כך נדחקנו לפינה - קריירה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך נדחקנו לפינה

תגובות

>> יושבת וכותבת ולא קולטת שזה נגמר. חושבת על הרגע בו אחזור לעבודה כעובדת סוציאלית, ועולה בי תחושה קשה של מועקה. סיום השביתה מביא למחשבות על המטופלים שאפגוש מחר, הטלפון שיתחיל לצלצל שוב, הפגישות שימלאו את היומן, ואיך מתחילים?

איך אוספים את הכוח מחדש לטפל, להקשיב ולהכיל כל כך הרבה מצוקות ובעיות, כשאני חוזרת לעבודה עם תחושה של אכזבה והשפלה. אכזבה על השינוי המועט בשכר שכמעט שלא יורגש (1,000 שקל בארבע פעימות על פני כמה שנים). וההשפלה? אני מרגישה אותה בבטן ובגרון. השפלה על הדרך שבה הסתיימה השביתה ("ניצחו" אותנו באוצר והורידו לנו את התוספת ל-1,000 שקל במקום 1,100) ועל האופן שבו נדחקנו לפינה. על הניסיון להציגנו כמי שהשיגו הסכם מצוין, כשהפער בין מה שהיה ומה שהושג קטן.

אני חושבת על המטופלים היקרים שלי, שמצלצלים כשכואב או לחוץ, כשהאלימות בבית הגיעה למצב מסוכן, או כשאין כבר כסף לאוכל ורוצים הפנייה ל"בית החם".

פונים אלי לסיוע מול ביורוקרטיה וניירת הנדרשת למיצוי הזכויות, לאחר שניתקו את קו הטלפון או את החשמל או כי פונו מהדירה ואין איפה לישון. האם אוכל כעת להכיל את כל אלה כשרגשות האכזבה וההשפלה תופסים את הגרון? הודות לסיום המביך של השביתה, ברור לכל כי הכאב והקושי שלי, כעובדת סוציאלית הנאבקת על חשיבות ומעמד המקצוע בחברה והזכות להתפרנס בכבוד, לא הסתיימו, וההישגים שנרשמו הם רק ההתחלה.

אנליסט אישי  בזק

מוגש בחסות המפרסם

ואני יושבת וחושבת על המפגש עם המטופלים שלי. מה אומרים עכשיו? אילו רגשות יעלו במפגש? האם תהיה האשמה על הנטישה? או אולי גאווה על היציאה למאבק? האם הם יודעים על מה יצאתי לשביתה, ובכלל, האם המטופלים פנויים ורוצים לשמוע? האם נכון לשתף את המטופלים שלי, שצריכים אותי פנויה ושלמה כדי לשקם את ההריסות של זמן השביתה (כי בעיותיהם וקשייהם לא פסקו בזמן שעבר), וזקוקים לשיקום האמון?

ואכן השארתי מטופלים מבולבלים בזמן השביתה, שלא ידעו כמה זמן איעדר. ומה עם האם והבנות שסולקו מהבית, או המטופלת שממש לפני תחילת השביתה הצליחה לספר סוד על פגיעה חמורה? ומה עם הילד שהוצא מהגן כי אמו לא מצאה מקום מגורים קבוע, ואני מודאגת ממצבה לאור אמירות אובדניות?

איך יתפסו המטופלים שלי את סיום השביתה, כהצלחה מסחררת מכיוון שהשגנו תוספת של 22% ועכשיו אנו כמעט עשירים (וגם זה אולי יהיה עבורם מקור לכעסים)? או שיבינו שאנו מרוויחים כה מעט, ולכן נשארנו עם קצת. ולאן יחלחל הכעס על אורך השביתה, על "בזבוז הזמן" כפי שטען האוצר, עקב ההתעקשות שלי ושל חברי העובדים הסוציאליים להמשיך את המאבק? אולי לחדר הטיפול? אני בטוחה שאדע לשלוט בעצמי, הרי אני כעובדת סוציאלית שמה את הבעיות שלי בצד, ובשעות העבודה אין מקום למאבקים האישיים והמקצועיים שלי. הזמן הטיפולי מוקדש לכאב ולקשיים של המטופלים, ובתקופה הקרובה אשמע אף את הכעס והכאב על היעדרותי שלי... ואני אספוג ואבין כמובן.

ועכשיו, כיצד מתמודדים עם התחושות הקשות שלי, כיצד אוספים את הכוח והכבוד המקצועי להמשיך, עם אותה יכולת לשים את צורכי המטופל בעדיפות ראשונה? והאם אחרי שביתה ארוכה אצליח לאסוף את הכוחות שתועלו והופנו ל"זמן מאבק" לטובת הפונים? האם אוכל לשים את כל התסכול והכעס בצד? ומי זקוק כיום יותר לעזרה אחרי השביתה, המטפל או המטופל?

הכותבת היא עו"ס משפחה וקליטת עלייה באגף לשירותים חברתיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#