מרגישים אשמה כלפי הילדים? זה יעלה לכם 1,000 שקל בחודש - קריירה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מרגישים אשמה כלפי הילדים? זה יעלה לכם 1,000 שקל בחודש

אם הגזמתם במתנות לחג, אתם לא לבד - סקר שנערך עבור TheMarker מגלה כי רבע מההורים העובדים פותחים את הארנק כאשר הם חשים אשמה

3תגובות

אין הרבה בילויים ששלי מעדיפה יותר משופינג בקניון. היא רק בת 13, אבל יכולה להעביר שיעור או שניים על חשיבותם של מותגים לחיי החברה. לכן, כמו הילד שלהוריו חנות ממתקים, שלי קיבלה בהתרגשות רבה את הבשורה שאמה מונתה לתפקיד בכיר בקניון אופנתי.

את מסע החניכה של הקניון היא עשתה בימים הראשונים של אמה במשרה החדשה. היא עברה בין החנויות ובחרה פריטים שהיא אוהבת, ביקשה להשאיר אותם בצד והבטיחה ש"אמא תגיע לאסוף אותם". טלי רוזן, האם וסמנכ"לית השיווק של קניון ארנה בהרצליה, לא סירבה. היא עברה בחנויות ופדתה את הפריטים. "חזרתי הביתה עמוסת שקיות, כמצוותה", היא נזכרת. החשבון הסתכם בכ-1,500 שקל. "זו היתה אמנם הוצאה כבדה", היא מודה, "ובכלל, כל הסיטואציה המאפשרת לילדה להסתובב במשך שעות בקניון רווי מותגים לא היתה נוחה לי, כי אני מאמינה בגבולות. אך זה היה שווה בגלל הזמן שבילינו יחד".

טואג אייל

התנפצותה של ההורות הטובה

רוזן, 39, נכנסה לתפקידה לפני כמה חודשים, לאחר ששימשה מנכ"לית במשרד יחסי ציבור. התפקיד החדש, כמו קודמו, כרוך בשעות עבודה רבות, בלחץ תמידי ששיאו בתקופות החגים ובאירועים שקורים חדשות לבקרים. "אני משקיעה המון שעות בעבודה, ובאופן טבעי נמצאת פחות בבית", היא מסבירה. "במידה מסוימת, הרגשתי שמסע הקניות היה הזדמנות לחוויה משותפת של שתינו. גם כי זה נעשה בעבודה של אמא, וגם כי מדי פעם יצאתי מהמשרד ועזרתי לה בבחירת הפריטים".

רוזן תהיה הראשונה להודות בכך, אבל בוודאי לא היחידה. בהרבה בתים בישראל ההורות אפופה רגשות אשם. יותר ויותר משפחות מנהלות בית שבו שני ההורים מנהלים קריירה, עובדים שעות רבות ומצמצמים משמעותית את הזמן שהם מבלים עם ילדיהם.

הקושי של ההורים להתמודד עם התנפצותה של מה שמקובל לראות כ"הורות טובה", מיתרגם במהירות למונחים כספיים ומניע את גלגליה של תעשייה שלמה. מחקרים עדכניים מלמדים כי הורים מוציאים על ילדיהם מלידה ועד גיל 18 יותר מ-600 אלף שקל - נתון שחוצה שכבות סוציו-אקונומיות.

אותם הורים ירשמו את הילדים לכל חוג אפשרי; ירכשו עבורם כל ג'אדגט חדש שיוצא לשוק ואת הבא אחריו - עוד לפני שחויבו באשראי על הפריט הקודם; יציידו את הילדים בסלולרי מתקדם כבר בגיל מוקדם במיוחד; יעמיסו עליהם דמי כיס ויקפידו להביא להם מתנות משובחות בכל פעם שאבא או אמא חוזרים מנסיעה עסקית בחו"ל.

"נוצר דיסוננס בין האהבה והרצון להשקיע בילדים לבין התחושה שאני לא בסדר, שאני לא ממלא את תפקידי", אומר פרופ' עמוס רולידר. "כשאתה אוהב מישהו, אבל מרגיש שאתה לא בסדר כלפיו, אתה עובר מיד למוד של פיצוי".

המספרים מוכיחים שרולידר צודק. 23% מההורים שעובדים במשרה מלאה מדווחים כי האשמה גורמת להם להוציא יותר כסף על ילדיהם כפיצוי, ויותר מ-60% חשים כי הם מבלים עם הילדים פחות מכפי שהיו רוצים - כך עולה מסקר שביצע מכון פאנלס עבור TheMarker (ראו בהמשך).

רק לא להרגיז את הילד

רולידר, ראש המכון לחקר קשיי התנהגות של ילדים במכללה האקדמית עמק יזרעאל, מנסה להחזיר את ההורים לפרופורציות. "לפני כ-20 שנה הורה היה מבלה עם ילדיו, בני 6-14, קרוב לשעתיים ביום באינטראקציה משמעותית", הוא אומר. "כיום, מדובר בפחות מחצי שעה. הזמינות של ההורה בצמתים החשובים כמעט לא קיימת. הוא בעבודה, ולצערי חלק מאתנו גם כשהם בבית - הם בעבודה".

שינוי זה הביא, לדברי רולידר, לכך שההורה הישראלי החליף חינוך בשירות. "בשירות יש שני כללי בסיס: הלקוח תמיד צודק ואסור להרגיז אותו, כי הוא לא יחזור. ההורה הישראלי עושה הכל כדי לא להרגיז את הילד שלו. הנתינה שלו היא בלתי מבוקרת ובלתי אחראית, והמשמעות של זה כפולה: ההורה גם לא עומד בלחצים. כשהילד מבקש משהו - הוא מקבל, ולפעמים עוד לפני שהוא מבקש. כשהילד כועס כי לא נותנים לו, ההורה נכנע, וכשההורה צריך לשים גבולות - בין השאר של הוצאה כספית - הוא לא עומד בכך".

התוצאה, מסביר רולידר, היא שבגיל מוקדם מאוד הילד מתחיל לצרוך. "הארנק של ההורים פתוח. איך אפשר להסביר את זה שלכל ילד רביעי בכיתה ג' יש סלולרי, ולילדים גדולים יותר אין מושג מה החשבון - 'תשאלו את אבא', הם אומרים. המשפט השגור הוא 'לכולם יש', וההורה עושה לעצמו את החשבון, ואומר: 'בשביל מה אני עובד קשה? לפחות שיהיה לילד'".

רולידר מספר על מנהל של רשת צעצועים גדולה שאמר לו כי ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה כל בית שני נראה כמו סניף של החנות. גם בחנות צעצועים צפופה בחולון, המוכר מישל צוחק כששואלים אותו אם הוא נתקל במקרים כאלה: "זה קורה כל הזמן. לילדים מתחשק משהו וההורים אומרים 'לא'. הילדים לא מוותרים ומתחילים לצרוח ולבכות. ברוב המקרים, ההורים יוצאים אתם מהחנות, אבל חוזרים תוך כמה דקות וקונים. ברור שקונים".

בכובעו כפסיכולוג חובב מספק מישל הסבר: "תביני, זו שכונה לא מאוד יוקרתית, וההורים עובדים קשה כדי לפרנס את המשפחה. הם כמעט לא רואים את הילדים באמצע השבוע. זה כואב להם, אז ברור שהם נכנעים בסופו של דבר".

רוזן לא ממהרת לקנות את ההסבר של מישל. "לא בטוח שזה עניין של שעות עבודה", היא אומרת. "גם אם הייתי עובדת פחות ונוכחת יותר זמן ביום עם הילדים, עדיין לא בטוח שהיו לי את היכולות הנפשיות לעמוד בפני תחנוניהם. בסך הכל, יש גם הנאה בלאפשר".

אבל זה שרוב ההורים נכנעים לדרישות ילדיהם לא אומר שהם משלימים עם המצב. עדות למצוקה של ההורים באה לידי ביטוי בכך שרולידר, כמו יועצי הורות רבים, נהפכו בשנים האחרונות לכוכבים. רולידר משתתף בשתי תוכניות טלוויזיה: הוא מגיש את "הורים באהבה" בזכיינית רשת ויש לו פינה קבועה ב"תוכנית חיסכון" בערוץ 2. האולמות שבהם הוא מעביר הרצאות ברחבי המדינה מלאים בהורים שמחפשים עצה טובה.

במרחק של מעלית

מאז שנולד בנה השני, מתגוררת מירב סוברנו עם משפחתה במלון. סוברנו מנהלת את מלון לאונרדו נגב מרשת מלונות פתאל שבבאר שבע, שנידב סוויטה רחבת ידיים לטובת המשפחה. לעבודה של סוברנו (35), אם לשני בנים בגילים 6 ו-9, אין מסגרת זמן מוגדרת.

"אני משתדלת להגיע כל בוקר ב-8:00 למשרד, ואף פעם לא יודעת מתי אני אעלה בחזרה לחדר", היא מספרת. "זה עסק שפועל מסביב לשעון, לא מפעל שמישהו מכבה את האור בסוף היום. המעבר למלון היה מתוך מחשבה שאוכל להתראות הרבה יותר עם הילדים. אבל חוץ מבחודשים הראשונים אחרי הלידה, ובימים שהם חולים, כמובן, אני לא יודעת איך הבית שלי נראה באור יום - אף שאני במרחק מעלית מהם. מצד שני, אין יום שאני לא רואה אותם, ואני מקפידה על זה".

העבודה, מעידה סוברנו, משפיעה על התנהלות הבית. "ברור לי שיש הבדל בין הרצוי למצוי. בשבוע שעבר גיליתי ברגע האחרון שתורי להיות עם הילדים. ניסיתי לסגור עניינים בוערים בעבודה במהירות ולרוץ לאסוף אותם. אלה היו ארבע שעות וחצי קשות, שבהן ניהלתי את המשרד מהטלפון וגם ניסיתי ללמוד עם הבן למבחן. כשהם נרדמו נשמתי לרווחה".

לסוברנו אין בעיה להודות כי במקרים רבים היא "משלמת" על היעדרותה. "חד-משמעית, אני נענית מהר לדרישות של הילדים. אני קונה להם כל דבר חדש שיוצא לשוק - אני יכולה לפתוח עסק ל'בקוגנים' ולהתחרות בכל חנות טויס אר אס", היא צוחקת.

"זה אומר שהילדים שלי יהיו הראשונים לקבל Wii (שעלותו 1,500 שקל), עוד לפני שבכלל שמעו על זה פה, ושאני רצה לקנות להם את נעלי הספורט של כוכבי הכדורגל שמחירם גבוה הרבה יותר מאלה הרגילות. ברור גם שאם אני טסה לאילת בענייני עבודה, אני צריכה להביא משהו. יש לנו את היכולות, וניתן לילדים את המקסימום - כל עוד שומרים על פרופורציה.

"פעמים רבות אני מסתכלת לאחור ומהרהרת: מי יחזיר לי את הזמן האבוד עם הילדים - אבל אם הם היו מקבלים אמא במינונים גבוהים יותר, זה לא היה בהכרח טוב יותר. אמא מתוסכלת בבית זה לא משהו שהילדים היו רוצים", היא קובעת נחרצות.

לפנק כמו שצריך

מקובל לחשוב כי רגשות אשם הם נחלתן של האמהות, וכי רוב הגברים פטורים מהתחושה המעיקה. האם זה גם אומר שאמהות נוטות יותר לפצות את ילדיהם מהאבות? רולידר סבור שלא. "אין הבדל. אם כבר, הגברים נוחים יותר בלשלוף את הארנק. הם גם נוסעים יותר לחו"ל לנסיעות עסקיות וחוזרים עם מתנות יקרות".

רק אם דוחקים אותו לפינה, ובקושי רב, נזכר עמיר שאלתיאל (38), מנכ"ל קבוצת הנדל"ן אלדר, בתקופה שבה חש בבירור רגשות אשם. "זה היה במבצע מכירות גדול, והילדים לא ראו אותי חודש. אבל זה היה אירוע נקודתי", הוא מדגיש.

לשאלתיאל שני בנים, בגילים 5 ו-7, והוא מגדיר עצמו וורקוהוליק - עובד הרבה ובאהבה. "אף אחד לא מצמיד לי אקדח לרקה. אני נהנה מכל רגע. אנחנו מנתחים את האפקט של ההורות על ילדים קטנים, אבל צריך להסתכל קדימה, ולחשוב על הורות לילדים גדולים יותר. הורה שהתנסה בצד העסקי, ניסיון החיים שלו הוא משמעותי. ההצלחה שלי בעסקים תתורגם להצלחה בהורות".

האם הוא חש אי פעם צורך לפצות את ילדיו על שעות היעדרותו? "זה לא בא לידי ביטוי במתנות, ואני לא קורא לזה פיצוי", הוא מסייג. "אבל אני מנסה לעשות התאמה בין מה שקורה בעסק לבין הבית. בפסח ובאוגוסט, למשל, אני משתדל לצאת עם המשפחה לחופשות ארוכות. בשנה שעברה, בתקופה הזו, היינו בחו"ל שלושה שבועות. אני מרגיש שהחופשות הן המקום שלי לתת עד הסוף. אני נורא רוצה שייהנו ושתהיה לנו חוויה משותפת, ולכן אני לא אעשה חשבון ואפנק אותם כמה שצריך".

ובכל זאת, הוא מספר: "כמובן שיש להם Wii וכל האביזרים הנלווים. כשאתה קונה מכשיר כזה הסיפור רק מתחיל - זה גורר הוצאות רבות. הם עוד קטנים מדי לכל מכשירי הסלולר המתקדמים, אבל אני מניח שתוך כמה שנים גם זה יגיע. זכורה לי תקופה שבה כמעט לא הייתי בבית וחשבתי איך לפצות את הילדים. הפתעתי אותם עם אוגרים בכלוב וכל האביזרים. זה עלה לי 500 שקל, אבל בעיניי זה פיצוי מקורי".

טואג אייל

שאלתיאל מבחין גם אצל אבות אחרים בצורך לפצות את הילדים: "זה קיים אצל אבות שנמצאים הרבה על הקו. יש פה משהו מובנה: אתה נוסע לחו"ל ונוצרת ציפייה שתביא משהו. ברוב המקרים קל יותר להישבר ולרצות את הילד מאשר לחנך אותו, שאתה לא חייב להביא מתנה בכל פעם שאתה נוסע.

"ההורות המודרנית מאתגרת אותנו למקומות שהם פשוט בלתי אפשריים. אתה לא יכול לעשות גם-וגם - מה שאתה יכול זה לנסות לחתור לאיזון. הוא מן הסתם לא יושג, אבל לפחות צריך לחתור אליו", מסכם שאלתיאל.

בלי יכולת איפוק

ואיך כל זה ישפיע על עתיד ילדינו? "אנחנו מגדלים ילדים חלשים שאינם מסוגלים להתמודד עם סוגיות כלכליות שהן משמעותיות מאוד בחיים. המיומנות החשובה ביותר שהורים צריכים להקנות לילדיהם היא יכולת האיפוק, השליטה העצמית ותקשורת בין-אישית מכבדת במצבים מאתגרים - כמו הפסקת פעילות אהובה, או כשאומרים 'לא', כשצריך להמתין בסבלנות, כשמקנאים", מפרט רולידר.

"כשלא עושים זאת, הילד גדל להאמין שהכל מגיע לו. הוא לא יודע כיצד לחסוך, לתכנן, להמתין בסבלנות עד שיקבל משהו אהוב, נוטה לאבד חפצים ולדרוש חדשים ללא שהות - מצד שני, לא יודע כמה כל דבר עולה.

TheMarker

"האופטימיות שלי נובעת מהתחושה שההורה הישראלי מבין שהוא חייב לאמץ סדרי עדיפויות אחרים. אני מקווה שגדל פה דור של הורים שמחליט כי הוא מקים משפחה שבה מדברים האחד עם השני ומתכננים את הזמן ביחד, ויותר הורים שמבינים את חשיבות דמי הכיס. אני רואה יותר מקומות עבודה שהולכים לקראת ההורים, ויותר מקומות שבהם יש שוויוניות בין בני הזוג. יש לי תחושה שקורה משהו בכיוון החיובי, וצריך לעשות הכל כדי שזה אכן יקרה", מסיים רולידר בנימה אופטימית.

***

תחושת האשמה עולה לכם 1,000 שקל בחודש

<< לרגשות האשמה של ההורים הקרייריסטים יש ביטוי כספי מובהק: 23% מההורים שעובדים במשרה מלאה מדווחים כי האשמה גורמת להם להוציא יותר כסף על ילדיהם כפיצוי - כך עולה מסקר שביצע מכון פאנלס עבור TheMarker. לפי הסקר, יותר מ-60% מההורים שעובדים במשרה מלאה חשים כי הם מבלים עם הילדים פחות מכפי שהיו רוצים.

עוד עולה מהסקר כי מחצית מההורים הקרייריסטים מוציאים 500-1,000 שקל בחודש על הילדים - מעבר להוצאות הכרחיות כמו מזון, בריאות וחינוך אלמנטרי - וכי אצל כמעט 20% מההורים מדובר על הוצאה חודשית של יותר מ-1,000 שקל.

מי הם ההורים הנדיבים-אשמים ביותר? הורים צעירים, בני 21-30, נוטים יותר מאחרים להוציא 2,000 שקל בחודש ויותר. בני 31-40 ותושבי אזור ירושלים והדרום נוטים יותר מאחרים להוציא פחות מ-500 שקל.

על מה הולך כל הכסף הזה? בעיקר על חוגים (50%), אבל גם על בגדים (14%), סלולרי (8%), גאדג'טים (7.5%) ובילויים (כ-4%). וזה לא סוף הסיפור. כמחצית מההורים אמרו שנוסף על ההוצאות החודשיות, הם נותנים לילדים כסף להוצאות נוספות ולבזבוזים, לפי בקשתם. פחות משליש נותנים לילדים סכום קבוע כדמי כיס, ורק 20% לא נותנים לילדים כסף להוצאות נוספות.

מקרב אלה שנותנים לילדים עוד כסף, כ-80% נותנים עד 300 שקל בחודש. "יותר ממחצית מההורים מצהירים כי הם נותנים כסף לפי בקשה לילדים ומאחר שלהורים רבים רגשות אשמה על כך שאינם מבלים מספיק עם ילדיהם - הרי ששיטת התגמול הגמישה פותחת פתח ל'סחטנות רגשית' של הילדים בכל הקשור לכסף, בכל פעם מחדש", מסכמת שרית שטרנברג, סמנכ"לית המחקר בפאנלס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#