אין חינוך בלי פוליטיקה

בשבוע החמישי של שביתת המורים יצא המרצע מן השק: הממשלה אינה מוכנה לחתום על הסכם קיבוצי שיכלול את צמצום מספר התלמידים בכיתות והחזרת שעות הלימוד שקוצצו. במילים אחרות, הממשלה אינה מוכנה להתחייב באופן משפטי, ונשארת ברמת ההצהרה. זאת, בתקווה שארגון המורים יסתפק בהבטחות שבעל פה מצד ראש הממשלה ואחרים. נציגי הממשלה טוענים כי מדובר במדיניות, ועל מדיניות אין חותמים הסכם. דברים אלה תמוהים, שהרי תוספת שכר היא תרגום מעשי של מדיניות - מדוע על כך מוכנה הממשלה לחתום בהסכם?

למרבה הצער, גם בתמיכה הציבורית הרחבה במאבק המורים, שבאה לידי ביטוי בהפגנה הענקית בכיכר רבין ובמשמרות המחאה הפזורות ברחבי ישראל, אין די. דומה כי תמיכה זו לא תתורגם לשינויים רדיקליים בתנאי העבודה של המורים ובהישגי החינוך. מסתבר, שלחינוך ולמורים אין עוצמה פוליטית כמו זו שיש למנהיגי המגזר החרדי. אי היענות לתביעותיהם של האחרונים בכל הנוגע לחינוך עלולה לעלות לממשלה באובדן השלטון.

המורים יצליחו להגיע לעוצמה פוליטית שתביא לשינוי בסדר העדיפויות התקציבי, רק אם יתחילו להשתתף באופן מלא ורציף במשחק הפוליטי בישראל. עליהם להפסיק לחשוב שחינוך צריך להיות מנוטרל מפוליטיקה.

אילו שני ארגוני המורים היו מתאחדים תחת הנהלת גג אחת, מתקשרים עם ההסתדרות הכללית ומשתפים פעולה עם ארגוני עובדים אחרים ומתחברים למרצים באוניברסיטאות ובמכללות; ואילו תלמידי י"א-י"ב היו מצטרפים לסטודנטים וביחד היו חוברים למורים - אז היתה השביתה מקיפה יותר מ-2 מיליון איש ולא רק 600 אלף.

התארגנות כזאת, עם ראש חץ של מנהיגים מקרב המורים, המרצים, התלמידים והסטודנטים, היתה מושכת אליה גם את ההורים, שעד עכשיו עמדו מן הצד. מנהיגות שתשכיל לארגן את הציבורים הענקיים האלה למאבק מתמשך, תצליח ללחוץ על פוליטיקאים החוששים מערעור שלטונם. מנהיגות כזו תוכל להצעיד את החינוך למקום גבוה יותר בסדר העדיפות הלאומי והתקציבי.

הכותב היה מנהל בית ספר מקיף וכיום הוא מרצה למינהל החינוך