האוצר מרעיב את ההשכלה הגבוהה

אנשי האוצר אינם מבינים כי ציבור המרצים מאורגן, מתוחכם, נחוש וכועס. כאשר נכפים עליו מאבקי שכר, הם יודעים לנהל אותם היטב. כעת, אין להם שום כוונה לוותר

אביה ספיבק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אביה ספיבק

מאת אלחנן יקירה ואביה ספיבק

אנשי משרד האוצר נוטים להימנע מדיון רציני עם המרצים כל עוד הדברים אינם מגיעים לכלל משבר. זוהי רק אחת מטעויותיהם. קל וזול יותר לסיים מו"מ בפשרה סבירה לפני שפורצת שביתה. לאחר שפרצה, ומכיוון שאינם יכולים לשבות בכל שעה - בניגוד לעובדי רשות שדות התעופה או הנמלים - גמור ומנוי עם המרצים שלא לסיימה לפני שישיגו הישגים משמעותיים.

אנשי האוצר לא הבינו אז, ואינם מבינים גם כיום, שציבור המרצים מאורגן, מתוחכם, אינטליגנטי, נחוש וכועס. אין הוא שש לצאת למאבקים בכלל, ולמאבקי שכר בפרט; אך כאשר הם נכפים עליו, הוא יודע לנהל אותם היטב. אז כעתה, אין למרצים שום כוונה לוותר; אז כעתה אין לאוצר נשק של ממש נגדם; אז כעתה, ככל שחולף הזמן, מחמירים נזקי השביתה וכעסם ונחישותם של המרצים הולכים וגדלים.

כך הוא, בין השאר, בשל השימוש השיטתי שעושה האוצר בדיס-אינפורמציה. ובכן, מה באמת דורשים המרצים? בניגוד לרושם שמבקש האוצר ליצור, אין הם דורשים העלאת שכר. הם דורשים את החזר השחיקה בשכר מאז 97' וכינון מנגנון למניעת שחיקה בעתיד, בין השאר כדי שלא יהיה שוב צורך בשביתות.

כדאי לדעת, שבניגוד לרוב העובדים במשק הציבורי (אבל בדומה למורים), המרצים באוניברסיטה אינם נהנים ממנגנון זחילת שכר המבטיח קידום אוטומטי בסולם דרגות רב שלבים, כמקובל במגזר הציבורי. התוצאה היא שביחס לשורה של מדדים - השכר הממוצע במשק או שכר החוקרים בשירות הציבורי הלא-אוניברסיטאי - שכר המרצים נשחק בכ-30%.

עד כאן הטקטיקה: המאבק הוא על כבוד מקצועי ועל תיקון עוול מתמשך; הוא אכן מאבק על השכר, אבל יש לו השלכות לאומיות. קוצר ראייתם של אנשי האוצר והקברניטים מדהים. רק כדי לסבר את האוזן: בשנים 2001-2006 ירד מספר אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות ב-15.6% - מ-5,359 ל-4,521. אלה הם יותר יותר מ-800 אנשי סגל שחוקרים ומלמדים במוסדות המעולים ביותר בחו"ל, וזוהי בריחת מוחות שנזקה ילווה אותנו עוד שנים רבות.

ירידה זו נבעה מקיצוץ של 1.2 מיליארד שקל - חמישית מתקציב ההשכלה הגבוהה. מספר הסטודנטים גדל בתקופה הזאת מ-113 אלף ל-125 אלף. באותו זמן, בכל העולם, ולא רק בארצות המערב, הרחיבו הממשלות את ההקצבה להשכלה הגבוהה גם מתוך הבנה שזהו אחד ממנועי הצמיחה החזקים של משק מודרני.

יש שיטה בשיגעון הזה: האוצר נוקט מדיניות תקציבית של הרעבה שיטתית של המערכות הציבוריות. ההשכלה הגבוהה היא רק אחת מהן. הוא מאמין שהקטנת משקל הסקטור הציבורי, האיש השמן כלשונו של נתניהו, תייצר צמיחה. זוהי תפישה שאין לה כל סימוכין בספרות הכלכלית. אבל לא מדובר רק בצמיחה. התנוונותה של ההשכלה הגבוהה היא פתח לא רק להידרדרות כלכלית, אלא למשבר תרבותי ומוסרי.

בשנותיה הראשונות היתה מדינת ישראל על סף פשיטת רגל, אך מנהיגיה הראשונים - בן-גוריון, ויצמן ואחרים - הבינו את חשיבות ההשכלה הגבוהה והעמידו אותה בראש סדר העדיפויות. כיום כולנו נהנים מפירות רוחב ראייתם; הפירות שילדינו וילדי ילדינו יקטפו יהיו פירות באושים.

אביה ספיבק הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטת בן-גוריון והיה המשנה לנגיד בנק ישראל; אלחנן יקירה הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

בית למכירה

המתווכת מצאה קונה שמוכן לשלם יותר - והרגיזה את בעלת הדירה: "קילקלתי לה את התוכניות"

לימור סוקניק. "המעבר מחיים כשכירה לעצמאית היה מטורף"

"הייתי בכלוב של זהב. איך ששמעו שאני עוזבת – מיליון איש קפצו על התפקיד"

אחרי שהריבית עלתה, הפיקדונות הבנקאיים נעשו אטרקטיביים יותר

הטבלה המלאה | מהבנק הנדיב ועד הקמצן ביותר: פערי הריביות העצומים נחשפים

מ-2008 ועד היום: איך הגענו לאינפלציה הנוכחית

יוני ומיכל רכשו דירה במחיר דמיוני. כך הם איבדו שליטה על המשכנתא

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

ריחאניה. "מרגישים אירופה"

"יש שני יישובים בישראל שבהם הכל נקי, הולכים ברחובות ומרגישים אירופה"

גיף הסכם ממון 2

״הייתי בהלם, עורך הדין אמר לי: ׳חתמת על הסכם של כלה מאוקראינה׳"