מה נשתנה ב-20 שנה? יותר עבודה, יותר הוצאות ופחות חיי משפחה - קריירה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה נשתנה ב-20 שנה? יותר עבודה, יותר הוצאות ופחות חיי משפחה

כתבי TheMarker השוו את חיינו היום ולפני 20 שנה וגילו: רמת החיים עלתה ואנחנו עובדים פחות שעות - אז למה אנחנו כל כך לחוצים? ■ אולי משום שבשני העשורים האחרונים העשירים המשיכו להתעשר והעניים הידרדרו

30תגובות

ב-20 השנים האחרונות המשק הישראלי צמח, שוק ההון השתכלל, הגירעון התקציבי של הממשלה נמוך כיום מבשנות ה-90 ושוק העבודה התפתח. כך גם המשכורות שלנו, שהמריאו בשני העשורים האחרונים בעשרות אחוזים.

רובנו ניצלנו את ההזדמנות - ויצאנו למסע קניות שנמשך כבר 20 שנה, שבמהלכו הצטיידנו במוצרי חשמל, אלקטרוניקה, בגדים וסמלי סטטוס, נסענו יותר לחו"ל ונפשנו יותר בארץ. אם לא די בכך, בדיקה שערך TheMarker המשווה את רמת חיינו ואיכות חיינו כיום לעומת לפני שניים ושלושה עשורים - מעלה כי גם שבוע העבודה התקצר, וכיום אנו עובדים פחות שעות מדווחות מאשר בעבר.

למרות זאת אנחנו לא מרוצים. למה? שאלה טובה. לפי נתוני ארגון OECD התשובה האפשרית לכך היא שיעור העוני הגבוה בישראל, הפערים הגבוהים בהכנסות ורמת החיים הנמוכה - שבעצמם מספקים סיבה טובה, וזה עוד לפני ששוקללה המתיחות הביטחונית המתמדת. בנוסף, רמת החיים בישראל עלתה בקצב אטי יותר מאשר במדינות המפותחות ופירות הצמיחה לא חולקו באופן שוויוני (ראו מסגרת). כמו כן מרבית העלייה ברמת החיים התרחשה בשנות ה-90 והעלייה בעשור האחרון היתה מתונה יותר. וכמובן, אפשר לתלות את מצבנו גם בהיעלמות הסולידריות בחבדה.

ואולם, גם לשינויים באופי העבודה שלנו יש מקום נכבד בהסבר למצב הנפשי שלנו: לצד הגידול בשכר והגמישות בשעות העבודה, יותר ויותר מועסקים עובדים לא רק מ-9:00 עד 17:00 אלא הרבה יותר מכך - מול המחשב בבית ומול המחשב הנייד בבתי קפה ובחופשות. שלא לדבר על הזמינות הסלולרית המתמדת. ההתפתחויות האלה רק מיתוספות לעובדה שישראלים פשוט עובדים יותר שעות מאשר ברוב המדינות המפותחות - הרבה יותר - ושיעור המכורים לעבודה בישראל גבוה מאשר ברוב המדינות המפותחות.

לשינויים האלה יש כמובן השפעה על חיי המשפחה. די להביט במספר הזוגות המתגרשים שעולה בהדרגה. ב-1985-1989 היה שיעור הגירושים בישראל 1.2% ל-1,000 איש באוכלוסייה, לעומת 1.8% ב-2008.

נדמה שהישראלים הפכו את המונח "העבודה היא חיינו" לדרך חיים. יותר מ-75% מהמשתתפים בסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) מ-2009 דיווחו כי היו ממשיכים לעבוד גם אם כלכלית לא היו חייבים. הסקר מלמד משהו גם על סדר העדיפויות של העובדים: רק 25% אמרו שבשנה האחרונה הם הרשו לעצמם לתת למשפחה להפריע לעבודתם והתקשו לעבוד בגלל מחויבות למשפחה. לעומתם 41% מציבור המועסקים אמרו שהם התקשו בשנה האחרונה לתפקד במשפחה בגלל מחויבות לעבודה.

"כיום יש טירוף מערכות מוחלט"

TheMarker

מבדיקה שערך TheMarker על בסיס עשרות נתוני הלמ"ס, שביקשה לבדוק כיצד השתנו חיינו ב-20 השנים האחרונות, מתברר ששני העשורים האחרונים דווקא היטיבו עם רוב הציבור: השכר הממוצע במשק היה בסוף 2010 8,777 שקל - גבוה ב-25% במונחים ריאליים מהשכר הממוצע ב-1992 - עלייה של כ-1.2% בשנה.

במקביל, שבוע העבודה המדווח על ידי המועסקים כמעט לא השתנה במהלך 20-30 השנים האחרונות. למעשה, הוא התקצר בשעה וחצי מאז שנות ה-80: מ-40.4 שעות בשבוע ב-1982 ל-38.8 שעות עבודה בשבוע ב-2009.

נשמע מפתיע ביחס לתחושת העומס המלווה עובדים רבים. למומחים שדיברנו עמם יש כמה הסברים לפערים האלה - בין היתר תחושת לחץ גבוה מבעבר שמתלווה להרחבת מעגל התעסוקה ולכניסת נשים רבות לשוק העבודה שעובדות בהיקף שעות נמוך יותר, מה שמוריד את הממוצע.

אבל על הסבר אחד כולם מסכימים: הנתונים הרשמיים, מסבירים המומחים, כבר לא רלוונטיים לשוק העבודה כיום. "כבר אין הפרדה טוטאלית בין יום העבודה לחיים הפרטיים בבית", אומר ד"ר יאיר עמיחי-המבורגר, פסיכולוג חברתי-ארגוני וראש המכון לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי. "פעם, כשאדם סיים את יום העבודה, הוא נעשה חופשי. כיום יוצאים ממקום העבודה אבל העבודה נשארת אתך - במחשב הנייד, במייל ובסלולר. גם אנשים שיוצאים לחופשות לוקחים את העבודה אתם למלונות, לטיולים, לסרטים ולתיאטרון.

"מדובר בטירוף מערכות מוחלט. כבר אין אפשרות לברוח ולהתנתק מהעבודה. כמובן שיש אלמנטים חיוביים בטכנולוגיה שמאפשרת להיות מחוברים לעולם, אבל כשזה מגיע למצב שבו אנשים מרגישים שהם חייבים להיות מחוברים אל העבודה ולא מצליחים להתנתק - זה נעשה מסוכן".

וזה עוד לפני שציינו את המובן מאליו: עובדים בחברות היי-טק, בפירמות עורכי דין גדולות, בשוק ההון ובתחומים נוספים עובדים שעות על גבי שעות - אם בבית או אם במשרד. קשה להבחין בהם בנתונים היבשים, אבל הם שם, עובדים יותר מאשר בעבר. לדברי עמיחי-המברוגר, ככל שמידת החשיפה של הארגונים לתחרות בינלאומית ולארגונים בחו"ל גדולה יותר - כך מופעל בהם יותר לחץ על העובדים בחלק גדול מהארגונים. "אלה ארגונים שיוצרים הזדהות טוטאלית בין הארגון לבין העובד, שלמעשה נועד לשעבד את העובד לארגון", הוא הוסיף.

במהלך אחד המחקרים שלו ליווה עמיחי-המבורגר חברת היי-טק מהגדולות בישראל, וכך הוא מספר: "העובדים בחברה היו בתחושת לחץ תמידי. התברר שהבכירים יוצרים אווירה של משבר תמידי בקרב העובדים, גם אם זה באופן מלאכותי, כדי לסחוט את הלימון. עובדים סיפרו שהם צריכים להיות זמינים 24 שעות ביממה, שהם מקבלים שיחות מחו"ל באמצע הלילה ושלא נוח להם לעזוב את המשרד גם כשאין עבודה. אבל אי אפשר לייצר יצירתיות עם אקדח לרכה ובסופו של דבר יש תחושה של שחיקה אצל העובדים".

TheMarker

הנה עוד הסבר מדוע, אף שבפועל שעות העבודה שלנו לא התארכו, אנחנו חשים במצוקה: "שוק העבודה הישראלי כיום אכזרי מאוד, ללא רחמים, סולידריות או חמלה", אומר פרופ' יצחק הרפז, ראש המכון לחקר ארגונים וניהול המשאב האנושי באוניברסיטת חיפה. "רואים יותר ויותר דפוסים של התייחסות לעובדים כחד-פעמיים. נעשינו קיצונים יותר מהאמריקאים ופיתחנו שוק עבודה שבו מתייחסים לעובד שלא הצליח להחזיק במשרה כאילו זאת אשמתו".

אף שלדבריו לא מדובר בכל הארגונים, בחלקם להנהלה יש כיום "אצבע קלה יותר על ההדק בכל הקשור לפיטורי עובדים מטעמי חיסכון והתייעלות".

עובדים יותר מאשר בעולם

אף שמצבנו בהשוואות הבינלאומיות די גרוע בפרמטרים רבים, יש כמה נתונים שבהם ישראל מובילה על פני רוב המדינות המפותחות. אחד מהם, למשל, הוא שעות העבודה. אנחנו עובדים בממוצע 179 שעות בשנה יותר מהממוצע במדינות ה-1,943: OECD שעות בשנה בישראל לעומת 1,764. למעשה, בקרב 35 מדינות ממוקמת ישראל במקום השמיני מבחינת היקף שעות העבודה השנתיות לעובד - ברוב המדינות האירופיות עובדים הרבה פחות מאשר בישראל.

ביפאן, אומה שבה מופיעה מלה במילון המגדירה מוות כתוצאה מעודף עבודה - קארושי - עובדים, על פי הנתונים, פחות מאשר בישראל (1,772 שעות בשנה). גם את ארה"ב, המפורסמת בשוק העבודה התחרותי-דורסני שלה, עקפנו (1,796 שעות בשנה). במקומות הראשונים התברגו מדינות כמו קוריאה, יוון ורוסיה, שבהן עובדים כ-2,000 שעות בשנה ויותר.

אבל גם במדינות שבהן עובדים יותר מאשר בישראל העובדים נוהגים לקחת יותר חופשות, בעוד שמספר ימי החופש בישראל הוא מהנמוכים בעולם. בארה"ב עובדים נוהגים לקחת 25 ימי חופש בשנה, ביפאן מספר ימי החופשה המוגדרים כמינימום בחוק יחד עם חופשי החג הוא 36 ובברזיל, ליטא, צרפת ורוסיה יש יותר מ-40 ימי חופש בשנה. ואצלנו? 21 ימי חופש בשנה, כמו בסין.

מה הסיבה לכך? "בישראל יש עדיין אנשים שעובדים שישה ימים בשבוע, ובמדינות רבות יש כבר שעברו לחמישה ימי עבודה. במדינות הרווחה הגיעו למצב שבו יש מספיק כוח עבודה, ולכן הן יכולות להרשות לעצמן שאותה כמות עבודה תתחלק בין יותר אנשים", מסביר פרופ' אייל קמחי מהאוניברסיטה העברית, המשמש גם סגן מנהל מרכז טאוב.

ואם לא די בנתונים ההשוואתיים המדכאים האלה, הנה נתון טרי וחם מהתנור: דו"ח של ארגון ה-OECD שהתפרסם רק לפני ימים ספורים מכתיר אותנו בתואר לא מחמיא נוסף. מעכשיו ישראל היא לא רק "המדינה האי-שיוויונית והענייה ביותר" מבין החברות בארגון, לפי הגדרתו, אלא גם המדינה הדכאונית והלחוצה ביותר מכל המדינות בארגון. מהדו"ח עולה כי 39% מהישראלים דיווחו שקשה להם או קשה להם מאוד להתקיים מהכנסתם הנוכחית, לעומת רבע מתושבי מדינות ה-OECD שחשים כך.

לפי הארגון, הישראלים דיווחו הכי הרבה מכל התושבים במדינות הארגון על החוויות השליליות ביותר - כאב, דאגה, לחץ, עצבות ודיכאון - וגם העידו על מספר נמוך יותר של חוויות חיוביות כמו קבלת יחס של כבוד, הרגשת מנוחה, חיוכים, עיסוקים בעלי עניין ואפשרות לחוות הנאה.

בישראל יותר מכורים לעבודה

מה שעוד מחביאים הנתונים הממוצעים - שמצביעים על ירידה בשעות העבודה השבועיות - הם יותר מחצי מיליון אנשים שמתמודדים עם עומס גדול במיוחד ועובדים יותר מ-50 שעות בשבוע - הרבה מעל הממוצע הארצי. חלקם נאלצים לעבוד שעות רבות מתוך אילוצים כלכליים, אבל השאר פשוט מכורים לעבודה - כאלה שהצורך שלהם לעבוד כל כך מוגזם עד שהוא יכול לעלות להם בבריאות ובחיי החברה והמשפחה שלהם. מאז 1982 עלה מספרם בכ-20%. אז, רק 15% מהמועסקים דיווחו שעבדו יותר מ-50 שעות לעומת כ-18% כיום. עם זאת, בשנים האחרונות מספרם יורד בהדרגה אחרי שהגיעו לשיא בשנות ה-90 (מבין המועסקים במשרה מלאה).

בקרב הגברים כיום 27.6% עובדים יותר מ-50 שעות בשבוע - לעומת 21.4% בשנות ה-80. 7.6% מהנשים עובדות כיום יותר מ-50 שעות בשבוע (לעומת מספר זניח בשנות ה-80). הענף שבו הכי הרבה עובדים יותר מ-50 שעות בשבוע הוא השירותים העסקיים - 42% מהגברים שמועסקים בו ו-18% מהנשים עובדים יותר מ-50 שעות בשבוע.

ייתכן שרבים מהעובדים האלה הם מכורים לעבודה, המצויים בשפע בישראל, כך עלה ממחקר שערך פרופ' הרפז, יחד עם ד"ר רפי שניר. מהמחקר עלה כי שיעור המכורים לעבודה כאן הוא מהגבוהים בעולם - 8.1% מכוח העבודה - במקום השלישי אחרי ארה"ב (12.5%) ויפאן (9.3%).

לפי המחקר, מכורים לעבודה בישראל עובדים כ-60 שעות בשבוע בממוצע, רובם עובדים מקצועיים ומנהלים, 70% מהם מועסקים במגזר הפרטי ורובם המוחלט (91%) גברים. "גילינו שמי שהוא וורקהוליק לא שולט בכך, מדובר במשתנה אישיותי, יותר מאשר גורמים שקשורים למקום העבודה", אומר הרפז. במחקר שהשניים עורכים כיום הם מנסים לבדוק אם ההתמכרות לעבודה עברה גם לילדי המכורים.

TheMarker

מרוויחים יותר, קונים יותר

בכל זאת רוב העובדים, הגם שאינם מכורים לעבודה, משועבדים אליה. "המונח זמן שווה כסף גורם לעובדים להרגיש שהם צריכים כל הזמן להספיק יותר, להקריב יותר ולדרוש יותר מעצמם. זה מיתוסף לתחושה של אנשים כי הם מוגדרים לפי יכולת הרכישה שלהם ומול ההישגים של האחר. זה יוצר מצב שבו אף שיש לנו יותר ממה שהיה לדור הקודם - אנחנו מאושרים פחות ומסופקים פחות", אומר עמיחי-המברוגר.

באמת יש לנו יותר, הרבה יותר. הצטיידנו היטב: לכ-80% מאתנו יש כיום מזגן בבית (בתחילת שנות ה-90 היה מזגן רק לכ-30%); קנינו מיקרוגל (ליותר מ-80% מהציבור יש כיום מיקרוגל, לעומת פחות מ-30% בשנות ה-90) מספר משקי הבית שמחזיקים מייבש כביסה שילש את עצמו; לכ-60% מאתנו יש מכונית לעומת כמחצית מכך לפני שני עשורים - ול-9% יש שתי מכוניות.

מה עוד קנינו? טלפון סלולרי כמובן - 92% מאתנו מחזיקים במכשיר אחד לפחות, וכ-70% מחזיקים ביותר ממכשיר אחד, כאשר בשנות ה-90 רק מנהלים בכירים החזיקו במכשירים ניידים. גם חיבור לאינטרנט היה בעבר בגדר מדע בדיוני, וכיום הוא קיים ב-66% ממשקי הבית. צופי הטלוויזיה הסתפקו בעבר באנטנה וכיום 65% ממשקי הבית מחוברים ל-yes או ל-HOT. המכשיר ששמר על מעמדו בצורה הטובה ביותר במשך כל השנים הוא הטלוויזיה: שיעור משקי הבית שמחזיקים במקלט אחד לפחות נותר 90% בשני העשורים האחרונים, וליותר ממחצית ממשקי הבית יש יותר משתי טלוויזיות.

כל זה התאפשר גם הודות לעלייה בהכנסה נטו של משקי בית, שגדלה מאז 1993 במונחים ריאליים בכ-18% (כ-11 אלף שקל בחודש) נכון ל-2009; במקביל, ההוצאה החודשית למשק בית עלתה בכ-19% (13 אלף שקל בחודש). אף שההוצאה החודשית עלתה, יש הרבה מוצרים שהוזלו עם השנים כתוצאה מהשתכללות השוק, ומאפשרים לנו לקנות מהם יותר - ולהוציא פחות. בין היתר ירדו הוצאות ההלבשה וההנעלה בכ-37%; ההוצאות על מכשירי חשמל צנחו בכ-31% והריהוט בכ-19%.

אז איזה נתח בהוצאה החודשית שלנו עלה בכל זאת? תחום התקשורת, שבעבר לא היה מפותח כל כך וכיום לא קיימת בו תחרות, זינק באופן הקיצוני ביותר ב-124% לכ-495 שקל בחודש, וההוצאות על חשבונות החשמל והגז עלו ב-66% ל-407 שקל בחודש. ההוצאה החודשית הגבוהה ביותר של משקי הבית היא כמובן על דיור, שעלתה בעשורים האחרונים בכ-50% ל-3,168 שקל בחודש בממוצע. ההוצאות על כלי הרכב הכוללות דלק עלו בכ-51%.

נרשמה עלייה גם במוצרי תרבות ופנאי שבעבר נחשבו מותרות. מחירי מופעי תרבות ובידור עלו ב-56% בשני העשורים האחרונים. גם סעיף הארוחות מחוץ לבית עלה בכ-50% בשנים אלה. הוצאות על טיולים לחו"ל עלו ב-40% - יעידו על כך מספר הטיסות של ישראלים לחו"ל שבסוף שנות ה-80 הסתכמו בכ-690 אלף ובימינו, ישראלים עולים על יותר מ-4 מיליון טיסות בשנה.

TheMarker

הוצאה חודשית גדולה נוספת היא הוצאה על חינוך ותרבות, שגדלה עם השנים ב-34% ל-1,812 שקל בחודש. העלייה הזאת נובעת גם מעלייה של 66% בהוצאות של משקי בית על שירותי חינוך, הכוללת תשלום על מורים פרטיים, חוגים, תשלומי רשות לבית ספר וגנים. בשני עשורים שבהם קוצץ תקציב החינוך וההשכלה שוב ושוב, איבדו ההורים את אמונם במערכת והחלו להשקיע בחינוך ילדיהם מכיסם הפרטי. ואולם ייתכן שהגידול בהוצאה הזאת ממחיש את הפתרון שמצאו ההורים להתמודדות בקושי להשקיע בילדיהם בעקבות עומס העבודה המוטל עליהם.

הדיאגנוזה: דיכאון

אם יש נתון אחד שבוהק לטובה בשינוי בשוק העבודה, הוא שיעור השתתפותן של נשים בעשורים האחרונים: 41% בלבד מהנשים היו מועסקות בתחילת שנות ה-90 וכיום 52% מהן מועסקות. שני העשורים האלה הצליחו לצמצם את פערי ההכנסות בין נשים לגברים במשק, אך המצב רחוק מאוד משוויון: נכון ל-2009 נשים מרוויחות 66% ממשכורת הגברים - 9,526 שקל בממוצע לגברים לעומת 6,280 שקל לנשים (לעומת 57% בשנות ה-90).

במקביל, שבוע העבודה של הגברים התקצר בכשעה מאז שנות ה-90 - 44.3 שעות לעומת 43.1 שעות ב-2009, ובקרב הנשים הוא התארך בממוצע ל-33.8 שעות לעומת 33.1 שעות בתחילת שנות ה-90. "נשים מביאות אתן נורמות אחרות - הן יעילות יותר ופחות מבזבזות זמן. גברים יכולים להרשות לעצמם הפסקת צהריים ארוכה כי הם יכולים להרשות לעצמם להישאר בעבודה עד 21:00 בערב, אבל אשה תאכל ליד השולחן שלה בעבודה כדי ללכת הביתה מוקדם יותר", מסבירה פרופ' דליה מור, ראש החוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל.

לדברי ד"ר מיכל פרנקל מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרפולוגיה באוניברסיטה העברית, מאז שנות ה-80 חלה עלייה משמעותית של נשים במשרות ניהוליות ובמשרות שבהן יש יותר שעות עבודה. "מצד אחד יש לזה משמעות אדירה מבחינת הטיפול במשפחה והזמינות של ההורים לילדים", אומרת פרנקל. "מצד שני, יש כיום משרות עם שעות עבודה גמישות יותר שמאפשרות ליצור הסדרים חדשים לטיפול במשפחה ולאזן בין העבודה לחיים, אף שעדיין לא ניתן להגיע לאיזון מלא. עם זאת, המשרות שמאפשרות את ההסדרים האלה מיועדות בעיקר לאוכלוסייה חזקה מבחינה כלכלית-חברתית ומקצועית, וזה למעשה ביטוי נוסף לאי-שוויון".

עמיחי-המבורגר כופר בתועלת שבשעות העבודה הגמישות, בעיקר משום שהן פתחו דלת לדרישות נוספות: "חלק גדול ממה שנקרא 'סידורי עבודה גמישים' פוגע יותר בעובד מאשר מועיל לו. זה כבר לא נדיר שדורשים מהעובדים להיות זמינים בערב, לעבוד בלילה או בסופי שבוע. מה שבעבר נחשב בקשה חריגה מהעובדים נעשה כיום נורמטיבי"

פרופ' חיה שטייר מהחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב מוסיפה כי מחקרים מצביעים על כך שאנשים ששעות העבודה שלהם עלו מצליחים להשקיע בילדיהם זמן דומה למה שהיה בעבר, "אבל מה שנפגע זה החיים החברתיים, הפנאי והזמן האישי. הם פשוט מוותרים על חברים, שעות עם המשפחה הרחבה ועל זמן איכות עם בני הזוג".

עמיחי-המבורגר הרבה פחות אופטימי: "כדי לחפות על כך שאנחנו לא מבלים מספיק זמן עם הילדים המצאנו מושגים כמו זמן איכות, כאילו אפשר במן זריקת ויטמינים מרוכזת להיות יותר עם הילדים. גם הטכנולוגיה יוצרת אשליה כזאת כי היא מאפשרת להורים לדבר עם הילדים גם כשהם בעבודה, ובפרסומות מספרים שזה כמעט אותו דבר. בסופו של דבר, לא נצליח לספק גם את המודל שאנו מצפים מאתנו וגם את המודל שהחברה והתרבות מוכרת לנו. זה יכול לגרום לתופעות של שחיקה, דיכאון ולחץ נפשי, ברמת חומרה תלויה ללחץ שאנשים חיים בו".

אבל יכול להיות שבקרוב תירשם ירידה ברמת הדיפרסיה הלאומית ובישראל יעבדו פחות, ולא רק אם היוזמה של סילבן שלום לקיצור שבוע העבודה תצליח. הבשורה, כרגיל, תגיע מהצעירים: צעירי דור ה-Y, צעירים עד גיל 30 שהשתלבו בשוק העבודה, עובדים אחרת לגמרי מהדור הקודם ומהוריהם. העבודה היא לא מרכז החיים עבורם והם מוצאים זמן פנוי לבילויים ולמשפחה", אומרת פרופ' מור. "זה לא שהם לא רוצים כסף, הם פשוט לא מוכנים להשתעבד עבורו. הם עושים הרבה דברים והם חרוצים מאוד, אבל בניגוד לדור הקודם הם פשוט לא מכורים לעבודה".

שני עשורים עברו וחדר חדש נולד

מאז שנות ה-90 המוקדמות הצטרף לדירה ישראלית של משקי הבית חדר שלם: ב-1993-1992 הסתפקה משפחה ישראלית בדירה בת 3.2 חדרים בממוצע ושוויה הממוצע של דירה במחירים ריאלים היה באותה תקופה 686 אלף שקל. ב-2009 דירה של משפחה ממוצעת גדלו ל-4.15 חדרים, אבל מחירה של דירה גדל הרבה יותר.

לפי הבדיקה שערכנו ב17- השנים האחרונות עלו מחירי הדירות של משקי הבית בישראל בכ-55% בממוצע, וב-2009 שוויה של דירה של משק בית היה 1.061 מיליון שקל בממוצע. זאת, עוד לפני המשך עליית מחירי הנדל"ן בשנה וחצי האחרונה.

הנתונים האלה, המבוססים על סקר שנתי שעורכת הלשכה בקרב משקי בית, ממחישים את הפגיעה של עליית מחירי הנדל"ן בשני העשורים האחרונים בשכבות החלשות בחברה: בעוד שמחירה הממוצע של דירה שבה גרים משקי בית מהעשירון הגבוה ביותר בחברה (10) עלה ב-58% בשנים אלה לכ-1.7 מיליון שקל, מחירה של דירה ממוצעת בה גרים משקי בית מהמעמד הנמוך ביותר (1) עלה בכ-178% לכ-867 אלף שקל ב-2009. זאת, אף שלמשקי בית מהמעמד הכלכלי הנמוך ביותר גרים בדירות קטנות יותר - 3.6 חדרים בממוצע כיום לעומת 4.5 חדרים בממוצע בעשירון הגבוה.

זו אחת הסיבות לכך ששיעור התושבים המתגוררים בדירות שבבעלותם ולא בשכירות או באמצעים אחרים ירד בשנים אלה בכ-3%. עם זאת, השינוי המשמעותי ביותר בולט בעשירון התחתון - בעבר 43% ממשקי הבית העשירון הנמוך ביותר גרו בדירות בבעלות וכיום רק 35%. לעומת זאת, חלקם של משקי הבית מהעשירון העליון שגרים בדירה שבבעלותם עלה ל-86.5% לעומת כ-84% בשנות ה-90.

העשירים התעשרו, העניים הידרדרו

למרות כמה משברים שטילטלו את ישראל בשני העשורים האחרונים, כמו האינתיפאדה השנייה, משבר היי-טק, מלחמת לבנון והמשבר הכלכלי האחרון - המשק הישראלי צמח והיטיב מבחינה כלכלית עם ישראלים רבים. ואולם מבדיקה שערך באחרונה TheMarker עולה כי המדד לנפש בישראל - אחד המדדים המקובלים למדידת עושר ורמת חיים של תושבי המדינה - צמח בקצב גידול אטי יותר מאשר ברוב המדינות המערביות.

בנוסף, נתונים ומחקרים נוספים מצביעים על כך שבשני העשורים האחרונים חלקם של העשירונים העליונים בעוגת ההכנסות עלתה, בעוד שחלקו של העשירון התחתון ירד, ושהיקף העוני בישראל עלה והחמיר. על פי הבדיקה הנוכחית, מאז 1993, במונחים ריאליים, משקי הבית מהמעמד הגבוה ביותר באוכלוסייה (עשירון 10) נהנו מעלייה של כ-50% בהכנסה נטו לכ-27,400 שקל בחודש (הכנסה ברוטו של 38,114 שקל). בעשירון השמיני, החמישי, והשלישי העלייה בהכנסות למשק בית היתה מתונה יותר ונעה בין 30%-20% ל-6,600 שקל עד 14,600 שקל.

למרות הצמיחה והשיפור המספרים לא יכולים לבטא את מצבם העגום של מערכת הבריאות, הרווחה והחינוך בישראל. ההכנסה נטו של משקי הבית מהעשירון הנמוך ביותר בחברה דווקא נפגעה וירדה מאז 1993 ב-4% לכ-3,300 שקל ברוטו, בדומה לשכר הריאלי שלהם ב-1993-1992. לפי הביטוח הלאומי ב-2009, 20.5% מהמשפחות והנפשות בישראל חיו מתחת לקו העוני - שהוגדר אז כהכנסה נמוכה מ-2,270 שקל בחודש לאדם או 3,630 לזוג. עוד עולה כי עם השנים המשפחות העניות נעשות עניות יותר.

מנתוני הלמ"ס עולה כי למרות העלייה בבעלות על מוצרים בכלל האוכלוסייה, במעמד הנמוך ביותר הבעלות על מכשירי טלוויזיה ירד בכ-4.5% ב-20 שנה ל-73% לעומת כ-97% מבני המעמד הגבוה ביותר שבבעלותם טלוויזיה אחת לפחות. כך, לכ-50% מבני המעמד הגבוה שני מחשבים ויותר, אך ליותר מרבע ממשקי הבית במעמד הנמוך אין מחשב ול-64% אין חיבור לאינטרנט. בנוסף, ל-55% אין מזגן, ובעוד שליותר ממחצית ממשקי הבית במעמד הגבוה יש שתי מכוניות לפחות, ל-75% מבני המעמד הנמוך ביותר אין אפילו אחת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#