מה נשתנה במשפחה אחת במהלך 20 שנה? - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה נשתנה במשפחה אחת במהלך 20 שנה?

משפחת הפטול מראשון לציון פתחה לכבודנו את הדלת, האלבומים והזיכרון המשפחתי כדי לשרטט איך השתנו חייה - וחיינו - ב-20 השנים האחרונות

תגובות

לפני כמה חודשים, בעת ארוחת הערב המסורתית של יום שישי בבית משפחת הפטול בראשון לציון, נודע לאבי המשפחה, משה (61), כי חתנו, חן (34), עומד לעזוב בקרוב את עבודתו בחברת אלביט ולעבור למשרה חדשה בחברת טכנולוגיה קטנה והרבה פחות מוכרת. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא מקבל בשורות מהסוג הזה, אבל זה לא הפך את האירוע לקל יותר עבורו. "כשהבנות והחתנים מבשרים לי שהם מתחילים עבודה חדשה, שערות נושרות לי מהראש", הוא אומר בחיוך. "אני הלכתי לעבוד כי צריך היה להתפרנס, לא חשבתי על קריירה. בדור שלנו פחדנו לעזוב מקומות עבודה כי חששנו להפסיד משהו, כיום הם לא מפחדים מכלום".

בפעם הקודמת שבה הודיע חן כי החליט להחליף עבודה הוא עזב את חברת החשמל לטובת אלביט. עם זה משה עוד יכול היה לחיות. אבל המעבר הנוכחי, לחברה קטנה שבה העתיד פחות ברור, הלחיץ אותו.

לכן, לא קשה להבין מדוע היום שבו משה התבשר שהתקבל כעובד קבוע באל על, היה אחד המאושרים בחייו. באותו רגע, לדבריו, ידע שהוא "מסודר בחיים"; שזכה בעתיד כלכלי מובטח. במשך כ-40 שנים הוא מגיע מדי יום לעבודתו כמפקח צוות גוף מנוע ומעולם לא חשב לבדוק אפשרויות בארגון אחר. לכן, שמח כל כך כשבנו האמצעי, אביב (34), הצטרף גם הוא לאל על. מבחינת משה, הקביעות ותחושת הביטחון חשובים יותר מהרצון לפתח קריירה, מה גם שהעבודה במשמרות איפשרה לו להיות בבית יותר מאבות אחרים, וכך להיות שותף פעיל בגידול הילדים ובטיפול במטלות הבית.

בדיוק משום כך, המעברים התכופים של בנותיו ובני זוגן בין תפקידים וארגונים, לא עושים לו חיים קלים. רשימה חלקית: שרון (37), בתו הבכורה, הספיקה לעבוד בין היתר בישראכרט, חברת הפקת אירועים ותאורה, משרד הפרסום אדלר חומסקי וכעת בתדיראן גרופ; בעלה, ניסו עבד בישראכרט, אורנג', בנק מזרחי וכיום ב-HOT; הבת הצעירה, מיכל, אשתו של חן, החלה את דרכה כעורכת דין וכיום היא סגנית מנהלת סניף בנק.

"מאחר שאנחנו מכירים את התגובה שלו, אנחנו תמיד שומרים את הבשורות האלה לארוחת שישי, כדי שיהיה לו זמן לעכל את זה", אומר חן. "הסברתי לו שמדובר בקידום כספי ומקצועי ולכאורה נחה דעתו, אבל לדעתי לקח לו עוד כמה ימים. בימים הראשונים שלי בעבודה החדשה הוא כל הזמן התקשר לברר מה קורה ואם אני מסתדר".

משה: "אני תמיד מפחד מה יהיה אם הם לא יסתדרו, איך הם יצליחו לחיות בלי משכורת. אצלנו יש ועד, אין פחד שהבוס יפטר אותך כי לא מצאת חן בעיניו. על אף שכל המעברים שלהם נעשו מרצונם ולרוב שיפרו את המעמד והשכר שלהם, אני עדיין חושש".

"פעם החיים היו רגועים יותר"

זה, אם לסכם בקצרה, אחד השינויים המשמעותיים ביותר שעברו על משפחת הפטול ב-20 השנים האחרונות. מה שהיה פעם עבודה - הפך אצל הילדים לקריירה. זה לא שההורים, שנהפכו ברבות השנים לסבא וסבתא, לא עבדו קשה. משה ואשתו מרים (56), שמנהלת את מחלקת התפעול בהנהלה הראשית של בנק מסד, עבדו שניהם במשרה מלאה והטיפול בילדים התחלק ביניהם - וכששרון, הבכורה, הגיעה לכיתה ג', היא קיבלה פיקוד על הקטנים עד לשובם של ההורים מהעבודה. את הפסקות הצהריים הקצרות מהבנק ניצלה מרים כדי לחזור הביתה (באוטובוס) ולהכין בצק ושאר בישולים, שהיו ממתינים לשובה בערב, אז היתה משלימה את המלאכה.

אז מה בכל זאת שונה? "הקריירה לא היתה המניע הראשוני. היינו צריכים להסתדר, לגדל שלושה ילדים ומשכורת אחת פשוט לא הספיקה", מסבירה מרים, "פעם החיים היו רגועים יותר. היתה פחות תחרות בין אנשים. בדור של הילדים הנהירה אחר קריירה מכתיבה את קצב החיים".

הקריירות של הילדים מכתיבות משרות לא מאוד גמישות שמחייבות עזרה של הוריהם, אחד בשני, בצהרונים ובמטפלות בשכר כדי למלא עבור ילדיהם את שעות ההיעדרות שלהם מהבית. והילדות, כמובן, נראית אחרת. שרון, מנהלת חשבונות ראשית בתאדירן גרופ, מספרת כי בעוד שהיא ואחיה בילו את רוב שעות אחר הצהריים בחוץ, שלוש בנותיה (בנות 4.5, 7 ו-12), מבלות לרוב בבית, מול המחשב. בתה רוני, שחגגה לאחרונה בת מצווה, לא לגמרי מסכימה. להגנתה היא מציינת שהיא רוקדת בלהקת הריקוד הייצוגית של נס ציונה, הולכת לחוג העשרה באנגלית ופוקדת את קן הצופים פעמיים בשבוע ולפעמים אפילו נפגשת עם חבריה בפארק לאחר צהריים של רביצה וזלילת חטיפים. "אלה מקרים נדירים", מסכמת שרון. "לרוב זה מחשב, פייסבוק וטלוויזיה".

הזמן שעבר ניכר גם בבגדי הילדים. "כשהיינו קטנים היה מותג ג'ינס אחד - ליוויס. וכולם רצו נעלי ריבוק", אומרת שרון, "כיום יש שפע בלתי נגמר של מותגים". כך, יהונתן בן 3, בנם של מיכל וחן, רוכב על אופנוע פלסטיק לבוש סוודר של טומי הילפיגר. רוני חמושה בנעלי סקצ'רס אופנתיות, חולצה של היינס, וסיפורים על אוסף אולסטאר מרשים בשלל צבעים בבית. רק לאחותה הקטנה, שירה, נראה שכל הסיפור הזה פחות נוגע בשלב זה.

גם חגיגות המשפחה נראות אחרת לגמרי. משה ומרים התחתנו בבית כנסת, בתם הבכורה חגגה את יום הולדתה ה-12 בחצר בית המשפחה עם די.ג'יי, כיבוד וחברים מהכיתה, ניסו בעלה, המשמש כיום מנהל אגף פיתוח הדרכה ופיתוח ארגוני ב-HOT, מספר שהמתנה היוקרתית ביותר שקיבל לבר המצווה היתה מהדורה מעודכנת של מילון אקוספורד עברי-אנגלי. וכיום? רק באחרונה נחגגה בת מיצווש לרוני שכללה בין היתר שכירת מועדון, אספקת אוכל למסיבה, נעליים חדשות ושמלת מעצבים לאירוע, הזמנות מודפסות עם תמונה של כלת הבת מצווה ובסך הכל סיפור של כ-7,000 שקל, לא כולל הטיול המשפחתי לחו"ל, וגם הם מודים שעוד יצאו בזול. סבא וסבתא מצדם, שידרגו לנכדה את הטלפון הסלולרי למודל מתקדם וצ'יפרו גם בצמיד זהב.

"החומריות והתחרותיות תופסת מקום חשוב יותר מבעבר. אתה רואה את השכן שלך או החבר לכיתה ומיד רוצה את מה שיש לו. ההורים חייבים להדביק את הפער כדי שהילדים לא ישארו מאחור", מאבחנת מרים. כולם נאנחים ומדווחים על געגועם לימים הפשוטים של פעם.

הייתם מוכנים לוותר על תפנוקי החיים כדי להחזיר קצת מהשקט שאבד? אנחנו שואלים אותם - ואת עצמנו. לא. אף אחד לא מוכן. "הזמן עובר וזמנים משתנים ואנחנו פשוט צריכים להתאים את עצמנו", אומר חן. "יש המון נוחות בחיים כיום והמון דברים שלא היו או לא יכולנו להרשות לעצמנו כילדים. כיום אנחנו פשוט צריכים לחפש את השקט הזה, ליצור אותו לעצמנו. לאף אחד אין אשליה שאפשר החזיר את השעון לאחור".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#