000 שקל בחודש – כולל שכר דירה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

אישה בטלפון

מטעינים את הטלפון כשהסוללה כמעט גמורה? תשכחו מהלוואה

שיעור באוניברסיטה. באקדמיה מצופה מהסטודנטים להתמודד עם בעיות שלא ראו קודם

הסטודנטים באקדמיה נדרשים לראשונה לחשיבה מעמיקה - והתוצאות עגומות