"עובד שלי, חבר קרוב, נפטר מדום לב. הוא היה בלחץ, לא יצא מהבית תקופה ארוכה"

אסף קצין נאלץ לסגור את שערי מסעדותיו בהרצליה באופן זמני - בזמן שהחובות נערמים: "התסכול שלנו הוא לא רק מול הממשלה, אלא גם מול הרשות העירונית" ■ האנשים שסגרו את העסק או הוצאו לחל"ת בפעם השלישית מדברים

הדר קנה
הדר קנה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אסף קצין, הבעלים של מסעדת החוף דנה פוינט ומסעדת פלורה בהרצליה
הדר קנה
הדר קנה

אני עובד בתחום המזון וההסעדה ב-20 שנה האחרונות. התחלתי את הקריירה כמלצר חוף וטבח, ומשם עשיתי את כל תפקידי הליבה בתוך המערכת. 

את מסעדותיי בהרצליה פתחתי בשלוש השנים האחרונות כחלק מזכייה במכרז של עיריית הרצליה. לפני כן עבדתי כבעלים של מסעדת טופסי בחוף הילטון בתל אביב. 

לפני 2020 עסק אחד עבד נהדר, והשני סבל קצת מבעיות אובייקטיביות של תפעול, אבל השקענו הרבה מאמצים כדי להתגבר על הקשיים ולמצות את הפוטנציאל. עסקים על החוף הם עונתיים, ובדרך כלל נוהגים להשקיע בתחילת השנה כספים רבים כדי להיערך. 

משבר הקורונה תפס אותנו בסיום ביצוע השקעות גדולות לקראת תחילת העונה במארס. בעסקים כמו שלנו יש בלאי גדול של הריהוט בגלל מזג האוויר וגם על אלמנטים שאינם רלוונטיים לשנה החדשה. לכן לקחנו אנשי מקצוע, ובעזרתם חידשנו את התפריט ואת הקו העיצובי של בית העסק - ממש עשינו מתיחת פנים ויזואלית. השקענו כ-500-300 אלף שקל רק בהיערכות לתחילת העונה - ממארס עד סוף נובמבר. 

כמו כולם התחלתי לשמוע טפטופים על הקורונה בינואר, אבל לא דמיינתי לאן זה ייקח אותנו - אף אחד לא דימיין שהעסקים ייסגרו בבת אחת. 

תסריט בלהות

במארס, כשהכריזו על סגירה, זה היה מבחינתי תסריט בלהות - תחושה שהתקרה קורסת עליך. היו לנו התחייבויות אדירות של מיליוני שקלים. אשתי באותה תקופה היתה גם בהריון מתקדם וזה יצר מצב של דריכות רבה. 

מסעדת דנה פוינט בהרצליה, בימים כתיקונםצילום: אסף קציו

כבר היה ברור לי שמדובר במשבר שלא היה כדוגמתו, אבל קיוויתי שברשות העירונית, שהיא למעשה הריבון של הנכסים שלנו בחוף, יושיטו לנו יד ויסייעו לנו - אך התאכזבתי. בסגר הראשון קיבלתי כספים מהמדינה באיחור. זה יצר כאוס מול התחייבויות לבנקים ולספקים. 

התסכול שלנו הוא לא רק מול הממשלה אלא גם מול הרשות העירונית. כזוכים במכרז של העירייה אנחנו נדרשים להשקיע מיליונים כדי לעמוד בתנאים כחלק מסטנדרט, ויש לנו הוצאות קבועות של ארנונה ושכירות. בסוג כזה של התקשרות אמורה להיות שותפות, אבל אנחנו מגלים שהעירייה לא מסייעת לנו.

לפני כשהגעתי להרצליה היו לי עסקים במשך 15 שנה בתל אביב. עברתי לכאן כדי לגדל ילדים ולעזור לעיר להתפתח מבחינת תרבותית. לעומת הרצליה, בתל אביב עם פרוץ המשבר קברניטי העיר זיהו שאם לא יסייעו לעסקים הם יפשטו את הרגל. לכן הם איפשרו לבעלי העסקים לא לשלם דמי שכירות והאריכו להם את תוקף ההסכם. בהרצליה, למרות ההצהרות הפופוליסטיות של ראש העיר (משה פדלון; ה"ק), העירייה לא עשתה כלום בנושא - אלא רק להפך. גובים מאתנו דמי שכירות בזמן שאנחנו סגורים, ויתרה מזאת, דרשו מאתנו להחזיר לעירייה מענקים שקיבלנו מהמדינה. בינתיים בעירייה מסתתרים מאחורי חסמים משפטיים שלא קיימים. והפרדוקס הוא שללא הסיוע אנחנו נקרוס. אחרי כל ההשקעות פתאום אתה נכנס לוואקום ומגלה שאתה לא יכול להפעיל את העסק. 

אשתי ילדה בסוף אפריל, וזה הוסיף על הקושי והחרדות הכלכליות מצד אחד, אבל אחרי שהתינוק נולד זה גם הכניס הרבה אור ואופטימיות. 

זמן שאול

בסוף מאי פתחתי את העסק בשמחה, אבל גם היה ברור שלא חוזרים לעסקים כרגיל ושהמשבר לא חלף. עבדנו תחת הגבלות התו הסגול, והיה ברור שאנחנו על זמן שאול. מעל הכל מרחף חוסר ודאות - בתחום שלנו אתה לא יכול לנהל עסק לטווח קצר, כי היערכות לוקחת זמן וכסף. 

בין מאי לאמצע ספטמבר היו קשיים רבים. קמתי בבוקר אחד וגיליתי שחלק מהצוות שלי צריך להיכנס לבידוד - השף, המנהל, ואפילו אני. זה עולה עוד יותר כסף כי צריך לגייס מהיקב ומהגורן אנשים מבחוץ בהתרעה קצרה, והם עולים לך פי ארבעה וגם לרוב הם פחות משופשפים מקצועית. 

בסגר השני בספטמבר השמים נופלים עליי - זה לא יכול להיות אמיתי. מבחינה פסיכולוגית וגם כלכלית עשיתי התאמות, מצאתי פתרונות להפסדים ופתאום דווקא לפני החגים הכל נסגר פעם נוספת. עמדתי בפני שוקת שבורה. 

אסף קצין, הבעלים של מסעדת החוף דנה פוינט ומסעדת פלורה בהרצליהצילום: אייל טואג

אם הפתיחה המחודשת איפשרה להתאזן, הסגר השני חרץ את הגורל. שוב עלה תסכול גדול כלפי העירייה, שהיא איתנה מבחינה פיננסית והיתה יכול לסייע לזכיינים, אבל בחרו שם לחבוט בנו כשאנחנו על הרצפה. 

מבחינת שליחויות או טייק אוויי, זה קשה לעסק כמו שלי. אני לא מוכר פיצה ואני לא מקדונלד'ס - הלב הפועם פה זו האווירה. בלעדיה אין לעסק זכות קיום. 

בספטמבר כבר היינו סגורים הרמטית. אני לא חסר כל או מסכן וגם לפני המשבר. ב-20 השנים שאני על הגלגל, היו לי עליות וירידות. אך משבר הקורונה תפס אותי במקום של סימני שאלה לגבי יכולת ההישרדות לטווח הבינוני והארוך. 

יש לי יותר מ-200 עובדים. חלקם עובדים איתי שנים ארוכות, ואני בקשר איתם. היו עובדים שלא הוצאתי לחל"ת כי ידעתי שאם אקח מהם שקל אחד הם לא יוכלו לקחת את הילד לרופא שיניים. אנחנו שומרים אותם בתוך המערכת ליום שאחרי, וזה מוסיף על ההוצאות. 

אחד הדברים הכי קשים שקרו לי במשבר הוא שהעובד הבכיר ביותר שלי, שגם היה חבר קרוב, נפטר מדום לב. הוא היה בלחץ ולא יצא מהבית תקופה ארוכה. לקחתי את זה קשה וזה כמעט שבר אותי, הגביר את הלחץ והחרדה. 

בסופו של דבר, על אף הכאוס, מבינים שחייבים לצלוח את התקופה. למזלי אשתי היא אישה חזקה ואופטימית, ובזכותה אני ממשיך ומשתדל לא להכניס את הדאגות לביתנו. 

בפן העסקי יש תקווה שנפתח בקרוב ובמרוצת הזמן נחזור לשגרה, אבל ללא סיוע מהרשויות לא נוכל לחזור לשגרה אמיתית. אנחנו הולכים לתקופה כלכלית מורכבת מאוד עם גיבנת של התחייבויות והפסדים, כי היינו סגורים שמונה חודשים בשנה האחרונה. כמו חולה שעבר ניתוח מורכב: ללא מערכת שיקום הוא לא יכול לעמוד שוב על הרגליים. 

>> למעוניינים להשתתף במדור - אנא פנו לכתובת מייל hadar.kane@themarker.com

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker