"אם העסק היה במגזר היהודי, היה קל יותר לקבל מימון" - קריירה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אם העסק היה במגזר היהודי, היה קל יותר לקבל מימון"

מחנק אשראי, מפעלים בשכונות מגורים וניתוק מהכלכלה היהודית - אלה החסמים העיקריים שמעיקים על בעלי עסקים ביישובים ערביים; יזמות במגזר הערבי, כתבה ראשונה בסדרה

3תגובות

>> הריח באולם האריזה של מפעל שימורי המרכז בבאקה-ג'ת קשה מנשוא. מחנק מעיק מהול בריח של מלפפונים חמוצים. "בכל פעם שאנחנו מנסים להפעיל את האוורור השכנים מתלוננים על הרעש והריח שמגיעים אליהם ישר הביתה", אומר עפיף זבאד, מבעלי המפעל, ומצביע על הפתחים שלאורך הקירות ועל מאווררי התקרה הדוממים. "בפעם האחרונה שהפעלנו את מערכות האוורור פרצה קטטה וניסו לשרוף לנו את המפעל".

ב-16 השנים האחרונות התפתח שימורי המרכז מעסק משפחתי קטן למפעל המשתרע על שטח של 1,000 מ"ר, מעסיק 70 עובדים ומוכר ב-70 מיליון שקל בשנה. במקביל, התרחבו גם שטחי המגורים ביישוב, המונה יותר מ-30 אלף תושבים.

הבתים, שבעבר היו רחוקים מהמפעל, מקיפים אותו כיום מכל צדדיו והשכנים סובלים ממפגעים סביבתיים על בסיס יומיומי. הצחנה היא אמנם הבעיה העיקרית - מערכת הניקוז שלא מסוגלת להתמודד עם כ-50 קוב מים שיוצאים מהמפעל כל יום, וזורמים לא אחת ברחובות, היא מפגע נוסף. גם המשאיות שמעמיסות ופורקות סחורה על כביש הגישה לבתים מקשות על חיי התושבים.

בשנים האחרונות המועצה המקומית דורשת להעביר את המפעל למקום אחר. "'תלכו מכאן', זה המוטו של העירייה. זה הדבר היחיד שהם יודעים להגיד", מספר זבאד. "לא מוצאים לנו שום פתרון. רק גוררים אותנו לבתי משפט כל שני וחמישי. אנחנו לא מצליחים למצוא מקום באזור התעשייה הקטן של היישוב, ולהתרחק מכאן לא בא בחשבון. קרקעות באזורי תעשייה של היישובים היהודיים הסמוכים (כמו חדרה או פרדס חנה-כרכור) יקרים מדי ואם נרחיק לפריפריה - נצטרך לפטר את כל העובדים".

וקנין עופר

יצחק ולד, ראש עיריית כפר סבא לשעבר, שמונה ב-2006 ליו"ר הוועדה הקרואה שמנהלת בפועל את באקה-גת' - שני יישובים שחוברו ב-2003, באקה אל-גרבייה וג'ת - נחרץ בהחלטתו לעקור את המפגע מהשכונה. "בשום מקום בישראל לא יכול להיות שמפעל מסוג זה יפעל בתוך שכונת מגורים", אומר ולד.

אלא שמדובר בדו-שיח של חירשים. בעוד ולד מציע להעביר את המפעל לאזורי תעשייה של יישובים יהודיים קרובים או רחוקים - הרי שמבחינת בעלי שימורי המרכז מדובר בהצעה לא כלכלית, ולכן לא רלוונטית. הם מחכים בכליון עיניים להרחבת אזור התעשייה המקומי הקטן, שלא נראית באופק.

ביורוקרטיה מתישה

וקנין עופר

יזמי מפעל שימורי המרכז, בדומה לבעלי עסקים רבים במגזר הערבי בישראל, ניצבים חסרי אונים מול המחסור הקשה באזורי תעשייה מקומיים. אבל מסתבר שחסמים משמעותיים נוספים מטרידים את יזמי המגזר.

חוות השלום ממוקמת גם היא בבאקה-ג'ת. מדובר במיזם תיירות חקלאית שאפתני, המשתרע על של שטח כ-30 דונם. החווה הוקמה במטע בן כאלף עצי זית ומאות עצי פרי אחרים. בין העצים המבקרים יכולים ליהנות מסדנאות ללימוד והתנסות בחקלאות מסורתית: מסיק זיתים, חריש, טבון, פינת חי וגם בארות ומפלי מים.

היזם הוא עאטף קאדאן אבו ג'מיל, שמכהן ב-15 השנים האחרונות כמהנדס המועצה המקומית בסמה הסמוכה. את החווה הקים לפני כשלוש שנים על שטח שבבעלות המשפחה, במטרה לקרב בין יהודים לערבים, בעיקר דרך ילדים. לדבריו, עד היום הושקעו במיזם כ-5 מיליון שקל, רובם מהונו האישי ורק חלק שולי מהסכום מהלוואות.

וקנין עופר

כ-16 אלף מבקרים מגיעים לחווה מדי שנה, רק 20% מהם יהודים. בכל מקרה, אומר אבו ג'מיל, מדובר במספרים קטנים מדי - הם עדיין לא החזירו את ההשקעה. נכון להיום הוא ואשתו, חנאן, מפרנסים בחווה כ-30 עובדים, מהן 25 נשים המתחזקות את המקום, מדריכות את הקבוצות ומנהלות את ההפעלות.

"במגזר הערבי יש קושי תרבותי לנשים לצאת מהכפר ולעבוד בעיר, רחוק מהבית", אומר אבו ג'מיל. "רציתי לתת לנשים הזדמנות לעבוד קרוב, בשעות שמאפשרות להן לצאת מוקדם יחסית הביתה ולהמשיך את עבודתן כרעיות ואמהות".

שתי הבעיות העיקריות של החווה, לדבריו, הן מיעוט המבקרים היהודים וחוסר שיתוף הפעולה מצד הבנקים. למרות השטחים הגדולים שבבעלותו, אבו ג'מיל לא הצליח לקבל הלוואות משמעותיות לקידום העסק. "בבנק דורשים ממך שעבוד, טפסים, ערבים, פיקדונות ואפילו אם יש לך את כל השטח הענק הזה ברשותך - הם לא נותנים אשראי משמעותי. אין לי ספק שאם העסק היה במגזר היהודי, היה קל יותר לקבל מימון".

זיאד אבו חבלה מחזק את דבריו של אבו ג'מיל: "נגישות להון היא סוגיה מורכבת ובעייתית במגזר הערבי". אבו חבלה הוא כלכלן ורואה חשבון, שאחרי עשר שנות עבודה בפירמות גדולות בתל אביב החליט לחזור הביתה ולפתוח משרד באקה-ג'ת.

כדוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה הוא מתמחה בהבראת השלטון המקומי במגזר הערבי. "הקושי הגדול נובע מחוסר סדר היסטורי ברישום הקרקעות והנדל"ן במגזר הערבי, מה שמקשה על בנקים לתת אשראי ליזמים מקומיים, מה גם ששווי האדמות כאן נמוך בהרבה בהשוואה לתל אביב או לחדרה".

אבו ג'מיל: "יש מקומות שאתה צריך במשך חצי שנה-שנה למלא טפסים, לעלות לירושלים להביא כל מיני אישורים - וגם אז לא בטוח שתקבל הלוואה. אז ויתרתי. אני מקווה שבעקבות פעולות שיווק למיניהן יתחילו לבוא לכאן תיירים מחו"ל, ואולי בעקבות התיירים גם יותר יהודים ייחשפו אלינו".

וקנין עופר

"לא לווים מסוכנים"

בעיית האשראי מטרידה גם את רשרש הרזאללה, הבעלים של מפעל האמבטיות והג'קוזי רשרש תעשיות, הממוקם ביישוב זמר הסמוך לבאקה-ג'ת. מאז 1994 מייצר המפעל אמבטיות וג'קוזי ומוכר אותן בכ-1.5 מיליון דולר בשנה, בעיקר בישראל. המפעל משתרע על שטח של כ-4,000 מ"ר ומעסיק 25 עובדים. לכאורה, מדובר בעסק מצליח.

אלא שהרזאללה רוצה להתרחב ולא מצליח. לטענתו, אין לו הקשרים הנחוצים כדי למכור בחו"ל ואין לו אפשרות להגביר את הייצור בגלל מגבלות מקום במפעל. בשלוש השנים האחרונות הוא בונה לאט-לאט מפעל חדש באזור התעשייה הסמוך. אלא שבלי סיוע - ייקח לו עוד הרבה זמן להשלים את הבנייה ולעבור.

"הבנקים לא מוכנים לתת לי יותר אשראי ממה שיש לי", קובל הרזאללה. "הם מתייחסים אלי אוטומטית כאל לקוח בסיכון גבוה, ולכן אם יש לי לדוגמה 1.5 מיליון שקל בפיקדון, הבנק יתן לי הלוואה בסכום זהה - לא שקל יותר ובריבית גבוהה. לעומת זאת, על הכסף ששוכב בפיקדון הבנק יתן לי ריבית של 2,700 שקל בלבד. חוצפה".

אבו חבלה טוען כי הבנקים הישראליים מתנהלים לפי קונספט שגוי, שלפיו הערבים הם לקוחות בסיכון גבוה. בדיקה שביצע, המבוססת על נתוני דו"ח בנק ישראל, הראתה כי החלק היחסי של החשבונות המוגבלים שבידי ערבים הוא 20%-24% - דומה מאוד לחלקם באוכלוסייה, כ-20%. המשמעות היא שהערבים אינם לווים מסוכנים באופן משמעותי יותר מהיהודים.

"העובדה שמערכת הבנקאות מסתכלת עלינו כעל לקוחות מסוכנים היא החסם העיקרי להתפתחות העסקים במגזר", מדגיש אבו חבלה. "הם צריכים להתייחס אלינו בדיוק כמו לעסק במגזר היהודי. כשמוסיפים לכל החסמים - מחסור באזורי תעשייה, חוסר נגישות לאשראי, קושי באמצעי שיווק - גם התרכזות בעסקים משפחתיים וניהול לא מקצועי (כמעט לא לומדים מינהל עסקים אצלנו), קשה להצליח".

yazam@themarker.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#