הצד הקודר של הרילוקיישן: "מרחוק זה נראה נהדר, אבל באמריקה הכל התנפץ" - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הצד הקודר של הרילוקיישן: "מרחוק זה נראה נהדר, אבל באמריקה הכל התנפץ"

בדידות, פרידות וקשיים כלכליים: לפני שאתם אורזים את המשפחה כדי לנסוע רחוק מפה, כדאי שתקראו מה מספרים אלה שחזרו מוקדם מהצפוי

358תגובות
רילוקיישן ארה"ב
BRENDAN MCDERMID/רויטרס

חני דהן, מהנדסת בתחום הביו־רפואה, מחפשת כבר זמן מה ללא הצלחה דירה שקטה במחיר הגיוני בתל אביב. היא ובן זוגה חזרו לא מזמן משהות של שנה בארה"ב ומתגוררים כרגע אצל ההורים. "נסענו לרילוקיישן בארה"ב", היא אומרת, "אבל אחרי שנה החלטנו לחזור. המרחק מהמשפחה ומהחברים היה קשה. כשהגענו לניו יורק חשבנו שיהיה קל להיקלט. גדלנו הרי על תרבות אמריקאית, עם שירים וסרטים אמריקאיים. אבל רק כשחיינו בניו יורק גילינו שזו לא באמת התרבות שאליה חשבנו שאנחנו מגיעים. האנשים שם שונים, אין ספונטניות, אין חמימות ואין קרבה".

דהן הגיעה לארה"ב בעקבות בן זוגה, שעובד בחברת היי־טק אמריקאית גדולה ומוכרת. ״לקח לי זמן לקבל אישור עבודה", היא אומרת, "אבל גם כשקיבלתי, זה לא בדיוק עזר. בתחום הביומד אין הרבה עבודה בניו יורק, ואם יש - זה במכירות ולא בפיתוח, שזה מה שאני עושה. כדי לעבוד בתחום שלי, הייתי צריכה לעבור לבוסטון או לקליפורניה. חברים אמרו לי: 'תיהני מכל רגע, זה הרי ייגמר'. אז השתדלתי ליהנות מניו יורק, אבל אני לא אדם שיכול לשבת בבית. בסוף החלטנו לחזור מהר יותר ממה שתיכננו. אני דחפתי לחזור יותר מבעלי, אבל גם הוא מרוצה שחזרנו".

דניאלה נתן (29) מתכננת לחזור ארצה בסוף החודש, אחרי שנה וחצי בניו יורק, שבמהלכם הגשימה חלום לעבוד בתחום האופנה בחברת ג׳יי קרו. "ניו יורק מדהימה, אבל בשלב זה של חיי מתאים לי יותר לחזור לישראל". לדבריה, ״בארה"ב האינדיווידואליזם חוגג. האמריקאים יהיו נחמדים אליך, אבל גם אפשר לפטר אותך בלי להניד עפעף. יש כאן תחרות קשה. כשאתה מגיע לכאן אתה כלום — וצריך להתחיל הכל מהתחלה".

תן נולדה בתל אביב. אביה פרופסור באוניברסיטת תל אביב ואמה עובדת באמדוקס. בצבא היא שירתה ב–8200, עבדה באמדוקס ואז בסטארט־אפ. אחרי הצבא הלכה ללמוד בבית הספר לאופנה של ניו יורק, וכשחזרה ארצה למדה משפטים. אחרי שנקרתה בפניה הזדמנות ללמוד מינהל עסקים בתחום האופנה במילאנו (״שנה מאתגרת שבה הייתי לבד במקום שכמעט לא מדברים בו באנגלית"), היא חשבה על העתיד. "תחום האופנה בישראל מצומצם, וחשבתי שניו יורק תהיה גדולה מספיק. הגעתי לשם ולא היה קל להשיג עבודה. הצלחתי, אבל גיליתי שאופנה היא לא עסק זוהר כמו שזה נראה״.

סועדים במסעדה
Natan Dvir

מהירים ובלי קשקושים - חפשו TheMarker בטלגרם (להורדה באנדרואיד, להורדה באייפון)

״בניו יורק יש הכל", היא מוסיפה, "כאן גם המשכורת כפולה ואף משולשת מאשר בישראל, וההוצאות דומות. מצד שני, התחרות גדולה. הכל מונע על ידי כסף".

"רוב החברים שלי כאן הם עורכי דין והיי־טקיסטים ישראלים", אומרת נתן, "ואני הולכת לאירועים של יוצאי 8200 שמתקיימים פה. אם הייתי בת 21 הייתי נשארת יותר זמן, אבל אני צריכה לחשוב על העתיד. תהיה לי עבודה בישראל — לאבי יש משרד פטנטים ואצטרף אליו כעורכת דין. אם לא יסתדר אני יכולה לחזור. אני מרגישה שהדבר הנכון הוא לחזור״.

״כמעט כל יום אני שומע על מישהו חדש שמגיע לניו יורק"

שכונת בושוויק בניו יורק
Natan Dvir

רילוקיישן לארה"ב הוא חלומם הוורוד של לא מעט ישראלים, שרוצים להתרחק מהביצה המקומית ולטעום קצת מהחיים באמריקה — וכשאחד מבני הזוג מקבל הצעה לעבודה מסודרת בחברה אמריקאית, או חברה ישראלית שפועלת בארה"ב, החלום נהפך למציאות. בשנים האחרונות נהפכה ניו יורק ליעד פופולרי בקרב היי־טקיסטים ישראלים, הרואים בה יעד מבוקש מבחינה מקצועית ועסקית, וגם עיר שכיף לחיות בה.

"התופעה הזאת גוברת בשנים האחרונות", אומר גיא פרנקלין, שיצר מפת סטארט־אפים של ישראלים בניו יורק. פרנקלין מכהן כמנכ״ל סוסא ניו יורק, המשכירה שטחי עבודה לסטארט־אפים, בעיקר ישראלים. לדבריו, ״כמעט כל יום אני שומע על מישהו חדש שמגיע או מתכוון להגיע לניו יורק״.

אלא שפעמים רבות החלום מתנפץ אל מציאות קשה ומנוכרת, כשההתמודדות היומיומית שונה ממה שניתן היה לחשוב — החל בבן הזוג שאינו עובד ולא מצליח להשתלב, וכלה בגעגועים למשפחה, למנטליות הישראלית ולחברים שנשארו בארץ.

על פי נתונים שנאספו על ידי נציגי משרד הכלכלה והתעשייה בארה"ב, במדינה פועלות כ–1,200 נציגויות של חברות טכנולוגיה ישראליות או בעלות זהות ישראלית כלשהי, מרביתן חברות הזנק. בחוף המערבי פועלות כ–400 חברות כאלה, בניו יורק מספרן נע בין 300 ל–400, בבוסטון יש כ–200 חברות היי־טק או ביוטק, וכן במקומות רבים נוספים בארה"ב. חברות בולטות בעלות זהות ישראלית המצליחות בארה"ב הן WeWork, טאבולה, אאוטבריין, וויקס וקולטורה, שלא פעם מעדיפות לגייס לשורותיהן ישראלים לצד עובדים מקומיים, כאשר משך הרילוקיישן המקובל הוא שלוש שנים.

"נתק מהתרבות המקומית"

סיון אביהוד, בעלת חברת השמה בארה"ב
ללא קרדיט

לפני שש שנים הקימה סיון אביהוד את Link2USA, חברת ההשמה בחוף המערבי של ארה"ב. לדבריה, אחד מכל חמישה ישראלים העושים רילוקיישן חוזר לארץ בשנה הראשונה לשהותו בחו"ל. "אלה שחוזרים לא אוהבים לדבר על כך", היא אומרת, "החזרה המהירה נחשבת בעיניהם, וגם בקרב בני המשפחה, החברים ומקום העבודה, ככישלון".

בר סרף, מנכ״ל הסטארט־אפ RestAR,
ללא קרדיט

בר סרף (26), כיום מנכ״ל ושותף מייסד של הסטארט־אפ הישראלי RestAR, חזר ארצה אחרי חצי שנה בעמק הסיליקון — אך דווקא לא רואה בזה כישלון. בגיל 24 הוא עבר לסן פרנסיסקו כדי לעבוד ב–RapidAPI, חברה ישראלית העוסקת בתחום ממשקי תכנות אפליקציות, ו״בשלב מסוים התלבטתי אם לחזור. קיבלתי הצעה להיות סמנכ״ל מוצר ולנהל צוות של 80 עובדים בישראל ב–Tradeo, רשת חברתית להשקעות בשוק ההון. החלטתי לחזור, ואחרי שהחברה נרכשה הקמתי את RestAR, שמתמחה במציאות רבודה וראייה ממוחשבת״.

״אני אוהב את ארה"ב ומכבד אותה, וייתכן שאחזור לשם", הוא אומר, "אבל חשבתי שיהיה טוב יותר אם אחזור לתל אביב. האקו־סיסטם בישראל איכותי, קל יותר להגיע לאנשים, אתה קרוב למשפחה, לחברים ואני קשור יותר לתרבות ולסביבה. אני חושב שיש לי יותר כלים להצלחה בישראל".

לירן רוזנפלד, מנכ"ל שופ־אימיגריישן, חברת היי־טק המתמקדת בהגירה לארה״ב, אומר כי בפני אלה שעושים רילוקיישן עומדים אתגרים רבים: "ריחוק מהמשפחה, אוכל שלא מורגלים אליו וקושי למצוא חברים טובים — אלה דברים שאין ישראלי שלא מתלונן עליהם. כאשר משכירים דירה או עושים ליסינג לרכב, צריך קרדיט (אישור מחברת האשראי או הבנק כי בעל החשבון יכול לעמוד בהתחייבויותיו) דבר שלוקח לפחות חצי שנה. לרוב הישראלים מגיעים ללא ביטוח לאומי אמריקאי, דבר שמוסיף קושי ביורוקרטי, וגם הביטוח הרפואי כאן יקר ולא תמיד מכוסה על ידי המעסיק".

רוזנפלד מוסיף כי יש גם קשיים תרבותיים־תקשורתיים. ״בזמן שהישראלים בטוחים שהם הכי טובים והכי מדהימים, הרבה פעמים בעקבות קשיי תקשורת, יש נתק בין הישראלי לבין התרבות האמריקאית ותרבות המהגרים. מה שקורה לרוב הישראלים זה שהם מפתחים תרבות של ישראלים באמריקה, במקום להיטמע במקום. מכיוון שיש מספר מרכזים מצומצם שבהם מתרכזים ישראלים, נוצר מצב שבו הישראלים מנותקים מסביבתם וחיים בשלט רחוק עם הבית, כאשר בפועל הם בנתק מהמדינה ומהתרבות המקומית״.

לירן רוזנפלד, מנכ״ל חברה המתמקדת בהגירה לארה״ב
לירן יעקב רוזנפלד

מעבר לכל אלה, יש כמובן גם את עניין ויזת השהייה. "ממשל טראמפ פחות נלהב לקבל מהגרים", אומר רוזנפלד. "לא קל למצוא כיום ספונסר לוויזה, והתהליך הביורוקרטי מתיש. יש כאן סוגים רבים של ויזות שהייה, ולא קל להתמצא בסבך הביורוקרטי הזה. לעתים כדי לקבל הארכה, צריכים מנהלי החברה להראות תוצאות, ואם אין תוצאות, כמו גיוס עובדים מקומיים, הנציג הישראלי נאלץ לחזור הביתה. אם אין לך עורך דין להגירה שיגבש אסטרטגיה נכונה, יבין מה רשויות ההגירה רוצות והיכן צריך לפעול — אתה בצרות".

חפש את בן הזוג

ישראלים רבים שנמצאים כעת ברילוקיישן מספרים כי לעתים קרובות הם מתקשים להתרגל למנטליות השונה מזו שהיו מורגלים אליה. בנוסף, לדבריהם, "הרבה פעמים כאשר חברה שולחת נציג מישראל הוא צריך לחבוש הרבה כובעים. יקר לשלוח אדם לחו״ל, והחברה רוצה לקבל את המקסימום משליחתו של העובד לאמריקה. בדרך כלל שולחים איש טכני שצריך לעשות גם מכירות ושיווק. לא תמיד זה הצעד הנכון. לא כולם מסוגלים לעשות הכל. זה יכול להיות מרשם לכישלון, וזה לא משום שהאיש לא טוב, אלא שהציפיות של החברה היו מוטעות".

עובד ישראלי שמחליט לחזור לארץ באמצע תקופת הרילוקיישן גורם נזק לחברה ששלחה אותו. להחזרתו ארצה יש עלות כספית של 30–50 אלף דולר, בין היתר בשל ביטול דמי השכירות, תשלום עבור אריזת הבית, שליחת הפריטים לישראל והוצאות על גיוס עובד מחליף. בנוסף, לאחר עזיבת העובד, החברה הישראלית נתקעת לפעמים ללא נציג מטעמה בארה"ב, ובמקום להתעסק עם שיפור מערך השיווק והמכירות — היא צריכה לשוב ולגייס עובדים חדשים, מקומיים או ישראלים.

אביהוד אומרת כי הסיבה המרכזית לחזרה המוקדמת ארצה נעוצה בבני הזוג של מי שנשלחים לרילוקיישן. ״רבים מבני הזוג של אנשי ההיי־טק הם בעלי מקצועות חופשיים. כאשר הם מגיעים לארה"ב, יש לרבים מהם בעיה להמשיך במסלול הקריירה שלהם, ולעתים עליהם להמתין כשלושה חודשים עד שבן הזוג מקבל אישור עבודה. אם בן או בת הזוג עוסקים במקצועות כמו עריכת דין, ראיית חשבון או אפילו משאבי אנוש, צריך לקבל כאן רישיון מיוחד כדי שאפשר יהיה לעבוד בתחומים האלה. התוצאה היא שבמקרים רבים בני הזוג נאלצים לעשות פסק זמן בקריירה או להסתפק בדרג מקצועי נמוך ממה שהיו רגילים לו בארץ".

על פי אביהוד, כשהרילוקיישן כולל גם ילדים וגם אם בן או בת הזוג מקבלים אשרת עבודה, הם נדרשים למעורבות גדולה בבית הספר שבו לומדים הילדים. ״במקומות רבים בארה"ב משפחה חיה ממשכורת אחת. יש אירועים ומשחקי ספורט שצריך להיות נוכח בהם. הורים שלא נוכחים בהם, מתנתקים חברתית מההורים האחרים. מצד שני, לא טוב שבאירוע של בית הספר רוב ההורים יהיו נוכחים ורק ההורים של הבן או הבת של המהגרים הישראלים ייעדרו. לכן, אם לבן או בת הזוג היו תוכניות להשקיע בקריירה, הרי שהם עשויים להיות בבעיה״.

המצב מחריף כאשר הרילוקיישן נעשה בעקבות בת הזוג, כפי שקורה ב–20%–30% מהמקרים. במצב הזה, הבעל צריך למצוא עבודה וגם לתפקד כהורה המוביל. לגברים רבים קשה להיות להיות בעמדה הזו, וגם החברה שמסביב לא תמיד רואה בעין יפה גבר המתפקד במקומה של האם. "בארה"ב עדיין שולטות מוסכמות חברתיות שנשים הן אלה שנשארות בבית ומטפלות בילדים״, אומרת אביהוד. "במקרים רבים אחד מבני הזוג לא מרוצה מהרילוקיישן, ומה שמרחוק היה נראה כהתנסות נהדרת עם תוכניות נפלאות — מתנפץ ונהפך לאתגר רציני״.

אביהוד מכירה את האתגר גם באופן אישי. לפני שהגיעה לארה"ב, בעלה תמיר היה מהנדס במיקרוסופט. בארה"ב הוא שינה כיוון. ״הפתרון שמצאנו הוא שבעלי עובד אתי בחברה בחצי משרה. אני מתחילה מוקדם ועובדת 12–14 שעות. תמיר עובד הרבה מהבית ומנהל משם את האופרציה. כל הלוגיסטיקה עליו. במקביל, הוא גם אחראי לטיפול בבית״.

"המשפחה צריכה לדעת מה יקרה"

איה שמואלי־לבקוביץ, מנכ״לית חברת עוגן רילוקיישן המסייעת לישראלים במעבר לעמק הסיליקון וניו ג'רזי, חזרה ארצה לפני חודשיים אחרי 11 שנים בארה"ב. בעלה, היזם זהר לבקוביץ, מכר ב–2012 את חברת אמובי שייסד ב–340 מיליון דולר ומשתתף כיום בתכנית הטלוויזיה ״הכרישים״. ״היה לנו טוב בארה"ב, אבל הילדים גדלו והגיע הזמן לחזור", היא אומרת. "אבל אני מכירה את ההסתבכויות של ישראלים בארה"ב. למשל, בן זוג של חברה שלי שבא בעקבותיה לא הצליח למצוא תעסוקה או להיקלט מבחינה חברתית, לא בקרב האמריקאים וגם לא בקרב הישראלים. הוא היה הבעל היחיד בין הבעלים בסביבתו שלא עבד. בעל שלא עובד נתפש לא טוב, גם אם הנסיבות בהחלט מובנות ומקובלות״.

״הבעיה״, אומרת שמואלי־לבקוביץ, "שהרבה מאלה שיוצאים לרילוקיישן עושים זאת ללא הכנה מוקדמת וללא הבנה שהולכות להיות בעיות. המשפחה צריכה לדעת לקראת מה היא הולכת ובפני איזה קשיים היא תתמודד. לא מדובר רק בבן הזוג, אלא גם בילדים".

ויש גם את עניין הכסף. ״במקרים רבים, בשל חוסר ידע וניסיון, התכנון הפיננסי של אלה העושים רילוקיישן לוקה בחסר", אומרת אביהוד. "יש הרבה עלויות שהישראלים לא מביאים בחשבון כשהם מתכננים את הנסיעה. כאשר מובטח למישהו שכר של 150 אלף דולר בשנה זה נשמע המון כסף במושגים ישראליים. אבל כאשר משפחה חיה במרכזים עירוניים כמו ניו יורק או עמק הסיליקון, מדובר בסכום כסף גבולי. שכר הדירה שם גבוה מאוד, ואם שולחים את הילדים לבית ספר פרטי, יהודי או ישראלי, מגלים שזה לא מספיק. כדי להעניק להם השכלה פרטית ולגור באופן סביר צריך באזורים האלה 180–200 אלף דולר בשנה, ולפעמים גם 250 אלף דולר, ולא נשאר ממה לחסוך. כך הרבה ישראלים שעשו רילוקיישן מגלים מהר מאוד שהם בבעיה. הם התנתקו מהמשפחה והחברים כדי לעבור חוויה נהדרת — ולא רק שהם לא חוסכים, אלא הם חיים מהיד אל הפה".

לדברי אביהוד, האתגרים שברילוקיישן משפיעים גם על היחסים בין בני הזוג. "אם הזוגיות חזקה אז מתמודדים עם האתגר, אבל אם הזוגיות לא חזקה — המצב הזה מעכיר את היחסים".

"לילדים יש סוף־סוף סבא וסבתא"

אתי עינב. "צריך לעזור לבני הזוג להמציא את עצמם מחדש"
רמי שלוש

הקושי בכל מה שקשור לרילוקיישן מוכר היטב בארה"ב, ואפילו "וול סטריט ג׳ורנל" פירסם באחרונה כתבה גדולה על מאמץ של תאגידים לסייע לבני הזוג של בעלי תפקידים העוברים לארה"ב. זאת הסיבה שאתי עינב (33) פותחת חברה בשם "נחיתה רכה — להצליח ברילוקיישן", במטרה לסייע לאנשים העושים רילוקיישן להיות מוכנים לאתגר. ״כשיוצאים, אפילו רק לכמה שנים, יש הרבה אתגרים שצריך להתמודד עמם, בעיקר לעזור לבני הזוג להמציא עצמם מחדש".

עינב הצטרפה לבעלה שיצא לעבוד במיקרוסופט בסיאטל וחזרה ארצה אחרי ארבע שנים. ״הצטרפתי כ'אישה של'. ידעתי שאני רוצה לעבוד. בישראל עבדתי באלביט והרגשתי שקשה לי להתקדם בקריירה. הצטרפתי לפרויקט בגוגל בתחומי משאבי אנוש בגיוס עובדים. אחר כך עברתי לעבוד בסטארט־אפ אמריקאי כמנהלת גיוס עובדים. עברנו לכאן עם תינוק בן ארבעה חודשים, ובסיאטל נולדה לנו עוד תינוקת. יצרנו שם חיים, עבודה, חברים. גם הרווחנו הרבה יותר כסף, אבל החלטנו לחזור אחרי ארבע שנים. היו לכך שלוש סיבות מרכזיות: מזג האוויר בסיאטל קשה — רוב השנה זה חורף; המשפחה היתה חסרה לי; ולא הרגשתי שייכות".

עינב מודה שבעלה לא היה שלם עם החזרה לארץ, "אבל בסופו של דבר הוא שמח שחזרנו. כיום הוא עובד בפייסבוק בישראל. כאן זה הבית שלו. לילדים שלנו יש סוף־סוף סבא וסבתא. זה המקום שלנו".

"קצב החיים בארץ מתאים יותר"

טל רונן, נגן קונטרבס הפועל וחי בניו יורק, היה רוצה לחזור ארצה, "אבל בארץ כמעט בלתי אפשרי לקיים קריירה בתחום. השוק בארץ קטן מאוד, אין מספיק קהל שמוכן לבוא ולהקשיב לג׳אז", הוא אומר. "אין לי ברירה אלא להישאר בניו יורק. זה לא שכאן רע. להפך. אבל ישראל מתאימה לי יותר״.

רונן הגיע לני יורק לפני 15 שנה כסטודנט. ״בארץ ניגנתי עם כל מי שנמצא בתחום. הבעיה שבישראל תקרת הזכוכית היתה נמוכה, כל מי שלומד ג׳אז בארץ מתכנן לצאת לחו"ל. זה לא עניין של התלבטות, זה מה שעושים. תיכננתי לצאת לכמה שנים ולחזור, ואני עדיין כאן. כיום יש להערכתי בניו יורק יותר מ–200 נגני ג׳אז ישראלים, שנחשבים לנגנים ברמה גבוהה״.

״ישראל חסרה לי", אומר רונן, "אני מתגעגע למשפחה והחברים חסרים לי. גם קצב החיים בארץ מתאים לי יותר. חזרתי כבר לישראל ונשארתי חצי שנה, אבל בארץ אין מספיק עבודה ולא משלמים טוב. אז חזרתי לניו יורק ואני משתדל לחלק את זמני בין שתי המדינות״.

יש גם מי שחוזר מסיבות אחרות. רותי קליין חזרה לפני כשלושה חודשים לישראל אחרי חצי שנה תוך כדי הלימודים באוניברסיטת ניו סקול בניו יורק מסיבות אידיאולוגיות. היא הגיעה לעיר אחרי שסיימה לימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, כשהחליטה להירשם לתואר במדיניות ושינוי חברתי בניו יורק.

״למדתי על המורכבות של החברה האמריקאית, ההיסטוריה שלה, האתגרים שלה. הסטודנטים שלמדתי אתם היו אמריקאים, ואחת ארגנטינאית. אני מכירה את ניו יורק. יש לי משפחה בה. במנהטן עשו עבודה רבה בתחום של מדיניות עירונית שהיה כדאי ללמוד עליו״. ואולם זה לא הספיק. "מהר מאוד הרגשתי שאני רוצה לחזור. משהו במנטליות האמריקאית — חוסר הישירות, הכל עטוף שם בפלסטיק. רציתי ללמוד על החברה שממנה באתי ולשנות בה דברים. הרגשתי שבישראל קורים דברים שאני רוצה להיות חלק מהם. ההחלטה על גירוש הפליטים היתה אות קריאה בשבילי שאני צריכה לחזור לישראל״, אומרת קליין, שכיום מפיקה את הקמפיין נגד גירוש פליטים במוקד לפליטים ומהגרים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#