הבחורות העבריות הראשונות: גם שבעה ילדים לא הרחיקו אותן מן הרפת - קריירה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הבחורות העבריות הראשונות: גם שבעה ילדים לא הרחיקו אותן מן הרפת

הן חוללו מהפכות והובילו מאבקים לשוויון בין המינים ■ הנשים החזקות של ראשית ימי היישוב היוו כוח משמעותי בבניית הכלכלה והפוליטיקה המקומית, אך משום מה נשכחו מדפי ההיסטוריה ■ הכירו את הנשים שלא זכו לכותרות

2תגובות

ברשימת האבות המייסדים של הציונות באתר האינטרנט של המרכז לטכנולוגיה חינוכית מופיעים 22 אישים. 21 מהם גברים, ורק אשה אחת נבחרה להימנות עמם - רחל כצנלסון שזר. טרומפלדור, בן גוריון, גורדון, דיזנגוף - כולם שמות מוכרים היטב בהיסטוריה הישראלית. אבל מה עם הנשים שעבדו לצדם בראשית ימי ההתיישבות בארץ ישראל? מי הן היו ולמה הן לא מוזכרות בנשימה אחת עם אותם שמות שכל ילד יודע לדקלם?

לא רק שמותיהן של אותן נשים חשובות אינם שגורים על השפתיים - גם המאבקים החברתיים והפוליטיים שהנהיגו נשכחו מלב. מתברר שאפילו המחקר והדיון האקדמי העדיפו לדחוק את הנשים וקורותיהן אל השוליים. ההסבר לכך, טוענת החוקרת ד"ר חנה ספרן, טמון במיתוס השוויון שעליו מתרפקת החברה הישראלית. "מקורו של מיתוס זה בשאיפות ובתקוות של תנועת הפועלים ובחלום הציוני בדבר בנייתה של חברה חדשה בארץ ישראל, ולא במציאות - שם התנהל דיון ומאבק, מר לעתים, על מקומן של הנשים. שררה ההנחה שתנועת העבודה, שהניחה את היסודות לחברה ולמדינה, פעלה ודאגה לזכויותיהן של הנשים, וכי החברה החדשה כללה בתוכה שוויון זכויות לנשים", כתבה ספרן.

מחקר פמיניסטי של השנים האחרונות מערער על מיתוס זה ומאפשר בחינה מחודשת של ההיסטוריה של הנשים בישראל, במיוחד בתקופת העליות הראשונות. לרגל יום האשה הבינלאומי נציג כמה דמויות של נשים בלתי ידועות אך אמיצות ומשמעותיות בדרכן, ואת המאבקים הציבוריים שנשזרו בסיפורי חייהן.

הפועלות: לא חיכו לאישור

"יש שני מפתחות לשחרור האשה: המפתח האחד הוא מפתח העבודה, המקצוע; והמפתח השני הוא ההשכלה, התרבות. אלה הם שני מפתחות הכסף שבעזרתם אפשר לפתוח את השער אל השחרור. אני חושבת שאותן הבחורות העבריות הראשונות שברחו מבית אמן לקורסים עשו זאת מתוך האינסטינקט העמוק הנכון, שאם הן ירכשו לעצמן מקצוע והשכלה הן משוחררות. גם למעשה, ולא רק באופן אידיאולוגי. אנחנו הולכות ומתקדמות לפתרון הזה, להבנה הזו של הצורך בעבודה תרבותית מכוונת ומיוחדת בין החברות, בין הנשים" (רחל כצנלסון שזר, 1947).

הבחורות העבריות הראשונות שעליהן מדברת כצנלסון היו אמנם בעלות "אינסטינקטים נכונים", שהובילו אותן למרוד במשפחותיהן ולצאת לרכוש לעצמן השכלה, אך ההמשך לא היה פשוט כל כך. כשעלו אותן בחורות לארץ ישראל, שבויות באמונה שהחברה העתידה להיבנות תתייחס באופן שווה לנשים ולגברים, הן גילו שטעו.

מבחינה אידיאולוגית היתה הסכמה - השאיפה העיקרית היתה ליצור מעמד פועלים יהודי, שיגאל את עבודת האדמה מידי הערבים. הנשים קיוו לתפוס באמצעות החקלאות מקום כחברות שוות לגברים בחברה החדשה. הגברים, לעומת זאת, חשבו אחרת. הם התקשו להתנער מהתפישות המסורתיות וייעדו לנשים את עבודות משק הבית. הפועלים העבריים יעמלו בשדה, ואילו הפועלת תכבס את בגדיהם, תכין את ארוחותיהם הדלות ותנקה את צריף המגורים שלהם. אכזבתן של הנשים היתה גדולה, ונעשו ניסיונות שונים למרוד בתפישות האלה.

אחת הנשים החשובות שביקשו לקדם עבודת נשים חקלאית היתה חנה מייזל, מייסדת חוות העלמות בכנרת ואחר כך בית הספר החקלאי בנהלל. מייזל, שעלתה לארץ ישראל ב-1909, הבינה שכדי שנשים יוכלו להשתלב כשוות ערך בחיים המקצועיים החקלאיים בארץ ישראל, עליהן לרכוש מיומנות וידע בתחומי העבודה החקלאית. לטענת ההיסטוריונית ד"ר אסתר כרמל-חכים מאוניברסיטת חיפה ומכללת עמק יזרעאל, שכתבה עבודת דוקטורט על מייזל, "היא הפנתה אצבע מאשימה כלפי הנשים שהיו נחותות מקצועית. כדי לשנות את מעמדן היא סברה שעליהן לשנות את עצמן בדרך של התמקצעות והכשרה חקלאית בתחומים נדרשים ביישוב. מייזל חשבה שנשים לא צריכות להשתוות לגברים בעבודה החקלאית, אלא עליהן למצוא את התחומים שבהם יוכלו להתמקצע ושיתאימו ליכולות שלהן כנשים". באפריל 1911 ייסדה מייזל את "חוות ההכשרה לעלמות" על קרקעות חוות כנרת, שאליה הגיעו חלוצות צעירות ושם עבדו בגן הירק, בלול וברפת וגם למדו עבודות בית ובישול.

אבל היו נשים שלא המתינו להכשרה מאורגנת כזו או אחרת, וגם הבינו שאין טעם לחכות לקבלת אישור מהגברים למעשיהן. כך למשל עשתה מרים ברץ לבית אוסטרובסקי, הרפתנית הראשונה בדגניה.

ברץ נולדה ב-1889 בבוגוסלב שברוסיה למשפחה ציונית בת שישה ילדים. לאחר שאחיה הגדול אהרון אוסטרובסקי עלה לארץ ישראל, היא עלתה בעקבותיו, ב-1906, יחד עם חלק מבני משפחתה. ד"ר סמדר סיני, היסטוריונית שפירסמה ספר על חייה של מרים ברץ, אומרת כי היא היתה אשה צעירה וחסונה מבחינה פיסית, מלאת מרץ, שכונתה בפי חבריה "העז הפראית". משפחתה התיישבה במושבה פתח תקוה, ומרים ביקשה להשתלב בעבודה האדמה. אבל איכרי המושבה לא רצו להעסיק צעירה יהודייה אשכנזייה חסרת ידע וניסיון בחקלאות, והעדיפו על פניה פועלים ערבים או אפילו יהודים תימנים.

ברץ הנחושה החלה נודדת בין המושבות בחיפוש אחר עבודה. בחלק מהיישובים הצליחה לקבל עבודה ככובסת או כמבשלת עבור הבחורים הפועלים. ב-1907 הצטרפה לשותלי יער הרצל בבית הספר החקלאי בן שמן, שם פגשה את חברי הקומונה החדרתית. כשחברי הקומונה יצאו ב-1908 להתיישב בחצר כינרת, מרים הצטרפה אליהם כדי למלא את מקומה של החברה היחידה בקומונה, שרה מלכין, שחלתה. חלקה לא כלל עבודה חקלאית, כי אם מלאכות בית נשיות מסורתיות - בישול, כביסה וניקיון בית המגורים של הבחורים. כעבור חצי שנה נסעה ברץ לחדרה לעבוד בקטיף חימצה (גרגירי חומוס), על פי המלצתו של מנחם שינקין, נציג חובבי ציון בפלסטינה, שפגש בה והתרשם מאוד מנחישותה ומחוסנה הפיסי.

בחדרה נפוצה השמועה על הבחורה הפועלת שהגיע לקטיף, אבל האיכרים עדיין לא רצו להעסיק אותה. ברץ הציעה להם לעבוד בחינם כדי שיוכלו להתרשם מיכולותיה, ואחרי יום אחד של עבודה נהפכה לפועלת מן המניין. חברי הקומונה הציעו לה להישאר בחדרה, לחיות ולעבוד עמם.

ב-1910 התיישבה הקומונה על אדמות הכפר הערבי אום ג'וני, שנהפכו לימים לקיבוץ דגניה. בעקבות מרים הצטרף אל הקומונה אהובה יוסף ברץ, סתת אבנים שהיה חבר של אחיה. כחודש אחרי העלייה על אדמות אום ג'וני החליט אביה של מרים לחזור לרוסיה, לאחר שקשיי הפרנסה בארץ הכריעו אותו. הוא דרש מבתו לחזור אתו. ברץ נסעה לרוסיה ומיד רצתה לשוב לפלסטינה, אך אביה לא התיר לה. היא ברחה מביתה לאודסה וכדי לקבל אישור נסיעה, התחזתה לבתו של אחד מנוסעי האנייה לפלסטינה.

מרים חזרה והצטרפה לחבריה בדגניה. ב-1912 נישאו מרים ויוסף בדגניה, ושנה אחרי כן נולד בנם הבכור, גדעון, שהיה הבן הראשון בקבוצה. לדברי סיני, לאחר העלייה על אדמות אום ג'וני גילתה ברץ לאכזבתה הרבה שהיכולת שהפגינה בקטיף החומוס ונחישותה לחיות בארץ ישראל לא הרשימו מספיק את חבריה, שייעדו לה את תפקידי משק הבית, ולא הרשו לה להתקרב לעבודה החקלאית. "היה פער גדול בין ההצהרה לבין המציאות", מסבירה סיני, "הבנות לא הבינו איך החברים שלהם, שדגלו יחד עמן במהפכה ביחסים בין המינים, לא רצו פתאום ליישם את המהפכה הזאת, וציפו מהן רק לבשל ולכבס".

אבל מרים החליטה למצוא לעצמה תחום עיסוק חקלאי על אפם ועל חמתם של הבחורים. היא התגנבה באישון לילה לכפר הערבי השכן וביקשה מאחת הנשים שתלמד אותה את מלאכת החליבה. האשה נתנה לה את בגדיה, בטענה שריחם המיוחד מרגיע את הפרה. בבוקר שאחרי המפגש עם השכנה הערבייה קמו חברי הקבוצה ומצאו כד חלב רתוח על המדורה. מרים למדה לחלוב ומאותו יום לא הרשתה לאיש להתקרב אל הפרה היחידה בדגניה. כך נהפכה לרפתנית הראשונה בארץ ישראל, ופיתחה את ענף הרפת בדגניה כענף נשי למהדרין.

אפילו הלידות של שבעת ילדיה לא הרחיקו אותה מן הרפת לזמן רב. מיד כשהתאוששה מהלידה הראשונה לקחה את התינוק אל הרפת, הניחה אותו בתוך האבוס והמשיכה בעבודה. כך עשתה עם שני ילדיה הראשונים, שנולדו לפני שהיו לקיבוץ בית תינוקות וגן ילדים. מתיאוריה של סיני מצטיירת ברץ כאשה שפשטות החיים היתה הערך העיקרי שהנחה אותה. "מרים תמיד שאפה להיות כמו איכרה רוסיה", מספרת סיני, "זה מה שהיא ראתה לנגד עיניה - איכרה עם הרבה ילדים וחיות. החברים ציפו שהיא תהיה בבית עם הילד ותניק אותו, אבל היא מיד חזרה לעבודה. החברים יצאו מדעתם ומתחו עליה ביקורת קשה. אבל היא היתה חסונה פיסית וחסונה נפשית".

הרפת בדגניה נהפכה לממלכה נשית ורק נשים עבדו בה, גם אחרי שאל הפרה היחידה היתוספו אחיות רבות. הרפת נחשבה למבוקשת מאוד וכדי להתקבל אליה היתה צריכה החברה לעבור אצל ברץ מבחני קבלה קפדניים, שבהן נבדק חוסנה הפיסי ומידת נכונותה לעבוד גם אחרי שתלד ילדים. אחד מחברי הקבוצה אפילו תפר לעובדות הרפת מכנסי חליבה מיוחדים, בעידן שבו לא היה מקובל שנשים ילבשו מכנסיים. במהלך השנים נסעה ברץ פעמיים לחו"ל לתקופות ארוכות, כדי להשתלם בגידול בקר, והשאירה את ילדיה הקטנים בקיבוץ. כשנשאלה פעם על ידי חבר קיבוץ, כיצד היא מעזה להשאיר את ילדיה לבדם, ביקשה לדעת מדוע אינו מפנה את אותה שאלה לבעלה יוסף, שהיה עסקן מטעם מפלגת הפועל הצעיר והרבה גם הוא בנסיעות.

ברץ פרשה מהרפת ביום שבו הוכנסה לשימוש מכונת החליבה. מאז ועד למותה בגיל 81 עבדה במטבח הקיבוץ.

במושגים של היום, לא בטוח שברץ נחשבת למודל פמיניסטי. באסיפת פועלים ב-1910, בדיון שהתקיים בשאלה באילו תחומי עבודה יכולות הנשים לקחת חלק, אמרה ברץ בתגובה לדברי הפועלת יעל גורדון: "איני מבינה מדוע נבהלה כל כך החברה גורדון מפני התפקיד להיות מבשלת? אני לא רואה בזה כל פחיתות כבוד. לנהל משק ביתי - זוהי עבודה שהאשה מסוגלת אליה והאיש אינו מסוגל. להפך, לעבודת השדה מסוגל יותר האיש מהאשה. ומכיוון שאין שום יכולת לפועל להתקיים בעבודתו בשדה אם לא יהיה מי שינהל בשבילו משק ביתי, אני אומרת שהצעירות מחויבות לקבל עליהן את התפקיד הזה".

לטענת ד"ר כרמל-חכים, בוויכוח הזה שבין ברץ לגורדון מתגלם הקונפליקט הקשה של הנשים באותה תקופה ובאותה שכבה חברתית: "מצד אחד, נאמנותן לתפישות שמרניות וההכרה בחובתן לתמוך בגברים ולספק להם את השירותים המסורתיים היו מושרשות בהתנהגותן, ומצד שני - השאיפה לבסס סדר חברתי שוויוני, שיאפשר לנשים חופש בחירה תעסוקתי ומקצועי, כך שמי שרוצה תוכל לקחת חלק ממשי בעבודת האדמה. החקלאות היתה לא רק משאת נפש אידיאולוגית לאומית, אלא גם ובעיקר אמצעי להחדרתם של ערכים פמיניסטיים לשינוי מעמדה של האשה בארץ ישראל".

סיני מנסה ליישב את הסתירות שבהתנהגותה של ברץ. "הילדים של מרים ברץ אמרו עליה שהיא אהבה את הפרות יותר ממה שאהבה אותם, אבל אני חושבת שהיא היתה אמא חמה. היא פשוט לא היתה מוכנה להסתפק בתפקיד שהקצו לה. היא לא רצתה להיות רק אם ואשה. היא רצתה להיות איכרה. לא היו לה שאיפות להיות מנכ"לית מפעל היי-טק, אלא להיות פועלת חקלאית בארץ ישראל. השאיפה שלה התמצתה בגאולת האדמה".

הסתירות שבדמותה של ברץ מתעצמות עוד יותר כשמתבוננים בתמונותיה כאשה צעירה, שבהן שיערה מסופר קצר וסממני הנשיות שלה מודחקים. מרים זינגר, חלוצה שהגיעה לדגניה כמה שנים אחרי שהוקמה, מספרת בזיכרונותיה על פגישתה הראשונה עם מרים ברץ, פגישה שהותירה עליה חותם עז: "באחד הימים הגיעה לביתם של הברגמנים אשה צעירה לא מאופרת אבל שזופה מאוד. תספורתה היתה קצרה, כפות ידיה מיובלות ומבטה חודר ורציני. לבושה היתה בשמלה לבנה וארוכה ועליה, מצווארה ועד לכפות רגליה, סינר שחור... הסתבר שהיתה זו מרים ברץ. היא דיברה בפסקנות והקרינה מידה מסוימת של קשיחות ואפילו אי נעימות... הפגישה והשיחה עמה הותירו אצלי תחושה לא נעימה ואפילו קצת קשה. אצלנו בפראג לא פגשתי צעירות כמוה שדחקו את הנשיות שלהן לקרן זווית...".

סיני - חברת קיבוץ עין גב כבר 34 שנה, מאז שנישאה לקיבוצניק, ומנהלת היחידה לקידום נשים בתנועה הקיבוצית - מספרת ששנים אחרי המהפכה שחוללה מרים ברץ, נדמה שהכמיהה לשוויון תפקידים נמוגה. "הדורות הבאים מרדו בנשים ההן", היא אומרת, "עד כדי שינוי טוטלי שכולל את החזרת התפקיד של עקרת הבית והאמא. רוב חברות הקיבוץ גאות כיום מאוד להיות עקרות בית. הילדים בבית כמובן ולא בבית ילדים. למי שגדלו בקיבוץ, הבית היה אלמנט חסר. כל הנושא של תבשילים, ריחות של בית. לא היה להם את זה. החסך היה כנראה כל כך חזק שהיה צריך לעשות מהפכת נגד".

לעומת זאת, בעיני סיני נותרה דמותה של ברץ מודל לחיקוי. "היא היתה מעורבת מאוד בחיי הקיבוץ, התמודדה עם כל הקשיים והלכה עם האמת שלה בעולם גברי ושוביניסטי. גם כיום בתנועה הקיבוצית כולם ידברו על שוויון, אבל בפועל מעט מאוד נשים נמצאות בתפקידים בכירים ובתפקידים ניהוליים".

המאבק הפוליטי: "צעד נועז"

בעוד שלפועלות היתה אשליה אידיאולוגית של שוויון שהתנפצה על סלעי המציאות הארץ ישראלית, הרי שלנשים במושבות ובערים של ראשית המאה ה-20 לא היה אפילו את זה: הן ידעו כי עליהן להיאבק על מקומן. גם המאבקים שלהן נשכחו במשך השנים, אפילו מאבקן של נשות היישוב היהודי בארץ ישראל להשגת זכות בחירה למוסדות הנבחרים.

המאבק להשגת זכות הבחירה לנשים בארץ ישראל החל כאשר נשים באירופה ובארה"ב כבר החלו לקבל זכות הצבעה, לאחר מאבק ממושך. באותן שנים התגבשה תפישה של סולידריות בין נשים בעולם כולו. נשים יהודיות בארצות רבות היו שותפות למאבקים פמיניסטיים. בארץ ישראל התקיים באופן פרדוקסלי מאבק הפוך: נשים היו חלק מהמוסדות הנבחרים כבר עם הקמתם, אך הן היו צריכות להשיג לעצמן זכות בחירה פורמלית. הן קיבלו את זכות ההצבעה כשהתכנסה האסיפה המכוננת הראשונה, שהיתה המושב הראשון של הגוף המייצג את יהודי ארץ ישראל, אבל מיד אחר כך יצאו להגנה על הזכות הזאת, שאותה ביקשו גורמים שונים לקחת מהן.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהבריטים החליפו את הטורקים בשליטה על ארץ ישראל, החל היישוב היהודי להתארגן לראשונה כגוף פוליטי. כדי שהגוף הזה יוכל להגשים יעדים חברתיים ופוליטיים, צריכה היתה הנהגתו לכלול את נציגי כל הזרמים ביישוב היהודי, כולל הזרמים הדתיים והחרדיים. הנשים היו בטוחות ששאלת הזכות שלהן לבחור ולהיבחר לא תעלה כלל על הפרק. אבל הן הופתעו לגלות שעצם נוכחותן בגופים המייצגים לא מונעת את הוויכוח על זכותן להיות שם. לדברי פרופ' מרגלית שילה מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה בבר אילן, "החוגים החרדיים התנגדו לכך שלנשים תהיה זכות הצבעה ושהן יהיו חברות באסיפה המכוננת. החרדים לא היו מוכנים לקחת חלק באסיפת הנבחרים שיהיו בה גם נשים".

ב-1919 קמה "התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ ישראל", שהיתה בעצם איחוד של ארגוני נשים שקמו בערים ובמושבות השונות ופעלו לפי צרכים מקומיים, ללא אוריינטציה פוליטית. אגודת הנשים הראשונה קמה בירושלים. בניגוד לאגודות נשים קודמות, שעסקו בפילנתרופיה, האגודות החדשות נוצרו אך ורק למען היעד הפוליטי, כלומר לשם השגת ושימור הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות המייצגים של היישוב העברי. בסוף 1919 כבר היו קיימות אגודות כאלה בירושלים, ברחובות, בראשון לציון, בפתח תקוה, בחיפה, בצפת ובטבריה. האגודה הירושלמית, מייסודה של הגננת חסיה פיינסוד סוקניק, הובילה את איחוד האגודות המקומיות.

פרופ' שילה מבקשת לציין שתי נשים בולטות שהניעו את פעולתה של התאחדות הנשים החדשה: ד"ר רוזה וולט שטראוס ושרה עזריהו. ההתאחדות היתה בלתי מפלגתית, אבל התמודדה בבחירות לאסיפה המכוננת, ונציגותיה נכנסו לוועד הלאומי. ד"ר חנה ספרן כותבת כי "ההחלטה להקים רשימה שתרוץ באופן עצמאי לבחירות היתה יוצאת דופן בפוליטיקה של השגת זכות בחירה לנשים, בארץ ישראל ובעולם. לא היה תקדים להחלטה כזו במקום כלשהו. שרה עזריהו, שהיתה מודעת לייחודו של הצעד, כינתה אותו ?תכסיס' ו'צעד נועז מאוד'".

"מה שאיפיין את הנשים האלה היה העובדה שכולן היו משכילות", אומרת פרופ' שילה, "זו היתה התשתית. כמעט כולן גם שילבו חיי משפחה עם פעילות ציבורית. אין ספק שזה דירבן אותן. התפישה הציונית שלהן היתה מעורבבת עם התפישה הפמיניסטית. בתנועה הציונית העולמית, לא ביישוב היהודי בארץ, נשים קיבלו זכות בחירה כבר מהקונגרס הציוני השני ובעצם השתתפו כחברות שוות זכויות מ-1898. אלא שבאירופה לא היו מנהיגות ציוניות. היה מאוד קל להעניק שם זכות בחירה, כי הנשים לא היו גורם משמעותי ומאיים. דווקא נשות היישוב הן אלה שהפגינו פעילות נשית אקטיבית".

שרה עזריהו, אחת הנשים שהובילו את ההתארגנות החדשה, היתה מורה. היא נולדה למשפחת מאירוב ב-1873 בדינבורג שבלטוויה. בילדותה למדה אצל מורה פרטי עברית ויהדות, ובנערותה נשלחה לגמנסיה. כנערה החלה להסתובב בחוגי חיבת ציון וב-1892 ייסדה ארגון נערות שנקרא "בנות ציון". כשהרצל ייסד את התנועה הציונית היא התרשמה מגישתו לנשים. בזיכרונותיה כתבה ששני רעיונות הניעו את התפתחותה עם השנים: מאבק העם היהודי למולדת ושחרור האשה היהודייה ממעמדה הנחות. היא חשבה ששתי הבעיות ייפתרו בפלסטינה.

ב-1897 הגיעה לביקור קצר ראשון בארץ ישראל, יחד עם אחותה, והופתעה למראה החיים החדשים במושבות הראשונות. ב-1901 נישאה ליוסף עוזרקובסקי, שלימים שינה שמו לעזריהו, ויחד נסעו לברן שבשווייץ ללמוד חינוך. הם גם השתתפו בקונגרס הציוני החמישי בבאזל ב-1901, אבל בגלל בעיות כלכליות נאלצו לקטוע את לימודיהם בשווייץ וחזרו לרוסיה, שם לימדה עזריהו בבית ספר עברי לבנות. ב-1905 קיבל יוסף הצעה ללמד במושבה רחובות, ושרה נשארה ברוסיה עם בנם הבכור יעקב.

ב-1906 התאחדו בני הזוג ביפו, והחלו ללמד בבית ספר לבנות. שרה לימדה מתמטיקה וגיאוגרפיה, תחומים שנחשבו גבריים. בבית הספר הזה גברים ונשים הרוויחו שכר שווה. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהו בני הזוג עזריהו בחיפה, לאחר שהטורקים גירשו את תושבי תל אביב. עזריהו לימדה בבית הספר הריאלי ונרתמה למאבק למען זכות הצבעה לנשים לוועד הקהילה בעיר. עזריהו התסיסה את נשות העיר ולהפתעתן הן הצליחו לקבל את זכות הבחירה. ב-1919 עברה המשפחה לירושלים ושם היתה שותפה עזריהו להקמתה של "התאחדות הנשים לשווי זכויות בארץ ישראל" ולחמה למען זכות הבחירה לנשים לאסיפת הנבחרים. ב-1925 אף נבחרה לחברת הוועד הלאומי של אסיפת הנבחרים.

זמן קצר אחרי שהוקמה "התאחדות הנשים למען שווי זכויות בארץ ישראל", פנו מנהיגותיה לד"ר רוזה וולט שטראוס, רופאת עיניים ופעילה פמיניסטית, וביקשו ממנה לעמוד בראש ההתאחדות. היה זה שבועות ספורים בלבד אחרי שוולט שטראוס עלתה לארץ ישראל, בגיל 63. במקור היא לא היתה ציונית, ולמעשה ניסתה למנוע מבתה היחידה נלי כל קשר ליהדות או לציונות. אבל הבת מרדה ונהפכה ציונית נלהבת וכשעלתה לארץ, באה אמה בעקבותיה.

וולט שטראוס נולדה ב-1856 בצ'רנוביץ', בוקובינה, והיתה אחת הנשים הראשונות שלמדו וסיימו את לימודי הרפואה באירופה. מיד עם תום הלימודים נסעה לארה"ב ועבדה בניו יורק כרופאה בבית חולים לעיניים. היא היתה פעילה במאבקים להשגת זכות בחירה בניו יורק, ושותפה להקמתה של ברית הנשים הבינלאומית מיסודה של קארי צ'פמן קאט. עם בואה לישראל ב-1919 נאותה לעמוד בראש ההתאחדות המקומית. וולט שטראוס נהפכה ל"שרת החוץ" של ההתאחדות והחלה לייצג אותה בכנסים של ארגוני נשים בינלאומיים. ב-1923 הצליחה להביא לכך שההתאחדות הארץ-ישראלית תתקבל כחברה בברית הנשים הבינלאומית. חברות זו היתה הישג מיוחד, מכיוון שבניגוד לארגוני נשים בארצות אחרות, ייצגה ההתאחדות רק חלק קטן מכלל הנשים בארץ ישראל - את הערביות למשל, היא לא ייצגה.

המאבק למען זכות הבחירה הסתיים בינואר 1926, כשהתקנה המאשרת לנשים להצביע אושרה באופן פורמלי. לאחר מכן הובילו נשות ההתאחדות מאבקים שאותם מנסות פמיניסטיות להוביל עד היום, כמו מאבק למען שוויון בשכר ולמען שיפור מצבן של הנשים בבתי הדין הרבניים. "הן הציעו כבר אז להתיר נישואים אזרחיים וגם היו הראשונות שייסדו מוסד קדם טוענות רבניות, ומתנדבות מטעמן ליוו נשים לבתי הדין", אומרת פרופ' שילה.

מאבקן של נשות ההתאחדות היווה לדעת שילה התפתחות בתפישה העצמית הפמיניסטית של נשות היישוב היהודי. לדבריה, "בעוד שהסופרג'יסטיות העבריות הראשונות חשבו שמגיעה להן זכות בחירה על בסיס תרומתן לארץ, בעקבות ההתאחדות הן הלכו צעד קדימה: הם טענו שהחברה הלאומית העברית החדשה תהיה חברה פגועה אם ערך השוויון לא יכלל כאחד מיעדיה. זאת אומרת שממבט קצת נחות לפיו ?מגיע לנו לא כי אנחנו בנות אדם, אלא כי תרמנו', הן עברו לגישה שאומרת ?דבר לא טוב יקרה לנו אם החברה שנקים לא תהיה חברה שוויונית'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#