האם ישראל בדרכה להיחלץ מהכישלון החינוכי שלה? - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם ישראל בדרכה להיחלץ מהכישלון החינוכי שלה?

ישראל חולקת את רמת מערכת החינוך שלה עם ארמניה וירדן

30תגובות

>> "איך יכול להיות שמדינה שצמחה על ברכי התרבות התורנית ושמעמידה את ההשכלה בראש סולם הערכים שלה, מנהלת מערכת חינוך חלשה כל כך?". סר מייקל ברבר, אחד ממומחי החינוך החשובים והמשפיעים בעולם, אינו מצליח להסתיר את אכזבתו. "ישראל", הוא אומר, "היתה צריכה להיות עם מערכת חינוך טובה הרבה יותר".

עד כמה ישראל מאכזבת יעיד הסולם שבנה ברבר למערכות חינוך בעולם. זהו סולם של חמישה שלבים - חלש, בינוני, טוב, טוב מאוד ומצטיין. ברבר, שכתב ב-2007 את הדו"ח המפורסם של חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי על המאפינים הניהוליים של 20 מערכות החינוך הטובות בעולם, דירג ב-2011 את כל מערכות החינוך בעולם על הסולם הזה. הוא עשה זאת במסגרת דו"ח בינלאומי חדש של מקינזי, המתמקד הפעם ב-20 מערכות החינוך שעשו את קפיצת המדרגה הבולטת ביותר - עלו שלב אחד לפחות בסולם ושמרו על השיפור במשך חמש שנים לפחות - כדי לנסות וללמוד איך ניתן לשפר את רמתן של מערכות חינוך בעולם.

בסולם הזה, שימו לב, ישראל מדורגת - בהתאם לתוצאותיה במבחנים ההשוואתיים הבינלאומיים פיז"ה - בשלב השני בלבד. מערכת החינוך שלה מדורגת כ"בינונית". הדירוג הזה הוא הנמוך ביותר מבין כל מדינות העולם המפותחות, והוא בוודאי נמוך משמעותית מהפוטנציאל של ישראל בהתבסס על התרבות היהודית של "עם הספר". לפי הדו"ח החדש של מקינזי, ישראל חולקת את רמת מערכת החינוך שלה עם מדינות כמו ארמניה, צ'ילה וירדן.

הכיצד הידרדרה ישראל לתואר של "בעלת מערכת החינוך הגרועה ביותר בעולם המפותח", זו שאלה שאין טעם לעסוק בה. יותר מעניין לעסוק בנוסחאת השיפור שהדו"ח של ברבר מציע לישראל. את הנוסחה הזו ביסס ברבר על בחינה של לפחות שמונה מערכות חינוך ברחבי העולם, שדורגו בעבר "בינוניות" והתקדמו מאז לפחות לרמה של "טובות". חלקן, כמו סינגפור, הצליחו לעשות מהלך מלא, כאשר עברו את כל שלבי הסולם - מהשלב החלש ועד לשלב של מערכת חינוך מצטיינת.

מתברר שללא קשר לתרבות, לגיאוגרפיה, לעושר לאומי או למבנה פוליטי, כמעט כל המערכות שהשתפרו מ"בינוני" ל"טוב" נקטו צעדים ניהוליים דומים. מדובר בצעדים ליצירת בסיס כלכלי מסודר למערכת החינוך - להפוך את המערכת ממבולגנת למנוהלת. בין אלה נכללים בניית מסד נתונים מסודר, בחינת הביצועים של התלמידים ושל המורים, שקיפות בביצועי המורים והתלמידים ועריכת שינויים תקציביים ומבניים שנועדו להסדיר את המערכת.

הבסיס לכל השינויים הניהוליים הוא בניית מערכת מידע המאפשרת לעקוב אחר ביצועי התלמידים ובתי הספר. "מידע ממלא תפקיד חשוב", נכתב בדו"ח של מקינזי, "בשני היבטים. ראשית, הוא מאפשר לעקוב אחר ביצועי המערכת ולמקד תשומת לב במקומות החלשים ביותר. שנית, הוא הופך את המחנכים במערכת אחראים להעלאת רמת הביצועים של תלמידיהם, ובכך מסייע לבצע את השינוי התרבותי מהוראה ללמידה - הפוקוס הוא על מה התלמידים למדו, ולא מה המורים לימדו".

אחת הדוגמאות לכך היא מערכת החינוך של מדינת מסצ'וסטס בארה"ב, ובעיקר העיר בוסטון בתוכה, שנחשבה לאחת ממערכות החינוך הכושלות בארה"ב. כדי להשתפר החלה מסצ'וסטס ב-1998 בבדיקת הישגי התלמידים בכיתה י'. במבחן הראשון שנערך כשלו 50% מהתלמידים. המדינה השתמשה בתוצאות המבחן כדי להטות את תקציבי החינוך שלה לשיפור ממוקד של בתי ספר כושלים. במסגרת זו הוספו שעות לימוד לבתי ספר חלשים וניתנו להם קורסים מיוחדים בשעות אחר הצהריים ובחופשת הקיץ.

בנוסף, פותחה מערכת תמיכה וטיפוח של מנהלי בתי הספר, וכן נערכו הכשרות מיוחדות למורים. מורים שזוהו כמצטיינים נלקחו כדי להדריך מורים במסגרות של הדרכה קבוצתית. לבתי הספר השונים הוצבו יעדים שנתיים של העלאת רמת הביצועים הכוללת של בית הספר, וכן של צמצום פערים בין תלמידים הבאים מרקע סוציו-אקונומי שונה.

בתי ספר שזוהו כבעלי ביצועים טובים או כבעלי שיפור גבוה, קיבלו עצמאות ניהולית. לעומת זאת, בתי ספר חלשים זכו לליווי צמוד של משרד החינוך המדינתי. שלל הצעדים שננקטו הביאו לכך שעד 2008 מספר העוברים את הבחינה של מסצ'וסטסט קפץ ל-80%. בבחינות כלל אמריקאיות, מערכת החינוך של מסצ'וסטס זינקה למקום הראשון - לאחר שנחשבה לאחת החלשות רק עשור קודם לכן.

מערכות חינוך אחרות בעולם - כמו אלה של פולין ולטוויה - ניצלו את ההיפרדות מהגוש הקומוניסטי כדי לערוך שינויים מבניים מקיפים במערכות החינוך שלהן. צעדים כמו שינוי מספר בתי הספר, שינוי המבנה באמצעות הקמת חטיבות ביניים, הגדלת סמכות הפיקוח המקומית וכן הגדלת עצמאות המנהלים, שינוי תוכניות הלימוד ומעקב צמוד אחר ביצועי בתי הספר באמצעות מדידה ננקטו על ידם בדרכם מדירוג "בינוני" ל"טוב".

המאפיין של כל הצעדים האלה הוא שהם צעדים של הסדרת הניהול של המערכת. כולם לוו במדידת ביצועים ובכולם היתה עקביות בנקיטת הצעדים לאורך שנים - לפחות שש שנים ברציפות, אם לא יותר. "לוקח לפחות חמש שנים להתחיל לראות סימני שיפור", אומר ברבר, "ולכן חשוב להתמיד בצעדי המדיניות לאורך זמן כזה".

מבין מרכיב המתכון שמציע ברבר, ניתן לזהות כמה מרכיבים מבטיחים שמתקיימים בישראל. הראשון שבהם הוא ההלם שגורם להנעת תהליכי השינוי - בדרך כלל משבר כלכלי, שינוי הנהגה או דו"ח חמור על ביצועי המערכת. במקרה של ישראל זהו ההלם בעקבות הכישלונות המצטברים במבחני פיז"ה, שהעלו את הצורך בביצוע רפורמות במערכת החינוך אל מוקד תשומת הלב הציבורית.

המרכיב הקריטי השני הוא הרציפות הניהולית, שש-שבע שנים לפחות. בתקופה הזאת אמנם התחלפו בישראל שני שרי חינוך - יולי תמיר וגדעון סער - שאפילו הגיעו ממפלגות יריבות, אבל לשם שינוי היריבות הפוליטית לא התבטאה במישור המקצועי. העובדה שסער השכיל להמשיך את המדיניות של קודמתו והרחיב את הבסיס של רפורמת אופק חדש בבתי הספר היסודיים עם רפורמת עוז לתמורה בבתי הספר התיכוניים, יוצרת המשכיות חשובה מאין כמוה בניהול מערכת החינוך בישראל.

המרכיב השלישי הוא ששתי הרפורמות בחינוך שננקטו בישראל בשנים האחרונות צועדות בכיוונים שעליהם מצביע ברבר: פוטנציאל לשפר את שיתוף הפעולה של המורים באמצעות הגדלת שעות השהות המשותפות שלהם בבתי הספר, והתחלת מדידה של ביצועי המורים. אלה הן התחלות טובות, אבל לא בטוח שמספיקות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#