"שמח בלב ובפה": כשיהודי, נוצרי ומוסלמי מכינים בקלאווה - קריירה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"שמח בלב ובפה": כשיהודי, נוצרי ומוסלמי מכינים בקלאווה

צורך אישי הוא מנוע רב עוצמה ליזמות ■ הגעגוע של מחמוד סעד מהכפר הגלילי דיר אל-אסד לבקלאווה ביתית בזמן לימודיו בתל אביב, הוליד מאפיית בקלאווה כשרה שמאפשרת לחובבי המאכל לקנות את המאפה המזרחי המתוק גם ברשתות השיווק ברחבי הארץ

4תגובות

<<כשמחמוד סעד, 22, מדיר אל-אסד שבגליל החל את לימודיו לתואר ראשון במינהל עסקים וכלכלה במכללת תל אביב-יפו, חסר לו טעם ביתי אחד: בקלאווה. בכל שבוע היתה אמו וופא, מנהלת המאפייה המשפחתית, בית מאפה לחם הגליל, מציידת אותו בכמה בקלאוות, אך הן אזלו במהירות וסעד התקשה למצוא תחליף הולם. "גרתי בתל אביב במשך ארבע שנים", הוא מספר, "וכל הזמן חיפשתי בקלאווה טובה, כמו זו שאני מכיר מהבית. אני לא מהטיפוסים שהולכים לשווקים, ובסופרמרקט אי אפשר היה למצוא".

המחסור המתסכל העלה במוחו רעיון: לשווק את הבקלאוות הביתיות שמוכרת משפחתו בכפר גם ברשתות המזון ברחבי ישראל.וופא התלבטה אם להעניק אור ירוק לפרויקט: "ראיתי אותו מתהלך בבית בשלוש לפנות בוקר, חושב על הבקלאווה ועושה חישובים. אמרתי לעצמי שאם זה מטריד אותו כל כך, זה לא שווה את המאמץ. אמרתי לו - 'או לימודים, או עסקים'. אבל הוא היה נחוש", אומרת וופא.

הרעיון התגבש לפני כשנתיים, ובפסח האחרון נהפך למותג של ממש תחת השם "בקלאווה בעיר". "החברים עודדו אותי ללכת עם הרעיון, אבל ככל שנכנסתי אליו, הבנתי שלא פשוט להיות יזם בישראל", הוא אומר.

אחד הקשיים המרכזיים היה הצורך בהכשרת המוצר, שכן ללא חותמת כשרות לא יכולה המשפחה להפיץ את הבקלאווה למרבית רשתות השיווק בישראל. הקושי השני נגע בסוגיית שיווק המוצרים. כבעלי מאפייה לא נדרשה המשפחה לחשוב על שינוע מוצרים או שמירת מלאי. בשלב זה נכנס לתמונה דני הכט, מנכ"ל חברת דודות, שותף בקרקר ראש פינה ומייצר מוצרים שונים במאפיה של קהילת כרמל, נוצרים אוהבי ישראל בזיכרון יעקב.הכט שמע על הרעיון דרך מכר משותף, החליט להמר עליו ולקח על עצמו את תפקיד השיווק וההפצה. בעזרתו של הכט גייסה המשפחה לעזרתה איש צוות חדש - אפרים, יהודי חרדי העובד כאופה משגיח כשרות במאפייה. "יש אצלנו צוות עובדים מגוון: יהודים, נוצרים ומוסלמים, נשים וגברים", אומרת וופא בגאווה.

דרישות הכשרות אף אילצו את המשפחה להכין את כלל המוצרים תחת קורת גג אחת: אם בעבר רכשו מרכיבים שונים לבקלאווה ממאפייה חיצונית, הרי שכיום, עם מכונות חדשות שרכשו, הליך הייצור כולו מתבצע על ידם. "נסעתי לשכם כדי ללמוד איך להכין את השערות של הבקלאווה ממומחה בן 85", מספר עפו, האב ואחראי הייצור. "זה נראה פשוט, אבל זה לגמרי היי-טק. נסעתי ללמוד גם מאנשים בלבנון, בסוריה, ואני כל הזמן מחפש דרכים להשתפר".

בתהליך הפיתוח של המוצר החדש ואריזתו הושקעו 1.3 מיליון שקל, הכל מהון עצמי של המשפחה.

איך אתם יכולים להתחרות בבקלאווה טרייה שנמכרת במאפיות?

מחמוד: "אין לנו כוונה להתחרות. אנחנו מתמקדים במוצר הייחודי שלנו, שמיוצר מחומרים טבעיים בלבד, ללא חומרים משמרים ומשווק באריזה השומרת על הטריות לאורך זמן".

עפו: "כדי לייצר בקלווה ברמה טובה צריך להשקיע קודם כל בחומרי הגלם. אי אפשר לקנות שקדים או בוטנים שהכינו לפני שנתיים, ועל עניין הטריות אני לא מתפשר. בבקלאווה אחת שלנו יש 19 שכבות של בצק. זה מושקע. אני מתייחס אל המוצר שלי כמו אל תינוק, נוגע בו בעדינות, כדי לשמור עליו".

ההצלחה של בקלאווה בעיר עד כה, שמוכרת 100 אלף מארזים בחודש ברשתות השיווק במחיר של 10-11 שקל למארז קטן וכ-22 שקל למארז גדול, פתחה למשפחת סעד את התיאבון, וכעת הם נערכים לקראת יצוא לחו"ל. לדברי מחמוד, מנהל הפיתוח העסקי, הכוונה היא לשווק לארה"ב, לצרפת, לגרמניה ולבריטניה כבר בקיץ הקרוב, ארצות שבהן חיה אוכלוסייה מוסלמית גדולה.

בחברה מקווים שהמכירה ברשתות השיווק המקומיות תיצור מודעות לבקלאווה גם בקרב אוכלוסיות נוספות שיכניסו את המאכל לתפריט.

ישנה שעתיים בלילה

המאפייה שהקימה משפחת סעד ב-1990 נחשבת כיום לסיפור הצלחה, ופניה מועדות להתרחבות עם מפעל חדש ומשוכלל שנבנה בצד המאפייה. ואולם תחילת הדרך היתה קשה: ב-1989 ניסתה המשפחה את מזלה בהונגריה, בתקווה לפתח שם מסעדת פלאפל. שותף שגנב את כספו של עפו אילץ אותם לחזור לארץ, ולהתחיל מחדש. הוא לקח על עצמו את הבעלות על המאפייה המשפחתית, והחל למכור פיתות ובהמשך גם לחמניות ("עד שאנחנו הגענו, לא ידעו מה זה לחמנייה בכפר").

"עבדנו כל הלילה ומכרנו מהבוקר עד הערב. אם הסתיים יום עבודה ויצאתי עם 50 שקל בכיס הייתי מרוצה", נזכרת וופא. "בחמש השנים הראשונות לא הלכנו לשום אירוע ולשום חתונה כי הייתי בבית או במאפייה. הילדים היו נרדמים לפעמים על שקי קמח שהיו מפוזרים בבית".

לפני כעשר שנים, כשתעשיית המאפים בישראל החלה לצבור תאוצה, החליט עפו להתחיל לייצר מאפים מגוונים יותר. הביקוש עלה, והמאפייה החלה למכור לתושבי היישוב וגם ליישובים סמוכים, כמו כרמיאל.

בכל מה שנוגע למוסר עבודה, לא חל כל שינוי: המאפייה פתוחה 24 שעות ביממה. וופא מספרת כי לעתים היא ישנה רק שעתיים-שלוש שעות בלילה.

בני המשפחה מספרים כי ההתרחבות של העסקים מועילה גם לתושבי היישוב, מכיוון שכך הם יכולים לספק תעסוקה לאנשים רבים יותר.

היעד שמסמן מחמוד ברור: "להגדיל את מכסת העובדים ליותר מ-50, להגדיל את כושר הייצור, להרחיב את סל המוצרים ולייצא לחו"ל - כך שנהיה ממוקמים בכל נקודה אפשרית בעולם. תחת חברה דודות אנחנו מתכוונים להגיע לכל מקום. אינשאללה".

***דבר הטועם

מתוק במידה ולא דביק מדי

>> ביקשנו מחובב בקלאווה מושבע לטעום את המוצרים של בקלאווה בעיר. "האריזה מושכת את העין. היא צבעונית ומזמינה. הבקלאוות מציצות מתוך הקופסה ונראות כמו אלה המוכרות ממסעדות", אמר הטועם.

לדבריו, המרקם עצמו לא דביק מדי. "בקלאווה מוצלחת חייבת להיות דביקה במידה מסוימת, אבל מכיוון שכל אחת יושבת בסלסלה משלה נמנעת תופעת האצבעות הדביקות".

הטועם ציין כי הטעם מתוק, אבל לא מתוק מדי כפי שיכול לקרות במוצרים עתירי סוכר. עם זאת, אמר כי "השקדים השלמים, שמילאו חלק מהבקלאוות, היו מעט יבשים. יחסית, מדובר במוצר שיעשה שמח בלב ובפה לחובבי הז'אנר".

yazam@themarker.com



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#