מרעיבים את המורים למוות

שערו בנפשכם שכתב היה מנתח את מקצוע עריכת הדין, ולאחר שהוא בדק את "שעון הנוכחות" של עו"ד הוא היה יוצא בקביעה פסקנית שעו"ד מקבל "לחם חינם", בגלל מספר השעות המצומצם שהוא "צבר" בבית המשפט. ביקורת כזו היתה צורמת לכל אזרח. אך מה שלא ייעשה לעורכי דין, מותר לעשות וברשעות כלפי המורים ("כמה קשה באמת עובד מורה בישראל", מירב ארלוזורוב, 16.4.07, TheMarker).

מה שקורה לנו עם מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה הוא גרוע מסיפורי "חכמי חלם". ישראל היתה מהמובילות בעולם בנושאים אלה רק לפני עשור. לא שלא היו בעיות שחייבו התמודדות ושינוי - ההישגים ושביעות הרצון היו גבוהים. מ-2001, ממשלות ישראל נוהגות כמו הפריץ הידוע: קודם הוא מרעיב את בהמת העבודה שלו, ואחר כך "מתלונן" שהיא לא עומדת במשימת העבודה שלה. זה מה שעשו ועושות ממשלות שרון, נתניהו ואולמרט-הירשזון. עתה הממשלה מרבה חטא על פשע: במקום להשיב את המשאבים שנגזלו ודלדלו את "הלבה" החינוכית וההשכלתית של עתיד המדינה, הם מציעים "רפורמות דמה", שהקוד היחיד שלהם הוא הפרטה שמרחיבה פערים חברתיים ופוגעת אנושות בהכנסה היחסית ובהישגיות של המורים והמרצים.

הצעות האוצר "לשבור" את העבודה הקבועה והמכובדת של המורים והמרצים באוניברסיטאות נובעות מבאר רעיונאית של הרס מדינת הרווחה והפיכת רוב ציבור העובדים בישראל ל"עובדי קבלן". חסידי הקפיטליזם הדרוויניסטי מאשימים כאילו זה מאבק מאובן לשימור האינטרסים "הצרים" של העובדים, המקבע בינוניות ופוגע במצוינות. ראשית, זו צביעות: מדוע טיפוח והגנה על האינטרסים של העשירים והמנהלים היא לגיטימית ומוצגת באופן חיובי, ואילו הגנה על הצרכים והאינטרסים של העובדים וכבודם היא שלילית? שנית, זו בורות: מחקרים רבים הוכיחו שלא רק שאין סתירה בין מצוינות לבין שוויוניות בחינוך, אלא ההיפך מכך הוא הנכון.

יש גם לראות בחומרה את הניסיון של ועד נשיאי האוניברסיטאות לשבור את שביתת הסטודנטים. לא רק שהסטודנטים צודקים במאבקם בנושא שכר הלימוד והחזר התקציב, אלא ששבירת שביתה היא פגיעה אנטי דמוקרטית חמורה ביותר. לפיכך, אם אנו חפצים במדינה משגשגת ונאורה, שתיתן מקסימום הזדמנויות לחינוך, צדק וסולידריות למקסימום ילדים וסטודנטים - ציבור ההורים והאזרחים במדינה צריך לעמוד לצד המורים, המרצים והסטודנטים.

הכותבת היא ח"כית לשעבר ומרצה במרכז האקדמי רופין ובאוניברסיטה הפתוחה