"יצאתי לחל"ת כי אמרו שאני בקבוצת סיכון - אפילו 1,000 שקל לא מגיע לי?"

עובדים מבוגרים שהוצאו לחל"ת או פוטרו בעקבות משבר הקורונה אינם זכאים לדמי אבטלה ■ מענק ההסתגלות שאמור לסייע להם נמוך מדי, והתנאים לקבלתו נוקשים ■ בתוך כך, ההמלצה לבני 60 ומעלה לא לשוב לעבודה צפויה להחמיר עוד יותר את מצוקתם הכלכלית של רבים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
זקנה עם מסכת הגנה מפני קורונה
זקנה עם מסכת הגנה מפני קורונהצילום: Marina Vassileva / Shutterstock

עסקים שקיבלו אישור להגדיל את שיעור העובדים הפעילים בהם ל–30% יוכלו להחזיר לפעילות עובדים מעל גיל 67 רק אם עבדו בחודש האחרון — כך נקבע בהנחיות החדשות שפורסמו אתמול. פירוש הדבר הוא שעובדים מבוגרים, שרובם הוצאו לחל"ת לפני יותר מחודש בשל השתייכותם לקבוצת סיכון להידבקות בקורונה, לא יוכלו לחזור לעבודה.

ההחלטה כי אסור להשיב אנשים מעל גיל 67 לעבודה והודעת מנכ"ל משרד הבריאות שאמר: "מבקשים ממי שמעל גיל 60, ומי שסובל ממחלות רקע כגון יתר לחץ דם וסוכרת - לא לחזור לעבודה בשלב זה" יצרו גם מבוכה אצל המעסיקים. בחלק ממפעלי התעשייה, למשל, לא הוציאו עובדים לחל"ת אבל איפשרו לעובדים מעל גיל פרישה שלא להגיח לעבודה למרות שאינם יכולים לעבוד מהבית. לדברי סמנכ"ל כוח אדם באחד מהמפעלים, כעת נמצאת החברה בדילמה: העובדים נמצאים כעת בבית על חשבון ימי החופשה שלהם, אך מדובר כבר בימים ארוכים. אם תוציא אותם החברה לחל"ת הם יפגעו מאחר והמענקים שנותנת המדינה לעובדים אחרי גיל פרישה נמוכים למדי. מנגד, אין באפשרות החברה להמשיך ולשלם להם משכורת מבלי שהם עובדים.

בשבועות האחרונים הוצאו מאות אלפי עובדים בישראל לחופשה ללא תשלום (חל"ת) — בהם רבים שהמשיכו לעבוד גם אחרי גיל הפרישה. "כמעט כל העובדים שממשיכים לעבוד אחרי גיל פרישה מועסקים במשרות בשכר מינימום", אומר אלכס טנצר, יו"ר המטה למען עובדי קבלן. לדבריו, יותר מ–40% מהמאבטחים במוסדות החינוך הם אחרי גיל פרישה.

עובדים מעל גיל 67 אינם זכאים לדמי אבטלה במקרה של פיטורים או הוצאה כפויה לחל"ת — ולכן אושר באחרונה מענק הסתגלות חד־פעמי בסך 1,000–2,000 שקל עבור מארס ו–1,000–4,000 שקל עבור אפריל. גובה המענק תלוי בפנסיה של אותם עובדים, ומי שהכנסתו מפנסיה (לא כולל קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי) גבוהה מ–5,000 שקל בחודש — לא יהיה זכאי למענק כלל.

"ההחלטה הזו התקבלה לפי ההנחה שבכל משק בית מבוגר מתגוררים שני אנשים שכל אחד מהם מקבל פנסיה — אבל זה לא המצב אצל כולם", אומרת סופיה גרבוב, בת 68 מאשדוד. גרבוב עלתה לישראל בשנות ה–90 מבריה"מ לשעבר, ועבדה מאז כעובדת סוציאלית. "עבדתי שנים עם ילדים בסיכון, שזו עבודה קשה מאוד, ובגיל 67 העירייה הוציאה אותי לפנסיה. בעלי עבד כל השנים בשכר מינימום ולא הצליח לצבור לפנסיה, כך שכיום הפנסיה שלי, כ–6,100 שקל בחודש, מפרנסת את שנינו", מספרת גרבוב, שגילתה כי אינה זכאית למענק הסתגלות. "כשיצאתי לפנסיה הבנתי שזה לא מספיק, אז מצאתי עבודה בחצי משרה בבית החולים אסותא. זאת עבודה קשה, במחלקת נפרולוגיה".

גרבוב לא לבד. רבים מהעובדים בישראל שממשיכים לעבוד אחרי גיל 67 הם יוצאי בריה"מ לשעבר, שעלו בשנות ה–90. זאת, בעיקר משום שהפנסיה שצברו — אם צברו — אינה מספיקה לקיום.

לא פורשים

לדברי טנצר, שיעור מקבלי הפנסיה בקרב עולים שהגיעו ממדינות דוברות רוסית משנות ה–90 ואילך הוא 20.3% בלבד, וגם הם מקבלים פנסיה נמוכה מאוד, 600–1,800 שקל בחודש. "זה קורה משום שלעתים קרובות, הוותק שלהם במקום העבודה נמוך; וכן משום שעד 2008 לא היתה בישראל הפרשת חובה לפנסיה, ולכן רבים מהם לא קיבלו כל פנסיה עד אז". טנצר ומוסיף כי הבעיה קיימת בקרב עובדים מכל המגזרים, שעבדו במשרות בשכר נמוך במגזר הפרטי בשנים שלפני החלת פנסיית חובה.

כמו רבים אחרים, גם גרבוב מצאה עצמה בחל"ת בעקבות משבר הקורונה. "גיליתי שלא מגיע לי כלום כי הפנסיה שלי גבוהה מהתקרה לקבלת מענק". לדבריה, בימים כתיקונם היא מצליחה לפרנס את עצמה ואת בעלה מהפנסיה שלה ומשכר המינימום שאותו היא מקבלת בעבודתה. "אבל עכשיו אין אפילו את זה. למה לא בודקים את ההכנסה של שנינו, כמו שעושים לצורך חישוב מס הכנסה? אפילו 1,000 שקל לא מגיעים לנו? יצאתי לחל"ת כי אמרו לי שאני בקבוצת סיכון — ועכשיו בעצם דוחפים אותי להסתכן ולחזור לעבודה".

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "עובדים מעל גיל 67 אשר איבדו את עבודתם בחודשים מארס ואפריל מקבלים מענק הסתגלות מיוחד של עד 4,000 שקל, ובימים אלה מתבצעת עבודת מטה ביחס לחודש מאי".

מי שנפגעו במיוחד מהמשבר הם עובדי הקבלן, לרבות בענפי האבטחה והניקיון. בארגון הארצי של חברות השמירה והאבטחה דיווחו כי 40 אלף עובדים פוטרו או הוצאו לחל"ת, ולפי ארגון חברות הניקיון, כ–30% מעובדי הניקיון פוטרו או הוצאו לחל"ת.

בין אלה שעדיין ממשיכים לעבוד יש רבים שגילם מציב אותם בקבוצת סיכון להידבקות בקורונה. ד', בת 67, עובדת כמנקה בחברת קבלן שמספקת שירותי ניקיון לבנייני משרדים. לדבריה, "כל עובדי הניקיון אצלנו הם יוצאי בריה"מ לשעבר. במשמרת הבוקר אני המבוגרת ביותר, אבל במשמרת הערב יש עובדים מעל גיל 70 ואפילו עובדת בת 80".

ד' היא מהנדסת במקצועה, אך מאז היגרה לישראל בשנות ה–90 היא עובדת בניקיון. לשאלה על הקושי לעבוד בניקיון בגילה היא משיבה: "אם בן אדם עובד — זה אומר שלא קשה לו".

עובדת ניקיון, אילוסטרציה
רבים מהעובדים אחרי גיל 67 הם יוצאי בריה"מ לשעברצילום: רמי שלוש

"הקורונה החייתה את כל הסטריאוטיפים"

הוראות משרד הבריאות והנחיות הממשלה יצרו בלבול גדול ומעוררות חששות בקרב מבוגרים בריאים ופעילים, רבים מהם מועסקים, מפני גילנות ואפליה בתוכנית היציאה מהמשבר.

ד"ר רחל אדטו, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגות קדימה והתנועה ולשעבר סמנכ"לית המרכז הרפואי שערי צדק, טוענת כי ההתבססות על קריטריון בודד של גיל לצורך הגדרת קבוצת סיכון היא מוטעית ובעייתית.

"כאשר אומרים שעדיף שאנשים בני 65–67 לא ייצאו מהבית, מקבעים קבוצה גדולה ולא הומוגנית של עובדים, שאיתרע מזלה לחלוק קריטריון משותף אחד בלבד: הגיל. כך נוצר מצב שבו אדם צעיר, למשל, שהוא מעשן כבד, סובל מסוכרת או מהשמנת יתר יוכל לצאת לעבודה למרות שהוא חשוף לנגיף בשל מצבו הרפואי — בעוד אדם בריא לחלוטין בן 70 ייאלץ להמשיך לשבת בבית". לדברי אדטו, "קביעה של גיל היא שרירותית. היא חייבת להיות חלק מרשימה של קריטריונים שיאפשרו לאנשים לשוב לשוק העבודה. הגיל לא יכול להיות קריטריון בפני עצמו. בישראל יש ראש ממשלה בן 70 ושר בריאות בן 71 — גם הם יצטרכו לשבת בבית?"

אדטו סבורה כי הוראה גורפת למבוגרים להישאר בבית תמנע מקבוצה של עצמאים, בעלי עסקים, עורכי דין, רופאים, שופטים — ורבים אחרים שעברו את גיל הפרישה אך עדיין עובדים — לשוב לעבודתם. "אנשים מבוגרים כבר הפנימו את העובדה שהם בקבוצת סיכון כזו או אחרת. הם יהיו הראשונים להגן על עצמם. הם לא זקוקים לפטרונות של משרד הבריאות".

אדטו מזהירה גם מפני מצב שבו מבוגרים שהוצאו לחל"ת יהיו הראשונים להיות מפוטרים. "חייבים להגן על המבוגרים מפני מעסיקים שיקפצו על ההזדמנות לפטר אותם", היא אומרת. "ניתן לעשות זאת באותו אופן שבו מגינים על נשים בהריון מפני פיטורים".

רחל אדטו
ד"ר רחל אדטו, סמנכ"לית המרכז הרפואי שערי צדקצילום: אוליבייה פיטוסי

ריבי בלר, מנכ"לית עמותת והדרת, הפועלת לשילוב מבוגרים בשוק העבודה, מזכירה כי לא כל המבוגרים שממשיכים לעבוד אחרי גיל פרישה עושים זאת מרצון — לעתים קרובות מדובר באילוצי פרנסה בשל פנסיה נמוכה ומשום שקצבת הזקנה — שנעה בין 2,000 ל–3,000 שקל בחודש — אינה מספיקה להרחיק אותם מקו העוני.

"אנחנו נלחמים שנים להשריש את התפיסה שאדם מבוגר הוא נכס ולא נטל, ולכן חייבים לאפשר לו להמשיך לתפקד במרכז החברה", אומרת בלר. "הקורונה נתנה לנו מכה קשה. האזרח המבוגר הפך שוב לנטל, וגרוע מכך: בני 65 ומעלה, גם כשהם בריאים, צלולים ופעילים, נהפכו פתאום אנשים שצריך לשמור עליהם כי הם לא מסוגלים לשמור על עצמם.

"הסטריאוטיפ של הקשיש כבר קיים, ובמקום להילחם בו — מחזקים אותו. אסור שהקריטריון ליציאה מהבית או לחזרה לעבודה יהיה גיל בלבד", היא אומרת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום