"האוכלוסיה הערבית יכולה לתרום למשק הישראלי 40-30 מיליארד שקל" - קריירה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"האוכלוסיה הערבית יכולה לתרום למשק הישראלי 40-30 מיליארד שקל"

איימן סיף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי: "אם מדינת ישראל רוצה להתקדם - חייבים להשקיע באוכלוסיות חלשות" ■ שעור הערבים בקרב המועסקים במדינה הוא 11% בעוד שהם מהווים 20% מהאוכלוסייה ■ מה התרומה משילוב ערבים בשוק התעסוקה, ולמה המגזר הציבורי נשאר מאחור?

89תגובות

הבמאי תאופיק אבו-ואיל מגיע לבית הקפה התל-אביבי "תולעת ספרים" בפנים עייפים ועם זקן בן שבוע. הראיון תפס אותו באמצע עריכת סרטו השני, תנאת'ור (התפוררות), וימי העבודה נמשכים עשר שעות ויותר. כשהוא נישא על כנפי הצלחת סרטו הראשון, "עטאש - צימאון", שזכה בפרס הביקורת בפסטיבל קאן לפני שש שנים, הצליח אבו-ואיל לגייס לסרט כמיליון שקל, תקציב לא זעום לסרט ישראלי. אבו-ואיל מזמין בירה וסורק את בית הקפה, שבו מתקיים ערב מחווה ללאה גולדברג. כל זה - לאה גולדברג, פסטיבל קאן, חדרי עריכה - רחוק מאוד מהנוף שבו הוא גדל, הצעיר בין עשרה אחים במשפחה ענייה באום אל פחם, ששימשה השראה לסרטו הראשון. אביו עזב לפני שנולד ואת השבט החזיקה אמו, שלא ידעה קרוא וכתוב וניהלה חנות מכולת בכפר.

תאופיק שאף ליותר, ובגיל 15 החליט לצאת ולבדוק את העולם. הוא יצר קשר עם אביו, שגר בתל אביב ועבד כנהג מונית, וראה בפעם הראשונה את הים, את העיר וסרטים בקולנוע. "זה פתח לי את הראש, עזר לי להבין שהדבר היחיד שיעזור לי בחיים הוא השכלה. הייתי תלמיד טוב וחשבתי שאלמד מדעים. אני לא יודע איך זה קרה בדיוק, אבל אהבתי גם שירה וסרטים ויום אחד החלטתי להמר וללמוד קולנוע".

אחיו - ביניהם רופא, מהנדס בניין, חשמלאי, נהג משאית ומורות לחינוך מיוחד - מימנו את הבגרות האקסטרנית שלו ולא היו מאושרים מבחירת המקצוע: הם ייחלו למשהו מעשי יותר. מבחינתם, מספר אבו-ואיל, ללמוד קולנוע היה בערך כמו להיות נרקומן. רק כשסרטי הסטודנטים שלו החלו להצליח, הם הבינו שהילד רציני. בפקולטה הוא היה הערבי היחיד. "הייתי עוף מוזר, זה בטוח. בשנה הראשונה כולם נראו לי מכפר סבא, מרעננה, אבל לאט לאט מצאתי גם אנשים דומים לי ורכשתי חברים".


ישראל 2021 - היכנסו לאתר הכנס

למרות פריחת הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות, קולנוענים ישראלים שזוכים בפרסים בינלאומיים ואף מצליחים לממן סרט שני אינם מחזה נפוץ. נדיר עוד יותר למצוא בעמדה הזו את מי שצריך להתגבר בדרך גם על המכשולים העומדים בפני בני מיעוטים. המכשולים האלה נהפכו בשנה האחרונה לנושא שמרבים לדון בו. נתוני התעסוקה של ערבים ישראלים מדברים בפני עצמם: לפי נתוני עמותת סיכוי, נכון ל-2008 היה שיעור הערבים מקרב המועסקים במדינה 11%, אף על פי שהם מהווים 20% מהאוכלוסיה. רק 18.5% מהנשים הערביות משתתפות בכוח העבודה, לעומת 55.7% בקרב נשים יהודיות. בקרב אקדמאים, התסכול גדול במיוחד: אנשים איכותיים שהשקיעו שנים ברכישת השכלה, מוצאים את עצמם בסוף המסלול ללא עבודה או מתפשרים על פחות ממה שהכשרתם אמורה להניב.

לפי נתונים של עמותת קו משווה, 20 אלף ערבים אינם מוצאים עבודה או עובדים בתעסוקה בלתי הולמת, וסיכוייו של אקדמאי ערבי להשתלב בשוק העבודה קטנים פי חמישה מאלה של יהודי. בקרב עובדי ההיי-טק, מנוע הצמיחה המפורסם של המשק, עובדים ערבים מהווים רק 4% - חמישית משיעורם באוכלוסיה. דו"חות של ה-OECD סייעו למגזר העסקי והממשלתי להבין את המובן מאליו - שתעסוקת ערבים וצירופם למעמד הבינוני היא כורח המציאות, אם ישראל רוצה לשמור על כלכלתה הפורחת. ההבנה הזו הובילה לשלל יוזמות, החל בעמותות פרטיות שמנסות לחבר בין מעסיקים לאקדמאים, וכלה ברשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי במשרד ראש הממשלה, שהוקמה לפני שנתיים.

"הדבר המצוין הוא שכולם הגיעו לאותה מסקנה - אם מדינת ישראל רוצה להתקדם, חייבים להשקיע באוכלוסיות חלשות", אומר איימן סיף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי. "אי אפשר לדבר על חברות ב-OECD כשהחלוקה בין המגזרים כל כך לא שוויונית. תרומתה של האוכלוסיה הערבית לתמ"ג היא שליש מזו של האוכלוסיה היהודית. אם נכפיל את זה, ניתן למשק הישראלי 30-40 מיליארד שקל נוספים כל שנה. זה הרבה כסף".

מקצוע חופשי - כדי לפרנס

היוזמות וחדוות העשייה הן עניין חיובי ללא ספק, בעיקר כשהממשלה, לשם שינוי, מגבה את ההצהרות הבומבסטיות גם בכסף, ולרשות הרשות לפיתוח כלכלי עומדים כ-900 מיליון שקל, בפרויקטים שונים. הממשלה ועמותות כמו צופן, קו משווה וסיכוי מנסות לתקוף את הבעיה באסטרטגיות שונות, כמו הקמת מרכזי היי-טק ביישובים ערביים, השמה מעשית של אקדמאים, עזרה לעסקים ערביים ושיפור תשתיות התחבורה ביישובים ערביים כדי להגביר את הנגישות למקומות עבודה.

בינתיים התוצאות מעודדות פחות מהכוונות: ההתקדמות מושגת בצעדים קטנים ומפרכים, ועוד אי אפשר לדבר על פריצת דרך. עמותת צופן, שפועלת בתחום ההיי-טק, הצליחה בשלוש שנות פעילות להביא להעסקתם של כ-200 מהנדסים. קו משווה, עמותה בעלת יוזמות השמה וחינוך שונות שמתמקדת במגזר העסקי, רושמת לזכותה 270 השמות, אם כי מציינת ש-1,700 משרות חדשות נפתחו עבור ערבים בחברות שעמן עמדה בקשר. על הישגי הרשות לפיתוח כלכלי עוד אי אפשר לדבר - אין כאלה עדיין. את הרוח החיובית חייבים לשבח, וגם לקוות שהיא תניב בסופו של דבר תוצאות.

ואולם במשק הישראלי אפשר למצוא סיפורים של אקדמאים ערבים, שכמו אבו-ואיל, לא חיכו לממשלה או לעמותה כדי להתקדם - הם עזרו לעצמם והגיעו רחוק. מה אפשר ללמוד מסיפוריהם של אלה שהצליחו לנצח את הסטטיסטיקה? אולי שכמו בכל סיפור של בני מיעוטים, הצלחה דורשת כמה תכונות בסיסיות: להיות טוב יותר מהאחרים, להתרגל להיות סנונית ראשונה בכל מקום, להתעקש ולא להתייאש - ולעולם לא להיגרר לשיחות על פוליטיקה. וכמובן, כמות נכבדת של מזל לא תזיק.

"עורכת דין ערבייה צריכה להיות מוכשרת יותר מכל עורך דין אחר כדי להגיע לאותה משרה - חד וחלק", פוסקת רולה דלה-מובראיקי, שותפה במשרד עו"ד התל אביבי גלוזמן, שם טוב, חוברס, ברויד ושות'. ממשרדה שבקומות הגבוהות של מגדלי עזריאלי, משקיפה דלה-מובראיקי על כל תל אביב, מאיכילוב עד הים. המרוץ להגיע לשם התחיל אצלה כבר בילדות. בקרב משפחתה בשפרעם - אב כלכלן ששימש כמנהל בכנסייה הקתולית בחיפה, אם עקרת בית, ארבע אחיות אקדמאיות ואח קטן - רכישת השכלה היתה עניין מובן מאליו. "הוריי תמיד אמרו שצריך לבחור במקצוע חופשי, למקרה שנצטרך לפרנס משפחה".

בחטיבת הביניים כבר נסעה כל יום ללמוד בנצרת, בסמינר סנט ג'וזף הידוע ברמתו האקדמית הגבוהה. לאחר התיכון הגשימה חלום ילדות והלכה ללמוד משפטים ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה, רחוק מהבית. בחירה יוצאת דופן בכפר, שרוב צעיריו באותה עת העדיפו להישאר בו וללמוד במוסד קרוב יותר: אך לדעתה, המעבר למרכז היה הדרך היחידה להצליח. היא היתה אחת מארבע סטודנטיות ערביות במחזור שלה, ובחרה להתמחות במסלול המימון, המאתגר במיוחד.

הבחירה בלימודי משפטים פופולרית בקרב הציבור הערבי: החשיבה המקובלת היא שזה מקצוע שתמיד אפשר למצוא בו עבודה - או לכל הפחות לפתוח משרד עצמאי. כדי לעבוד כעורך דין לא חייבים להתקבל לעבודה בחברה יהודית או אפילו לעזוב את הכפר. אך לפי עו"ד עירית תמיר, מנכ"לית קו משווה, פעמים רבות תוקע המסלול הזה את המשפטנים במקום. "הרבה עורכי דין במגזר לא מוצאים עבודה, לא משתלבים, והם חוזרים למגזר ופותחים משרד קטן, העיקר שיהיו שלט וכבוד. אין פרנסה, לא רוכשים נסיון, אבל לכאורה הם מסודרים".

כיצד הצליחה דלה-מובראיקי להתחמק מהגורל הזה? קודם כל, היא העדיפה להתפשר על מרחק מהמשפחה מאשר על מרחק מהעבודות השוות: לאחר הלימודים בחרה להישאר בתל אביב ולא לחזור לצפון. גם הבחירה הזו מבדילה פעמים רבות בין מי שמצליח לפלס דרך לבין מי שלא: ההזדמנויות המוגבלות שמציע אזור הצפון, שם נמצאת מרבית האוכלוסיה הערבית, אינן יכולות להתחרות בעושר התעסוקתי התל-אביבי. זאת בחירה שעומדת בפני כל מי שגדל בפריפריה, אך בחברה הערבית, המרוכזת עדיין סביב מבנה משפחתי הדוק ומסורתי, העזיבה יוצאת דופן - ומחירה בצדה. דלה-מובאריקי, שבעלה רמזי, עורך דין ורואה חשבון אף הוא עובד במרכז, מתקשה עדיין לחיות רחוק ממשפחתה.

ואולם, 11 שנה של עבודה קשה ביום ובלילה, כמקובל בתחום המסחרי שבו היא מתמחה, סייעו לה לטפס במעלה הסולם - וכיום היא רואה תגמול למאמציה בסטטוס ובעבודה מאתגרת ויוקרתית במרכז הענינים. דלה מובאריקי רואה במשרד בו היא עובדת כ- 11 שנה, כמשפחה שניה, מקצועית, חמה, תומכת, מפרגנת ומודל ראוי לחיקוי להשתלבות אמיתית בחברה הישראלית.

באחרונה היא רואה סביבה שינוי מהוסס. "מספר לא מבוטל של משרדי עורכי דין בתל אביב החלו להעסיק ערבים בשנים האחרונות - אף על פי שלא ידוע לי על כאלה שקודמו לשותפים. אבל לרוב, גם משרד גדול לא ייקח יותר מעורך דין ערבי אחד או שניים. אם יש לך כבר אחד - לא יהיה מקום לעוד אחד".

גם ערבייה וגם אשה

עיקרון ה"אחד-שניים לכל היותר" תקף גם בתחומים אחרים. "בטלוויזיה המסחרית יש מקום לערבי אחד", טוען אבו-ואיל, "כרגע הוא תפוס על ידי סייד קשוע, שהוא מוכשר מאוד. אבל למה ל'עבודה ערבית' אין במאי ערבי? חסרים במאים ערבים? אף אחד לא רוצה במאי ערבי לפרסומות ולקליפים. גם אין שחקן ערבי בפרסומת, אלא אם הוא מפרסם חומוס. ליוצר ערבי אין הרבה אפשרויות. לכן או שאתה עוסק בסכסוך, או שיש לך משהו אישי חזק למכור - אחרת לא תצליח".

דווקא במקצועות יצירתיים, השונות עשויה להיות יתרון - כפי שגילתה אחותה של מובראיקי, דוניא חורי. כשהחלה ללמוד בבצלאל כדי להגשים את חלום הילדות שלה וליהפך לאדריכלית ("בחירה יוצאת דופן, אצלנו כולם עורכי דין", היא צוחקת), היא גילתה שהמטען התרבותי שלה יכול להוות כלי משמעותי בדרך להצלחה: "בבצלאל מחפשים את הייחוד, וכל מה שעשיתי היה שונה. התרבות שממנה באתי עבדה לטובתי, האישיות שהבאתי לעבודות היתה ייחודית, וכולם התעניינו בזה".

אך החממה הבצלאלית לא יכולה היתה לסוכך עליה מפני החיים בירושלים הנפיצה, בתקופת הפיגועים שלפני עשור: באחד הימים עלתה דוניא לאוטובוס עם מודל שעבדה עליו ללימודים - ואשה ששמעה אותה מדברת ערבית, החלה לצעוק שהיא מחבלת שנושאת פצצה. "רק הסטודנטים שהיו באוטובוס והכירו אותי הצילו אותי מהמצב המביך".

גם כיום, כשהיא גרה עם משפחתה ביפו ועובדת במשרד רני זיס אדריכלים בתל אביב על פרויקטים כמו מלון אמנות בזיכרון יעקב, מלון ריץ קרלטון הרצליה ומגורי יוקרה - היא שומעת מדי פעם הערות מקוממות. "כששומעים שאני מדברת ערבית אומרים: 'את לא נראית ערבייה, את נראית צרפתייה'. מה צריכות להיות לי, קרניים? תמיד גם מתפלאים שהצלחתי: גם ערבייה, גם אשה - במקצוע שלי זה נדיר".

למרות הוויתורים שעשו והעבודה הקשה, חורי ומובראיקי הן מבנות המזל שדרכן היתה חלקה יחסית. לזיאד חנה, מנכ"ל הסטארט-אפ ג'אספר, היה קשה יותר. הוא שייך לדור קודם - וכשהחליט ללמוד מחשבים ב-1983 היתה זו בחירה יוצאת דופן, ולא רק במגזר. הוא לקח קורס התחלתי במכללת הגליל המערבי, והיה מגיע לשם בלילות הגשומים כדי ללמוד תכנות בייסיק.

כדי לממן את לימודיו עבד במשך שנה בבניין עם אחיו, בכפר ראמה שבו נולד, והשנה ההיא היתה חינוך בפני עצמו. "המשפחה שלי בעצם ניסתה ללמד אותי כמה החיים קשים - וכמה חשוב ללכת ללמוד".

הוא היה הערבי היחיד בפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת תל אביב - המקצועות הפופולריים במגזר עדיין היו ראיית חשבון, משפטים ורפואה. "בכפר אני הייתי הבחור של המחשבים. עזרתי לעובדים במועצה, העברתי קורסים במחשב והיה לי כינוי: 'זיאד הקומפיוטר'. הייתי גאה בו, אם כי כשאני חושב על זה עכשיו, יש בזה משהו קצת מעליב", הוא צוחק.

לאחר הלימודים, גם כוחו של הקומפיוטר לא עמד לו כדי להשיג עבודה. חברות הטכנולוגיה הישראליות דאז היו קשורות לצבא או לתעשייה הצבאית, ורובן דרשו סיווג ביטחוני. כשהגיע לראיון בחברה דרך יריד תעסוקה באוניברסיטה, העיפו מבט אחד בקורות החיים שלו ואמרו לו - "לא יכול להיות, יש פה טעות". הוא נשלח הביתה לפני שאפילו הספיק להיכנס ללובי.

לאחר חודשים של חיפושי עבודה, חזר חנה לצפון והתחיל לעבוד בהוראה - מפלטם של אקדמאים רבים במגזר. הוא הקים בכפרו חטיבת מחשבים עם 15 יחידות לימוד, אבל לא היה מרוצה. "זה המקלט הקלאסי - לחזור ללמד, להתחתן, לשבת ליד ההורים וזהו, נגמר. אבל ידעתי שאני חייב להיכנס לחברת תוכנה". עקשנותו של חנה נשאה פירות - הוא ניסה וניסה עד שמצא עבודה בחברת תוכנה ערבית ושנה וחצי מאוחר יותר, לאחר יריד תעסוקה בטכניון, הצליח להתקבל לאינטל.

מכאן כבר היתה דרכו חלקה הרבה יותר: הוא נשאר בחברה 17 שנה והגיע עד לדרגה של מוביל טכני, ודרגה ניהולית מקבילה למנהל מחלקה, כשהוא מקודם על סמך כישוריו בלבד. כשהחליט לעזוב לבסוף הרגיש בטוח עד כדי כך שפרש כנפיים וטס לעמק הסיליקון, שם מונה למנכ"ל ג'אספר. לפני כשנה חזר כדי להקים לחברה סניף ישראלי, ובמקביל הוא משלים דוקטורט באוקספורד.

העקשנות וההתמדה - חוסר הנכונות להתפשר על הקלפים שחולקו לך, להישאר בכפר כמו כולם - הן כמעט דרישות בסיסיות עבור מי שרוצה לפרוץ את המחסומים. אך בצד השני חייבת לעמוד גם חברה שמוכנה לתת להם צ'אנס. אינטל היא חברה כזו - מרכזי הפיתוח שלה מאוכלסים במהנדסים ערבים רבים, בעיקר באזור הצפון, וכבר שנים היא ידועה כחברה שנותנת הזדמנות לעובדים טובים מכל המגזרים. בהתחשב בעובדה שתעשיית ההיי-טק הישראלית אינה מתמקדת יותר בפיתוחים ביטחוניים ועובדת בעיקר עם חו"ל, לא ברור למה אינטל היא כל כך יוצאת דופן. בשנים האחרונות, עוד חברות מתחילות להבין את היתרון בניצול הכישרון האנושי העשיר - בלי קשר למוצאו. עם כל זאת, כפי שמזכיר יוסי שנקלר, מנכ"ל מרכזי הפיתוח של אינטל, גם כחברה שידועה ככזו שנותנת הזדמנות שווה לערבים, הם מונים בסך הכל 5% מכלל העובדים, חמישית משיעורם באוכלוסיה.

"בדרך כלל, הקצפת כן נקלטת - האנשים הכי טובים", אומר נביל סכראן, מנהל מחלקה לפיתוח מעבדים באינטל, שמתחתיו כ-100 איש, הפעיל בעמותת צופן. "אם אין לך ניסיון, מסתכלים על ציונים - אבל להשיג ממוצע של מצטיין בטכניון או באוניברסיטה זה לא קל, בטח לא לאוכלוסיה הערבית. יש קשיי שפה, והנדסה וטכנולוגיה לא מושכות דווקא את הסטודנטים הכי טובים: הם הולכים ללמוד רפואה ועריכת דין. יש בזה צדק מסוים - בדרך כלל, רופא מצליח להשיג עבודה. לי היה מזל, אבל אני מכיר הרבה שמחפשים ולא מצליחים".

כשסכראן הצטרף לאינטל, לפני 28 שנה, הוא היה בסך הכל המהנדס הערבי השני בחברה שמנתה 60 איש. "אינטל היא חברה מיוחדת - יש לה את התרבות שלה. זו חברה עולמית, עובדת בעיקר עם חברות בחו"ל, היא לא מתעסקת עם הצבא. זה מצב נוח יחסית. לא הרגשתי שונה. הרגשתי שאני מקבל את ההזדמנויות. גם כיום, כשאני יושב בכל מיני פורומים ניהוליים, אני רואה שאין שום הכוונה שגורמת לאפליה של ערבים, של רוסים, או של כל קבוצה אחרת".

הוותק של סכראן וגם של חנה באינטל אינו מקרי: מהנדסים ערבים, מציין שנקלר, מצטיינים בנאמנות גבוהה למקום העבודה, בניגוד לקצב הניוד התזזיתי המקובל בענף. ויכול להיות שלדור הצעיר בכל זאת קצת יותר קל. רנה פארן, 29, מהנדסת תוכנה מהכפר מעיליא שבצפון, כלל לא היתה צריכה לחפש עבודה: היא החלה לעבוד בגלילאו, חברת תוכנה שנרכשה על ידי מרוול, בסניף שלה בטכניון בשנה השנייה ללימודיה, ולאחר סיום הלימודים המשיכה במרוול. היא פגשה בחברה ארבע מהנדסות ערביות, היחס היה טוב והיא תמיד הרגישה שמתייחסים אליה בהתאם לכישוריה - אך כשהסתכלה למעלה, לא ראתה כמעט מנהלים מהמגזר.

"התחושה שלי היתה שאפשר להגיע לעוד שתי רמות ניהול, אבל יותר מזה - אין", מבהירה פארן. היא אינה יודעת אם מדובר בתקרת זכוכית, או במחסור בשנות ותק. כיום היא מתכוננת לעבודה חדשה - באינטל, כמובן.

אבטלה כפויה

הטובים ביותר, הקרם דה לה קרם, אלה שניחנו בשילוב של כישרון, עקשנות ואמביציה יוצאת דופן, בתוספת קורט מזל - תמיד יצליחו: ככה זה עם מיעוטים בכל מקום. אך לא לכולם יש את היכולת או כוח ההתמדה לטיפוס במעלה ההר, ואין גם סיבה שהם יצטרכו לעבוד קשה יותר מכל אחד אחר כדי להגיע לאותן משרות.

ממקום מושבו בטכניון, מזהיר פרופ' דאוד בשותי כי כדי לגרום לשינוי, יש צורך ביותר מסדרה של צעדים קטנים. אביו של בשותי תיכנן כי בנו ילמד רפואה או הנדסה, וכשזה החליט ללמוד דווקא מתמטיקה, לא הסכים לממן את לימודיו - דודו הוא שעשה זאת. בשותי מצא את עצמו הערבי היחיד במחלקה למתמטיקה בטכניון. בין 4,000 הסטודנטים בטכניון היו רק 24 ערבים.

ואולם כשחזר מפוסט-דוקטורט בחו"ל ב-1976, מצא בשותי כי הצטרפות כאיש סגל לטכניון איננה דבר פשוט. "המוסד נמצא בקשרים הדוקים עם התעשייה הצבאית ועם צה"ל - ולכן שררה חשדנות כלפי מועמדים ערבים, וגם חוסר רצון של ערבים לנסות להתקבל".

קבלת קביעות במוסד לקחה לבשותי שמונה שנים במקום ארבע כמקובל - גם, הוא משער, בשל בעיות בסיווג הביטחוני. הוא היה הערבי הראשון שקיבל משרה במוסד, שגם כיום מונה לדבריו שבעה אנשי סגל ערבים בלבד. 42 שנה לאחר מכן, אומר בשותי, מספר הסטודנטים הערבים בטכניון הוא 1,700 - כ-20% מכלל הסטודנטים. במקום להתמקד בפקולטות לרפואה ולהנדסה אזרחית, תחומים שבהם חוסר סיווג ביטחוני לא עמד להם לרועץ ובהם האמינו שיוכלו למצוא עבודה, הם פזורים בפקולטות השונות.

האבטלה הכפויה, שהחזירה רבים מבוגרי הטכניון לכפר כדי לעבוד כמורים, הזרימה לדברי בשותי כוח אדם איכותי לבתי הספר ושידרגה את החינוך המדעי במגזר. ועדיין, הוא אומר, כשהסטודנטים שלו ושל אחרים יוצאים החוצה - מצבם לרוב עגום למדי.

"כיום יש כ-6,000 ערבים שלמדו הנדסה ולא עובדים בתחום שלהם. אלפים לומדים בירדן, וכשהם יחזרו תהיה בעיה. אז יש כל מיני גופים שמנסים לעזור, למצוא עבודה, אבל זה מעט מדי. ההצלחה שלהם לא גדולה, אני לא יודע למה. המציאות היא שמספר האנשים שמשיגים עבודה דרך הגופים האלה אינו גדול, וזה לא יפתור את הבעיה".

הסטודנטים הערבים שמגיעים לטכניון, הוא מספר, מודעים לבעיית התעסוקה ומרבים לשאול מה כדאי להם ללמוד כדי להשיג עבודה. אך העברית שלהם אינה טובה, והם חסרים מיומנויות בסיסיות כמו כתיבת קורות חיים בעברית או צליחת ראיון.

יחסית לעבר, הרבה יותר ערבים עובדים בתעשייה.

"כן, אבל גם מספר הסטודנטים שמסיימים לימודים גדל. אם היו רק 200, זה היה מסתדר. אבל אם מדי שנה כ-400 סטודנטים מסיימים אצלנו לימודים במקצועות ההנדסה, וכך גם באוניברסיטאות אחרות, יש לנו בעיה. בכל שנה יגדל מספר דורשי העבודה בקרב ערבים אקדמאים והדרך למציאת פתרון עוד רחוקה מאוד".

המגזר הציבורי מפגר מאחור

אם מצב תעסוקת האקדמאים הערבים בשוק הפרטי אינו מזהיר, במגזר הציבורי הוא גרוע מעט פחות - אך עדיין טעון שיפור. ערבים ודרוזים מהווים כיום רק כ-7% מעובדי המדינה, ולפי דו"ח מ-2009 השיעור הזה נשאר קבוע פחות או יותר ב-2007-2009, למרות תקנות חדשות מ-2007, כגון צוות בין-משרדי להסרת החסמים להעסקת מיעוטים, תמיכה כלכלית ואף הקצאת משרות באופן מיוחד.

היעד החדש, לפי הדו"ח, הוא להגיע לשיעור של 10% דרוזים וערבים מקרב עובדי המדינה עד 2012 - לא יעד שאפתני, אך כפי שמציין איימן סייף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי במשרד ראש הממשלה, ספק אם יצליחו להשיגו. זה נתון די מדהים, בהתחשב בקשר הישיר שיכול להיות בין מדיניות ממשלתית למדיניות העסקה בשירות המדינה.

"הקצב אינו כפי שהיינו רוצים", הוא נאנח, "יש הרבה בעיות, הביורוקרטיה של קליטת עובדים מאטה את העניין. קלטתי 14 עובדים לרשות שלי והתהליך נמשך בממוצע בין שמונה חודשים לשנה. יש גם משרדי ממשלה שלא כל כך הפנימו את השינוי, ועוד מתלבטים אם לקלוט או לא לקלוט - זה דבר שחייב להשתנות. יש בעיות נוספות - רוב המכרזים הם למשרות בירושלים, הרחק מריכוזי האוכלוסיה הערביים. ובכל זאת, לאט לאט אני רואה יותר עובדים ערבים במשרדים".

אחד מהחלוצים שפילסו את הדרך היה עלאא ריאן, רואה חשבון ועורך דין שהגיע לדרגת מנהל תחום האכיפה באגף הממונה על השכר במשרד האוצר, עד שפרש לפני שנתיים למגזר הפרטי. הסיפור שלו מורכב מתכונות של מצליחנים מהמגזר הפרטי: שאפתנות, עקשנות וחוסר נכונות להתפשר.

ריאן, במקור מהכפר כאבול בצפון, הגיע לירושלים לצורך לימודי ראיית חשבון באוניברסיטה העברית, אך בניגוד לרוב חבריו מהמגזר, ובדומה לאחרים שהצליחו לפרוץ את המחסומים, התעקש להתמחות במרכז. "רוב החברים שלי התמחו במשרדים במגזר, אבל אני חיפשתי משהו רציני יותר". הריחוק מהבית, הוא מציין, עזר לו לבנות אישיות עצמאית ואחראית, שאינה חוסה בצל המשפחה בכפר.

לאחר ההתמחות ניהל משרד רואי חשבון במגזר, ואז שינה כיוון והחליט ללכת למגזר הציבורי. "לא רציתי להיות עוד רואה חשבון במשק הישראלי - חיפשתי את היתרון היחסי, ועשייה ציבורית תמיד עיניינה אותי. הייתי בירושלים גם כך, בקרבה פיסית למשרדי הממשלה. אז אמרתי - אם כבר אנחנו רחוקים מאמא ואבא, ננסה".

עבור אקדמאים ערבים רבים, הבחינות למגזר הציבורי מהוות מכשול שאי אפשר להתגבר עליו. העברית מיושנת, טוען יאסר עוואד, מנכ"ל עמותת סיכוי, וקשה מדי עבור מועמדים שזו אינה שפת אמם. הראיונות - תמיד נקודת תורפה בתהליך הקבלה של בן מיעוטים למשרה במגזר היהודי - מונעים על ידי הנחות יסוד שמקשות על מועמד ערבי עוד יותר. "מידת חוסר האמונה של הסטודנט הערבי בסיכוייו להתקבל לעבודה עומדת ביחס ישיר לפערים שאותם הוא חווה", אומר ריאן. מנציבות שירות המדינה נמסר כי "הקושי במבחנים אינו מהווה מחסום כי התחרות היא בין מועמדים עם אותם קשיים. עם יציאת מכרזי נציבות שירות המדינה לגורם חיצוני, הנושא יבוא על פתרונו".

ריאן ניגש לשלושה מכרזים שונים לפני שהתקבל, ולמד מכל שלב. אף על פי שהתפקיד לא דרש ניסיון קודם, הוא הבין שהוא נדרש להראות בקיאות בתפקיד המוצע ולמד אותו היטב לפני הראיון. באגף הממונה על השכר הוא היה הערבי היחיד, והראשון באגפי המטה של האוצר, אך ברגע שהצליח להיכנס חש ששופטים אותו רק על סמך כישוריו. "יחסית לשאר המשרדים, משרד האוצר פחות פוליטי ויותר מקצועי, והסביבה היתה תומכת. התחלתי ממש ברגל ימין".

לאחר שנים באגף הרגיש הוא מתקרב לתקרת הזכוכית - לא בשל המוצא, אלא בשל קצב התחלופה האטי במשרד - ופרש. בעבודתו במגזר הפרטי הוא מציע שירותים ייחודיים לעיריות ולמועצות מקומיות, כולל עיריית תל אביב, תוך ניצול הכישורים שרכש במגזר הציבורי. כדי לסכם את שנותיו שם, הוא משתמש במטאפורה מעולם הכדורגל: "יש קבוצה של 11 שחקנים, כולם משחקים ואתה יושב כשחקן מחליף - כששחקן מפתח נפצע נותנים לך הזדמנות לכמה דקות. לי בקושי היתה הזדמנות להיות חלק מההרכב, אבל ברגע שנכנסתי - ניצלתי את הזמן שלי שם היטב".

אם במשרד האוצר ההתמודדות היא מקצועית בעיקר - הרי שבמשרד החוץ, העוסק בהסברה ובייצוג ישראל בעולם, העבודה יכולה לגעת בקונפליקט הזהות. איסמעיל חלאדי, בדווי מהכפר ח'ואלד בצפון, לא נותן לעובדה הזו להפריע לו בטיפוס למעלה. הוא ידע מגיל צעיר שהוא רוצה לשרת את המדינה. לאחר התיכון הוא נסע לניו יורק לעבוד במשך שלושה חודשים, שם התחבר בעיקר עם ישראלים. כשחזר, החליט ללכת ללמוד מדע המדינה, והתקבל לקורס צוערים במשרד החוץ. "לאחר הנסיעה הייתי מודע יותר למעמד שלי במדינה, לעובדה שגם לי יש חלק, זכות ויכולת לייצג את המדינה. לא ידעתי כמה זה יהיה קשה".

למה זה קשה? בגלל הקונפליקט בין הזהויות?

"בגלל החרמות. כל האנטישמיות - זה לא היה לפני 10 שנים, לא כשאני הלכתי לתיכון. כיום זה קיים בכל מקום".

התשובה הזו היא דוגמה אופיינית לדרך שבה הטמיע חאלדי את ערכי השליחות שבחר לעצמו. הוא דיפלומט כה מיומן שקשה לשמוע ממנו ביקורת כלשהי על היחס לערבים ישראלים במדינה - בין אם משיקולי קריירה, או כי הזדהותו עם האתוס הלאומי באמת גדולה כל כך.

הוא עבר את מבחן הקבלה לקורס הצוערים רק בפעם השלישית, ולדבריו הקורס היה רצוף בוויכוחים בין דתיים לחילוניים, יהודים ולא יהודים - "ואני יושב בכיתה ומקשיב. מה לעשות, בחברה רב תרבותית יש כל מיני דעות".

אבל חלק מהן גזעניות. זה לא קומם אותך?

"הדבר הכי חשוב הוא לקבל את ההחלטה לייצג את המדינה. באותו רגע מקבלים את הטוב עם הפחות טוב. החוכמה היא להתעלות מעל הוויכוחים הקיימים. הדיבורים נגד מסתננים, פולשים - זו גזענות לשמה. אבל הוויכוח בישראל חופשי, דמוקרטי, זה מה שיש. אתה צריך להחליט אם להציע פתרונות או לשבת בשקט".

אך באקלים הישראלי הנפיץ, גם מי שלא רודף אחר הקונפליקטים - הם רודפים אותו. לאחר הקורס שימש חלאדי כדובר ההתנתקות מול העולם הערבי - משרה שחשפה אותו לביקורת חריפה על מדיניות הממשלה - ולאחר מכן מונה לקונסול ישראל בסן פרנסיסקו. הימים היו ימי מבצע עופרת יצוקה, וכאן כבר נתקל בהפגנות ובחרמות.

איך היית יכול לייצג את המדינה? לא הסכמת עם חלק מהביקורת?

"תשמעי, דיפלומטיה היא מקצוע שברגע שמחליטים עליו - מתעלים מעל כל העניינים האחרים, מעבר לכל העמדות הפוליטיות. מי שלא רוצה, יכול לתלות את המדים ולשבת בצד. גם אם נפגעים ונעלבים, מותקפים ומקבלים ביקורת חריפה - צריך לדעת איך לשפר. הדעה שלי לא חשובה, לא רלוונטית - אני מייצג מדינה. למדינה הזו יש סט של מסרים שמשתנים. הנאמנות היא לתפקיד, לא לממשלה זו או אחרת".

כיום משמש חלאדי כיועץ מדיני של שר החוץ אביגדור ליברמן למזרח התיכון ולמדינות ערביות. בדרך גם כתב ספר על מסלול חייו הלא קונוונציונלי. עם ליברמן, כצפוי, אין בעיה. גם דעותיו הידועות של הבוס שלו ויוזמותיו שיכולות להיראות לא ממש דמוקרטיות, לא נראות לחלאדי כמו עניין גדול - או לפחות, זה מה שהוא אומר לתקשורת. "עזבי את העניינים האישיים שלו - אין שר חוץ מושלם. לזכותו של ליברמן ייאמר שהוא בחיים לא יבוא ויעשה משהו לא חוקי".

וכך זה נשאר: כל ניסיון לשאול אם הערותיו הגזעניות לעתים של השר לא מקוממות אותו, נתקל בחומה בצורה של מקצועיות בכל מחיר. "בחברה הערבית, יושר וכנות הם ערכים חשובים מאוד. אם היו מודדים פוליטיקאי מהבחינה הזו - ליברמן היה זוכה במקום הראשון.

"בסך הכל", הוא מסכם וחושף טפח מהמנגנון הנפשי שמאפשר לו לתפקד כעובד הציבור המושלם, "לא מתייאשים כל כך מהר. כששומעים ביטויים, התקפות - זה עושה את האדם נאמן יותר למשימה שלו".

האירי שינסה לסייע לערביי ישראל

תנועת המלקחיים שמנסה בשנים האחרונות לשפר את מצב התעסוקה במגזר הערבי, לא דוגלת בסיכול ממוקד: שלל יוזמות במגזר הממשלתי והפרטי תוקפות את הבעיה מכל צדדיה. השאלה היא מה יעבוד - אם בכלל. הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי במשרד ראש הממשלה - אולי הראיה החזקה ביותר לכך שהממשלה באמת רצינית הפעם - פועלת בכמה חזיתות: 16 מיליון שקל מוקצים לפרויקטים שונים במגזר הערבי, כמו פיתוח אזורי תעסוקה ביישובים ופיתוח תחבורה ציבורית - שכן נגישות למקומות עבודה היא בין החסמים החמורים ביותר לתעסוקה, בעיקר של נשים. קרן ההשקעות "אל בוואדר" ("סנוניות") של הרשות ושל קרן פיטנגו מנהלת תקציב של 157 מיליון שקל - 80 מיליון מתוכם ממשלתיים, והשאר פרטיים, כדי לתמוך בעסקים במגזר.

מיליון שקל נוספים, המנוהלים על ידי הרשות בפרויקטים המבוצעים על ידי משרדים ממשלתיים אחרים, מיועדים לפיתוח ב-13 יישובים ערביים. אפשר היה לצפות שכל כך הרבה כסף יביא לתוצאות, אבל בינתיים הכל זז לאט.

עמותות פרטיות כגון צופן, המתמקדת בחברות היי-טק, וקו משווה, מייסודו של דב לאוטמן, מנסות לפתור את הבעיה עובד אחד בכל פעם. צופן עוסקת בהקמת מרכזי תעסוקה בריכוזי אוכלוסיה ערביים. קו משווה, לעומת זאת, פועלת בשתי חזיתות: האחת היא פעולה מול עסקים, והשנייה - יצירת סיפורי הצלחה, כלומר השמה. קו משווה פונה בעיקר לשוק הפיננסים - בנקים, קרנות נאמנות וחברות ביטוח, שלפי עו"ד עירית תמיר, מנכ"לית העמותה, נמצאים הרחק מאחור בפעילותם בתחום.

"אחד הדברים שמקבעים את הסטיגמה הוא המפגש בין יהודי לערבי - בין האציל למשרת", אומרת סמדר נהב, מנכ"לית ומייסדת משותפת של צופן. "אנחנו עושים פרויקטים עם 12 חברות, ואלה עשרות יהודים שנחשפים לעבודה מול צעירים ערבים, ועשרות ערבים שנחשפים לצד השני. אלה באים לנצרת ואלה לפתח תקוה, וכך נשברות המחיצות". נהב מציינת כי מאמצי העמותות לא יספיקו ללא תמיכה ממשלתית מסיבית. גם פעילות כמו זאת של צופן, שמתמקדת בהקמת מרכזי תעסוקה קרוב ליישובים ערביים, זקוקה לשיתוף פעולה ממשלתי - ואף על פי שהתקציבים נמצאים, היא מציינת כי קבוצות עם לובי חלש יחסית, כמו ערבים ישראלים, לעתים מתקשות לקבל אותם.

אחד הגופים שעשוי להביא לשינוי הוא הנציבות החדשה (יחסית) לשוויון בתעסוקה, שהוקמה השנה. הנציבות פועלת כרגע כחלק מפרויקט "טווינינג", וקיבלה תקציב של 950 אלף יורו מהאיחוד האירופי. לישראל נשלח נציג מצפון אירלנד, בוב ניבן, התורם מניסיונו הנרחב כנציב שוויון הזדמנויות בארץ השסועה לשעבר. ניבן מסייע לנציבה, ציונה קניג-יאיר, ללמוד מלקחי המהפך האירי - שם עברו מתת ייצוג של קתולים בכוח העבודה לייצוג פרופורציונלי לשיעורם באוכלוסיה.

הנציבות עובדת עם מעסיקים כדי לנסות להוריד חסמים, מביאה מומחים אירופאים שיעבירו כאן סדנאות בתחומים שונים, וגם מייצגת מועסקים בתביעות משפטיות ובונה מאגר מידע על מקרים דומים בארצות אחרות. "לרוב, המעסיקים הבינלאומיים פתוחים יותר", מדווחת קניג-יאיר. אך הנציבות גם מוגבלת בפעילותה: למשל, היא אינה יכולה לדרוש ממעסיקים לספק לה סטטיסטיקות לגבי הרכב העובדים שלהם, וכפי שמעידים בנציבות - רוב המעסיקים ממילא אינם מודעים למצב בחברה שלהם. עם זאת, אומר ניבן, "אנחנו לא רוצים ללכת רק בכיוון של אכיפה - זה גורם למעסיקים להיכנס לעמדת התגוננות". כרגע מנסים לשכנע את המעסיקים שגיוון הוא טוב לעסקים - דבר שבחו"ל למדו מזמן.

הנציבות נמצאת עדיין בשלבי למידה, אך ניבן אופטימי. "אני חושב שיש סיכוי לעשות פה שינוי בעוד עשר שנים. האם אפשר לסגור את הפערים? לא בטוח, כי יש גם משתנים גיאוגרפיים, כמו מיקום המשרות הפנויות. אבל אם לשפוט לפי התקדים של בריטניה ובלגיה - בפעולה מתואמת של רשויות ציבוריות ולחץ על המגזר הפרטי, אפשר לגרום לשינוי גדול".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#