מחפשים את האושר? חכו לגיל 46 - קריירה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מחפשים את האושר? חכו לגיל 46

מחקרים קוראים לזה "עקומת ה-U": באמצע מרוץ החיים, כשהמטלות מכבידות, הגוף כבר לא מה שהיה ומצב הרוח בשפל, דווקא אז מתחילה הנסיקה ■ "אני מדמה את החיים שלי למניה: במשך השנים יש עליות ומורדות, אבל בטווח הרחוק המגמה היא של עלייה" ■ בקרוב אצלכם

29תגובות

"הצעיר הוא בעל עיניים טובות, אך הזקן מיטיב לראות ממנו" (הנרייטה סולד).

לפני כעשר שנים התפוצצה בפניו של משה (שם בדוי), 50, אשליית האושר: לאחר שנים שבהן חלם על יציאה לעצמאות ובניית חברה טכנולוגית משגשגת בתחומה, הבין שחיפש במקום הלא נכון. "הגעתי לגיל 40 ולכאורה הגשמתי חלום. היתה לי חברה שגילגלה מיליונים והעסיקה עובדים רבים, וכשסוף סוף החזקתי את כל אלה בידיים - קלטתי שאני סובל נורא. במשך שנים חלמתי לצאת לעצמאות, ופתאום הבנתי שאני עבד של החברה שלי. הלחץ שמופעל עליך הוא עצום: לחלק משכורות לעובדים מדי חודש, לדאוג לעבודה שוטפת, לוודא שאנחנו מרוויחים מספיק. הדבר הכי גרוע היה שבקושי ראיתי את הילדים שלי. כל הזמן אמרתי לעצמי שאעבוד עד שאהיה איש עשיר, ואז אפרוש. הבנתי שלרדוף אחרי העושר ולהפסיד את ההווה זה לא הפתרון".

לקראת יום הולדתו ה-40 העניק לעצמו משה מתנה - נסיעה בת שבועיים להודו. הוא החל לתרגל מדיטציה, בילה באשראם עם מטיילים שצעירים ממנו ב-20 שנה וחווה חזיונות שבישרו לו, לדבריו, מה עומד להתרחש בחייו: "כל מה שדימיינתי שיקרה אכן קרה: החברה נכנסה לקשיים ולחובות וכמעט התפרקה. הבנתי שהזמנתי את זה, והחלטתי להוריד הילוך. נפרדתי מהשותפים, התחלתי לעבוד בקטן וויתרתי על החלום להיות עשיר. במקביל, התחלתי להיות פעיל בבית הספר של הילדים ולהתנדב יום בשבוע בבית חולים גריאטרי".

לדברי משה, מאז אותה נקודת שבר חייו השתנו מהקצה אל הקצה, או ליתר דיוק: תפישת עולמו חטפה זעזוע רציני. "התחלתי לחשוב מחדש על הדברים שעושים אותי מסופק, ובגיל 50 הדברים האלה שונים מאלה של לפני 10 שנים. אתה לומד להיעזר באחרים, מבין במה אתה טוב ובמה פחות. תמיד הייתי ילד פלא, ואז מגיע הרגע שבו אתה נהפך למבוגר האחראי וכולם סביבך ילדים - אבל ניסיון החיים הוא לטובתך. אתה אומר לעצמך, נשאר לי כך וכך זמן לחיות, מה אני עושה עם זה?"

האושר מגיע אחרי השפל

תובנות שהופכות לאנשים רבים את סדרי המחשבה בגילי 40-50 והמונח "משבר גיל ה-40", שנשזר בעגה יום-יומית, אינם בגדר בשורה חדשה. החידוש הוא האופן שבו המשבר הזה עשוי להשפיע על החיים. המשבר שנתפש בעבר ככזה שרק מבשר על דעיכה מתמדת, נתפש כיום כנקודת שפל מכרעת, שממנה רמת האושר והרווחה האישית רק גדלה והולכת. חוקרים מגדירים את המהפכה התפישתית הזו כ"עקומת U", שניצניה החלו כבר בשנות ה-90: אנשים מתחילים את חייהם הבוגרים, בממוצע, בהרגשה חיובית למדי, המצב מידרדר מגילי ה-20 עד גיל ה-40 פלוס מינוס, ואז מתרחש הקטע המפתיע. על אף שבעודנו נעים לעבר גיל הזהב אנו מאבדים דברים יקרים לנו - חיוניות, עירנות מנטלית ומראה - אנו גם זוכים בדבר שאנשים מבלים את כל חייהם בניסיון להשיגו: אושר.

"מעטים מאתנו הבחינו בעקומת ה-U לפני 20 שנה", ציין אנדרו אוסוולד, מרצה לכלכלה בבית הספר וורוויק לעסקים, בכתבה שעסקה בנושא ב"אקונומיסט" באחרונה. "ערכנו כנס בעניין, אבל איש לא הגיע". אלא שמאז, ההתעניינות בעקומת ה-U רק גברה, וככל שחקרו אותה יותר, התברר שלא מדובר בגחמה מחקרית רגעית: למעשה, התברר כי ההשפעה של הגיל על רמות האושר, מנקודת השפל של גיל העמידה עד השיא של גיל הזהב, היא כמחצית מההשפעה של נתון מרכזי אחר: היעדר תעסוקה.

נתון מפתיע נוסף הוא שלא מדובר בתופעה המאפיינת רק את מדינות המערב, שבהן המרדף אחר האושר נהפך כמעט לדת, אלא למגמה חוצת מדינות, יבשות ותרבויות. הדבר היחיד שמשתנה כשחוקרים את מאפייני המגמה במדינות שונות ברחבי העולם - כפי שעשו החוקרים דיוויד בלנצ'פלאוור, מרצה לכלכלה באוניברסיטת דרמאות', ואוסוולד ב-72 מדינות שונות - הוא הגיל שבו מתרחש המשבר. האוקראינים, בגבול העליון של הטווח, מגיעים לשפל ברמות האושר בגיל 62, והשווייצים, בתחתית הטווח, בגיל 35 - אך במרבית המדינות אנשים מגיעים לרמות השפל בשנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50 לחייהם. הממוצע העולמי הוא 46.

אמנם תמיד קיימת האפשרות שהמשתנים אינם תוצאה של שינויים שחלים במהלך החיים, אלא של הבדלים בין הקבוצות (אירופאי בן 70 עשוי לדווח על תחושות שונות מאלה של בן 30 - לא משום שהוא מבוגר יותר, אלא משום שגדל במהלך מלחמת העולם השנייה ועוצב בידי חוויות שונות), אך ככל שמצטבר מידע רב יותר, נראה כי גם אפקט קבוצות הגיל אינו רלוונטי. האמריקאים והזימבבוואים לא עוצבו בידי חוויות דומות, אך עקומת ה-U מופיעה בשתי המדינות.

ואחרי כל אלה, עולה השאלה: מה קורה דווקא בגיל 40? מהם הגורמים שמובילים לכך שאנשים רבים כל כך, במגוון תרבויות, יחוו דעיכה משמעותית במידת הסיפוק שהם שואבים מהחיים בגיל העמידה, ולאחריה יגלו שוב את האור?

"אנשים בסביבות גיל 40 מתמודדים עם שני תהליכים מקבילים", מסבירה ד"ר חנה אולמן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. "מצד אחד הם מבינים שלא כל האופציות פתוחות בפניהם, ושברגע שבחרו במסלול חיים אחד, הם ויתרו על מסלול חיים אחר. מצד שני, דווקא מתוך ההכרה הזו, שיכולה להוביל לתסכול, פעמים רבות הם בוחרים בשינוי.

"בנוסף, אנשים בגיל זה עשויים להגיע למקום בחיים שבו אחריות כלכלית כבדה ומחויבות למשפחה מוסרת מעליהם כי הילדים גדלים. אחרים אולי הגיעו לעמדה בכירה בעבודה שבה יש להם יותר חופש - וכל אלה מובילים לתחושה של שחרור. אנשים מתחילים להבין שלא לעולם חוסן - הם עדיין בריאים וחזקים אבל הגוף מתחיל לשדר אותות של פגיעות גופנית מסוימת. בעלי בריאות נפשית טובה עשויים להסתכל על הסיטואציה החדשה באופן חיובי, ולנווט את עצמם ממקום של מרוץ אחר הישגים למקום של נתינה. אנשים תוהים מה ישאירו אחריהם. ראינו את התופעה הזו לא מעט לאחר המשבר הכלכלי בארה"ב - מי שהיו כרישים בוול סטריט עברו לעבוד עם ילדים בבתי ספר, כדי להרגיש שהם מסוגלים לתת מעצמם לאחר".

פרופ' איילה מלאך-פיינס, דיקנית הפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון, מצביעה על תחושת סיפוק שגוברת בקרב נשים בסביבות גיל 50: "מחקרים, ביניהם כמה שערכתי עם פרופ' אריאלה פרידמן, מעידים כי עם ההתקרבות לגיל 50, הסערות והבחינה של כל היבט בחיים שאפיינו את גילי 40 בקרב נשים, מפנות את מקומן לתחושה של כוח וסיפוק. תחושת הכוח מאפשרת השתחררות מלחצים חברתיים, וההליכה בעקבות תכתיביו של המצפן האישי הפנימי מבטיחה רוגע פנימי ואושר גדולים יותר".

בספר חדש שכתבה מלאך-פיינס, "שחיקה בעבודה", שעתיד לצאת לאור בשבועות הקרובים, היא בוחנת גם את תופעת משבר אמצע החיים. "הדבר המאפיין את משבר אמצע החיים הוא ההתמודדות עם המודעות הכואבת למוות הבלתי נמנע ולזרימתו של הזמן - הזמן הרב שעבר והזמן המוגבל שנותר", מסבירה מלאך-פיינס. "על רקע מודעות זו נבחנות הבחירות המשמעותיות שהאדם עשה: האשה שהחליטה לדחות את הקמת המשפחה עד שהקריירה שלה תתבסס וכעת מגלה שאינה יכולה להיכנס להריון, הגבר שחלם להיות מדען בעל מוניטין בינלאומי ומגלה כי אינו יכול להתקדם מעבר לדרגת הביניים שאליה הגיע בקושי, איש העסקים שחלם להיות מיליונר ומבין שלעולם לא יצליח להגשים את חלומו. כל אלה צריכים להתמודד עם מציאות ה'לעולם לא': ?לעולם לא אהיה נשיא החברה', ?לעולם לא אהיה סופרת מפורסמת', ?לעולם לא יהיו לי משפחה חמה וארבעה ילדים'".

האם יש אנשים שמועדים לסבול ממשבר זה יותר מאחרים?

"המשבר מתרחש בעוצמות גדולות יותר דווקא אצל אנשים שהחלו את הקריירה שלהם או את בניית המשפחה בהתלהבות עצומה. כשהם מגיעים לאמצע החיים הם מתחילים להבין שתרומתם והצלחתם קטנות הרבה יותר משתיארו לעצמם.

"שינוי הוא הפתרון כשהבחינה העצמית מבהירה שהאדם הלך במסלול חיים שקבעו עבורו אחרים, וכי בזמן שנותר לו הוא רוצה לבטא את עצמו באופן התואם את רצונותיו שלו. לעתים הבחינה העצמית ובחינת החיים, על כל ההיבטים שלהם, מביאות לשינוי סדרי עדיפויות ובעקבותיו להשקעה בתחום של החיים שהוזנח לפני המשבר - במקרים מסוימים (בעיקר של גברים) התחום המוזנח הוא הזוגיות וההורות, ובמקרים אחרים (בעיקר של נשים) התחום המוזנח הוא הקריירה והמימוש העצמי".

החיים קצרים מדי

נוחות כלכלית היא פעמים רבות מצע נוח לביצוע שינוי, בינאישי או תעסוקתי, בסביבות גיל 40 - במיוחד כשהילדים יוצאים מהבית ומתחילים לעמוד בזכות עצמם. עבור רונית נדר, 60, נקודת המפנה התרחשה לאחר שהשתחררה משירות קבע כסא"ל בצה"ל ויצאה לפנסיה בגיל 45. החלל שנפער בחייה הוביל לכמה צעדים דרמטיים: היא החלה ללמוד לתואר ראשון במשפטים, עברה לגור עם בעלה במגדל ברמת גן לאחר שנים של מגורים במושב, הפכה את העיסוק בספורט למרכז חייה ואף השילה 30 ק"ג ממשקלה. "אני חוגגת בקרוב 60, ומעולם לא הרגשתי טוב יותר ונראיתי טוב יותר. הפעם הקודמת שבה לבשתי מכנסיים במידה 38 היתה בגיל 15. אני רצה כיום 10-12 ק"מ כמה פעמים בשבוע ומשתתפת במרוצים ובטריאתלונים, בעוד שקודם לכן לא זזתי מהכיסא. החלפתי את החוגים החברתיים שלי, עברתי עיר. גיליתי את עצמי".

נדר מספרת שלאחר לימודי המשפטים, שאותם התחילה לשם הנאה בלבד, חשבה לעצמה שאם כבר החלה את המסלול - כדאי לסיים אותו. היא עברה את בחינות הלשכה ("קרעתי את התחת"), השלימה התמחות - ופתחה עם בעלה, גם הוא עורך דין, משרד משותף הממוקם במגדל שבו הם גרים. כיום, היא מספרת, חייה מתחלקים בין עבודה במשרה חלקית, לספורט ולבילוי עם המשפחה. "ביצעתי את כל השינויים האלה מתוך מחשבה שעכשיו, כשיש לי זמן, אני חשובה לא פחות. אני טסה עם החברות שלי מהספורט למרוצים ברחבי העולם, רק באחרונה היינו בניס ובמארס נטוס למרוץ במילנו, אני רוקדת פעמיים בשבוע ריקודי עם ואני אדון לעצמי בעבודה. כשצריך, אני במשרד כבר ב-5:00, אחר כך יוצאת לספורט, מבלה עם הנכדות יומיים בשבוע אחר הצהריים ובערבים לפעמים שוב חוזרת למשרד. אני מתכננת את החיים כמו שבא לי".

הרווחה הכלכלית בוודאי סייעה לך לעשות את כל השינויים האלה.

"בוודאי. כל דבר עולה כסף: התחביבים, בגדי הספורט והנסיעות לחו"ל".

ואולם לא תמיד הגורם הכלכלי מכריע את הכף: יש לא מעט אנשים שתחושה קשה של שחיקה במקום העבודה - בד בבד עם ההכרה בכך שהחיים קצרים ושבילוי של שעות על גבי שעות במשרד הוא לא הדרך הנכונה להעביר אותם - מובילה לשינוי המתרחש כמעט בעל כורחם.

דיויד גלסמן, 49, מתל אביב, שעבד כסמנכ"ל שיווק ומכירות בחברת היי-טק, חווה הארה מכאיבה כששהה עם אשתו בבית החולים לאחר לידת בנם הבכור, לפני תשע שנים. "אשתי החלימה מניתוח קיסרי ושכבה בחדר, ואילו אני הייתי בחדר מדרגות, מקיים שיחת ועידה כחלק מעסקה שניסיתי לסגור עם חברה אירופית. בעוד אני מדבר ניגשה אלי אחות ואמרה לי: ?אשתך שוכבת במיטה וכואב לה. היא צריכה אותך'. ואז זה נחת עלי. הנה אני, אבא עם תינוק בן יומו, שאשתו עברה ניתוח שכרוך בהחלמה לא קלה, עסוק בעבודה בזמן שהיא צריכה אותי לידה. שאלתי את עצמי למה אני מתעסק בדבר כל כך לא חשוב, אם מסתכלים על הדברים בפרופורציה".

דיויד החליט לפרוש מעבודתו לתקופה קצובה של שנתיים וחצי כדי להיות אב במשרה מלאה, אבל כשבתו השנייה נולדה, לפני קצת יותר משנתיים - החליט לפרוש ממנה לצמיתות ולהתמסר לגידול הילדים, בעוד שאשתו, שותפה במשרד עורכי דין, נטלה את תפקיד המפרנסת. "הבנתי שלעבודה בהיי-טק תמיד אוכל לחזור, אם ארצה", הוא מסביר. "אבל גידול הילדים הוא הזדמנות שאינה חוזרת על עצמה. הבאת ילדים לעולם היא אחת מקריאות ההשכמה הגדולות שאנחנו מקבלים בחיים. זה מה שקרה לי. כיום אני חי את הילדים שלי ואת ההוויה שלהם באופן שאנשים מהתחום שבו עסקתי לא יכולים לחוות. אולי לא אוכל להעניק לילדים שלי דירה - אבל לפחות יכולתי להעניק להם את הזיכרון של אבא שלהם, וזה דבר שתמיד ילווה אותם".

למה לפרוש לגמרי מהעבודה ולא להוריד הילוך?

"הבנתי שהורדת הילוך היא לא באמת אפשרית - לפחות לא בהיי-טק. כשחזרתי לעבודה לאחר לידת הבן הראשון, והתעקשתי לצאת לאסוף אותו פעם בשבוע מהגן, היציאה שלי הביתה נתקלה במבטים לא מאוד אוהדים. בהיי-טק מצפים מהעובד לתת את כולו למקום העבודה ומעבר לכך. זו המחלה של החברה שלנו, ואני לא מסכים לה. חונכתי על העיקרון שלפיו עבודה היא לא הכל".

זו פריווילגיה שנתונה רק למי שיכול להרשות זאת לעצמו כלכלית.

"זה נכון, אבל המקרה שלנו שונה. אנחנו לא עשירים, וכמשפחה אנחנו משלמים מחיר כלכלי על ההחלטה שלי. אשתי ואני עבדנו קשה הרבה שנים, כך שהתפרנסנו יפה, וקנינו דירה כשהמחירים בתל אביב היו סבירים ולכן אין לנו משכנתא על הראש. בכל זאת נאלצנו להצטמצם. אנחנו טסים פחות לחו"ל, קונים פחות ומבלים פחות. היינו רוצים לעבור דירה כי הדירה הנוכחית מעט קטנה בשביל שני ילדים, וזה בלתי אפשרי כרגע. כדי לתרום לפרנסת המשפחה שלנו מכרתי כמה אוספים שאגרתי בחיי - אוסף יין שהיה לי ופריטים מאוסף האמנות שלנו ומאוסף הספרים שלי. למזלנו, אני נמצא במקום בחיים שבו אני עדיין יכול להשפיע על מה שאני בוחר לעשות. אלמנט של בחירה ושליטה הוא אחד הדברים העיקריים שגורמים לאושר. אני מניח שאחזור לעבוד, אני לא בטלן. השאלה היא במה".

יעל אשד, 53, נטשה גם היא את עולם ההיי-טק אחרי שנים של תחושת חנק. אשד עבדה כמנהלת בכירה בתחום של מערכות מידע בחברת פלאפון, ובגיל 48, לאחר שנים שבהן המשכורת הנאה שקיבלה איפשרה לה לפרנס את ארבעת ילדיה, הגיעו מים עד נפש. "השנים של גידול הילדים היו מטורפות. חייתי באינטנסיביות בלתי נסבלת, אפילו ללכת לספר היה מבצע. אהבתי את זה בהתחלה: היתה לי מכונית צמודה, תנאים מצוינים ונחשפתי לתחומים מעניינים, אבל במשך שנים קינן בי הרצון לעשות שינוי. הרגשתי שאני לא נושמת, לא לוקחת אוויר. התחלתי להבין שלא נכון לחיות מתחת לניאונים, שיש חיים בחוץ.

"ברגע שניטעה בי ההחלטה לעזוב ותפסתי אומץ לעשות זאת, הסביבה לא תמכה בי. אמרו לי שאני עושה צעד לא אחראי, במיוחד כאם חד הורית. על פניו, הם צדקו, אבל לא היתה דרך חזרה מבחינתי. ניטשה אמר ?מי שיש לו למה יוכל לשאת כל איך'. ה'למה' שלי היה להשאיר אחרי משהו".

אשד החליטה להתמקד באהבה גדולה שלה זה שנים, ריקוד, וכיום היא מנחה קבוצות בתנועה ובמוסיקה ומייעצת כמאמנת לאנשים שמעוניינים לבצע שינוי בחייהם, במיוחד בתחום המקצועי. העובדה שילדיה כבר בוגרים ואינם מתגוררים בבית מאפשרת לה להתמסר לעסק החדש שלה. "אני לא אומרת שקל לי", היא מודה. "אין לי את השקט הכלכלי שהיה לי בעבר. מי שמנהל עסק עצמאי חייב להיות כל הזמן במיטבו, הראש כל הזמן עובד. לא הכל ורוד, אבל אין סיכוי שהייתי מחזירה את הגלגל לאחור. איזו עבודה היתה מאפשרת לי ללכת לים ארבע פעמים בשבוע? גיליתי את המושג הזה שנקרא אחר הצהריים.

"בשנה-שנתיים הראשונות שלאחר השינוי, כשהייתי עוד בשלב האופוריה, אנשים שאלו אותי אם אני מאוהבת, כי פשוט נראיתי אחרת. ירד מעלי עול עצום. כל מה שהיה פעם בגדר מבצע, אני מבצעת כיום בנינוחות גדולה. אני שמה לב שאנשים באמצע החיים מתביישים להגיד שהם בין עבודות, או שפרשו מהעבודה. אין לזה לגיטימציה. אני לא מבינה את זה: בשביל מה עבדנו?"

איך את מסתדרת כלכלית?

"עשיתי את המעבר באופן מאוד מבוקר, שמתי כסף בצד, פיטרתי עוזרת בית ואני קונה כיום פחות בגדים. אני מוכנה לשלם את המחיר הזה. לפעמים, כשאני צריכה כסף אני מוציאה מהחסכונות, ואני שמחה לעשות זאת - בשביל זה עבדתי כל כך קשה. אני ממליצה לכל מי שבוחן אפשרות לשינוי בקריירה להיערך לקראתו, להכין תשתית כלכלית שיכולה לסייע בשלבים הראשונים, לדאוג לסביבה תומכת ובעיקר ?לגדל עמוד שדרה'".

ליאורה פסקר, 59, עבדה כמעט 20 שנה כעורכת דין המתמחה בתחום ההוצאה לפועל, עד שבגיל 43 החליטה לפרוש מהעיסוק כמעט בין לילה. כיום היא מעבירה סדנאות לבישול בריא ושיעורי פילאטיס.

"כשלמדתי משפטים חשבתי שאביא את הצדק לאנושות, שאהיה כמו רובין הוד של המסכנים. גם הלימודים מחזקים בך את התחושה הזו של עשיית צדק, אבל מיד בסיומם פתחתי משרד משלי והתגלגלתי לתחום ההוצאה לפועל. סבלתי מאוד, בין אם הגנתי על המסכנים שחרב עליהם עולמם, ובין אם ייצגתי את הנושים. הקש ששבר את גב הגמל היה תיק עיזבון שניהלתי עבור חברה שנפטרה. זה גמר אותי טוטלית. בנוסף, גידלתי ארבעה ילדים ושני התחומים לא השתלבו יחד. אני לא אשכח את היום שבו הייתי חייבת להופיע בבית משפט ולכן פיספסתי את מסיבת החנוכה של הבת שלי. לפעמים הייתי מתעוררת ב-3:00 מכיוון שהייתי מוטרדת בעניין תיק כזה או אחר. התנהלתי בחוסר מנוחה בסיסי".

כיום מתגוררת פסקר בדירה חדשה שרכשה בשכונת פלורנטין בתל אביב, ובה היא מעבירה את סדנאות הבישול. "אני מספרת כמה אני מאושרת פה לכל מי שרק מוכן לשמוע. אני הולכת לכל מקום ברגל: לים, לנווה צדק ואפילו לבית ציוני אמריקה. האנשים כאן הם בראש טוב, ואני הולכת להמון אירועים ולהופעות באזור, במועדונים כמו הבארבי והסאבליים. בכל יום אני חוזרת הביתה בשמחה. אם בעבר היו את כל המטלות ההוריות שאי אפשר להתחמק מהן, כיום אני ממוקדת בעצמי. יכולתי גם לשתף את הילדים בשינוי שעברתי. אני מתפרנסת יפה, ומרוויחה אפילו יותר מכפי שהרווחתי כעורכת דין כי אין לי את הוצאות האחזקה של המשרד".

"לא יהיה לי סיכוי בחוץ"

נראה שאנשים חווים אושר רב יותר לאחר גיל 46 בממוצע עקב גורמים נסיבתיים: ככל שתוחלת החיים עולה קל יותר לפתוח בפרק ב' ואפילו ג' בחיים, הילדים התבגרו ולעתים כבר עזבו את הבית, ובנוסף - אנשים מבוגרים נוטים להיות עשירים יותר ולכן משוחררים יותר ממחויבויות ומלחצים. אבל ייתכן שרמת האושר העולה כלל לא קשורה לכל לאחד הגורמים האלה. מתברר שגם כשמשקללים את רמות ההכנסה, את המצב התעסוקתי ואת הילדים, עקומת ה-U עדיין מופיעה.

המסקנה המתבקשת היא שלא מדובר בהכרח באושר הנובע מנסיבות, אלא באושר שמקורו בשינויים פנימיים. אלה מיוחסים, בחלקם, לשינויים המתחוללים בגופנו כלל שאנחנו מתבגרים. "יש שינויים הורמונליים ונוירולוגיים הקשורים בגיל", מציינת ד"ר אולמן. "אנחנו רואים כי לעתים גם פתולוגיות והפרעות אישיות נרגעות עם הגיל".

ואולם אי ודאות תעסוקתית וקשיים גופניים עלולים להאפיל גם על רוח מרוממת. "תהליך ההזדקנות מדכדך: אני רואה פחות טוב, שומע פחות טוב וישן גרוע בלילה", מספר דני, 51. "יכול להיות שאנשים שמגיעים לנוחות כלכלית מסוימת, יכולים ליהנות מהשנים האלה, אבל אני לא נמנה עם הקבוצה הזו. אני חושש שאם חלילה יפטרו אותי, לא יהיה לי סיכוי בחוץ. אפליה על רקע גיל חמורה בעיניי לא פחות, אולי אפילו יותר, מאפליית נשים. להרבה אנשים שחצו את גיל 45 ופוטרו מההיי-טק - לא היה למי להתקשר אחר כך, ולכן נגזר עליהם לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות ובעבודות ביניים. אתה חושב לעצמך - אם עכשיו אני מפוטר, מה אני עושה עם עצמי, ועוד עם הכנסה שהיא 50% ממה שהתרגלתי אליו?

"יש אנשים שעושים הסבה מקצועית ומקימים עסק מצליח - אבל אחרים מנסים ונכשלים. הם שמים את כל ההון העצמי שלהם בעסק החדש, ואז מאבדים את כל כספם. הם שורפים את כל כספי הזקנה שלהם. פורשי צה"ל, לדוגמה, נהנים מפנסיה תקציבית בגובה השכר שלהם לכל החיים - האם אנשים שעובדים במשרדי פרסום ובמשרדי עורכי דין מקבלים תנאים כאלה? התחושה היא שהגוף עובד פחות טוב, ובחברה שמקדשת תרבות גוף נרקיסיסטית - זה מעורר בהלה. זו סיטואציה משברית, מאכזבת ומדכאת, וההרגשה היא שאתה מאבד שליטה. היתרון של הגיל נדחק תחת כל התחושות האלה".

ובכל זאת, מחקרים רבים מוכיחים שהגיל, בהינתן תנאים מתאימים, משפיע על ההתנהגות: אנשים מבוגרים יותר נוטים לריב פחות ולמצוא פתרונות טובים יותר לסכסוכים. הם שולטים טוב יותר ברגשותיהם, מתמודדים טוב יותר עם אסונות ומועדים פחות לכעוס. במחקר המדגים עיקרון זה התבקשו נשאלים להאזין להקלטות של אנשים שמביעים זלזול לכאורה כלפיהם. הנשאלים המבוגרים והצעירים חשו אמנם רמות עצב דומות, אך מבוגרים יותר חשו פחות כעס ונטו להימנע משיפוט, מתוך נקודת השקפה, כפי שניסח אחד המשתתפים, שלפיה "אינך יכול לרצות את כל האנשים כל הזמן".

לאורה קרסטנסן, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת סטנפורד, סיפרה ל"אקונומיסט" על "היכולת האנושית הייחודית להכיר במותנו ולבחון את אופקי הזמן האישיים שלנו". הקרבה למוות, טענה, מלמדת אותנו כיצד לחיות בהווה. ככל שאנשים מתבגרים, הם מתחילים להתמקד בדברים החשובים להם כעת, ופחות ביעדים ארוכי טווח. "צעירים ילכו למסיבות קוקטייל משום שאולי יפגשו שם מישהו שיוכל לסייע להם בעתיד. אפילו שאיני מכירה מישהו שנהנה במסיבות קוקטייל".

משה מסכים כי ההתקרבות, ולו במחשבה, לסוף החיים - מעוררת שינויים מהותיים בהתנהגות. "אתה מתעסק פחות בבולשיט של החיים", הוא אומר. "גם בזוגיות אתה מפסיק לחיות בפנטסיה, אתה מבין שזה מה שיש - ושמה שיש הוא טוב. הבנתי שאני מזדקן, עברתי כבר את מחצית החיים שלי - אז למה לי לריב עם אשתי כדי להוכיח איזשהו עיקרון? עוברים הלאה".

אמיר (שם בדוי), 46, שעובד כעשר שנים בתחום המדיה, רואה בגילו יתרון ברור. החיים, בעיניו, הם עלייה רציפה כלפי מעלה: "אני מדמה את החיים שלי למניה: במשך השנים יש עליות ומורדות, אבל בטווח הרחוק המגמה היא של עלייה. יש משהו בוגר בהכרה שאולי לא תהיה בכל המקומות שרצית להיות בהם, לא תקים את כל העסקים שרצית וגם לא תהיה מיליארדר - אבל אתה מנסה לעשות את הכי טוב שאתה יכול במסגרת המגבלות שלך.

"כשיש קשיים ובעיות, פרספקטיבה היא מלת מפתח: גם אם אתה חווה קושי עכשיו, אתה יודע שיש בעיות שאפשר להתמודד אתן, אחרות שחולפות ויש גם כאלו שיישארו אך יתקהו עם הזמן. השלמתי עם העובדה שאי אפשר להספיק הכל, ואי אפשר לעשות הכל. בניגוד לילדים שלי, שחיים רק מריגושים גדולים, אני יודע ליהנות גם בטווח הקצר. אני נהנה מנסיעה של חצי שעה מחוץ לעיר לארוחת צהריים של שבת, כי השמים כחולים, הנוף יפה, החברה טובה והרדיו משדר משהו נחמד. אתה לומד ליהנות מניואנסים".

בתיה ורבין, 63, עבדה כ-20 שנה כשחקנית תיאטרון וכמנחת תוכניות אירוח שונות בהן "קשר משפחתי", אלא שבגיל 54 החליטה לעשות הסבה מקצועית לתחום הטיפול והייעוץ: היא החלה ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה והתמחתה בהנחיית קבוצות ובייעוץ זוגי. ורבין מסבירה שלא סבלה משחיקה, כמו שהרגישה שההתבגרות הולידה צרכים מקצועיים חדשים, שאינם באים לידי ביטוי כשהיא עומדת על הבמה ומקריאה טקסט שאחר כתב.

"אני לא קוראת לתהליך שעברתי הסבה, אלא רואה בו התפתחות טבעית. כשחקן אתה כל הזמן זקוק לאישורים: אתה רוצה לקבל את אהבת הקהל, לשמוע את מחיאות הכפיים ולדעת שאוהבים ומעריצים אותך. יש המון אנשים שמתים על הבמה, אבל אני עברתי תהליך של התפכחות. זה לא היה החלום ושברו, אלא שהצרכים שלי השתנו: כבר לא נזקקתי לאישורים כמו בעבר, והמיקוד עבר ממני לאחרים. פיתחתי את יכולת ההקשבה, רציתי להעניק מניסיון החיים שלי. בתיאטרון ובטלוויזיה שמים דגש רב על מראה חיצוני, והעולם הזה כבר פחות שייך לנשים מבוגרות. בתחום הייעוץ, לא מצפים ממך שתהיה יפה במיוחד, אלא רוצים שתהיה חכם. אני מניחה שאנשים ירגישו לא בנוח אם המטפלת שלהם תהיה יפהפייה שתשב עם מחשוף ובוטוקס בשפתיים".

את מרגישה שהבגרות נסכה בך שלווה?

"יש בזה משהו. הבגרות מובילה להתפתחות רוחנית ולקבלה עצמית. יותר קל לראות את עצמך כלא מושלם, כחוטא, או כשוגה. אתה לומד להכיר בהישגים שלך עד כה, ולהבין שזה מה שיש: זה לא רע, וזו לא הפסגה, אבל אפשר לחיות עמם בכיף. אני גם מכירה לא מעט אנשים מרירים ומדוכדכים שחיים בתחושה של החמצה כי לא הטביעו את חותמם על העולם - אבל אני סבורה שהכל מתחיל ונגמר בהשקפת עולם. להגיד ?העולם שייך לצעירים' זה פתטי בעיניי. הצעירים עושים את מה שהם עושים והמבוגרים עושים דברים אחרים. בוודאי שאם מישהו מחפש עבודה בגיל 50-60 ולא מוצא, זה בעייתי. אבל אנשים במצב כלכלי סביר, יכולים לעשות חיים. עד שהגוף מתחיל להתפרק, יש כמה שנים טובות לחגוג".

אכן, ייתכן שבהכרה שאפשר לשים בצד את יצר השאפתנות ולהותיר לאחרים את העונג שבריצוי ציפיות החברה ושבנעיצת מרפקים בדרך להשגת עוד קידום - טמונה הקלה גדולה. מנכ"לי החברה, מבינים אנשים רבים בשלב כלשהו בחיים, הם כבר לא יהיו. "להיות בתולה זקנה", אמרה אחת הדמויות בסיפורה של עדנה פרבר, סופרת אמריקאית רווקה, "היה כמו למות בטביעה - תחושה נפלאה כשמפסיקים להיאבק". גם היכולת לאכול קינוח ללא רגשות אשם היא סוג של התעלות נפש. "כמה נעים הוא היום", אמר הפילוסוף האמריקאי וויליאם ג'יימס, "שבו אתה מוותר על השאיפה להיות צעיר - או רזה".

מאושרים עמידים למחלות

ההשלכות של עקומת ה-U אינן מוגבלות לפן הרגשי בלבד. האושר, כך מגלים מחקרים רבים, לא רק הופך אנשים למאושרים יותר, אלא גם שומר אותם בריאים יותר. ב"אקונומיסט" נכתב כי ג'ון וויינמן, מרצה לפסיכיאטריה בקינגס קולג' בלונדון, עקב אחר רמות החרדה בקרב קבוצת מתנדבים ולאחר מכן גרם להם לפצעים שטחיים. זמן הריפוי בקרב בעלי רמות החרדה הנמוכות ביותר היה כמחצית מזמן הריפוי בקרב בעלי רמות החרדה הגבוהות ביותר. באוניברסיטת קרנגי מלון, הדביק שלדון כהן אנשים בווירוסים של הצטננות ושפעת. הוא גילה כי המאושרים יותר גילו עמידות גבוהה יותר בפני הווירוסים, וסבלו מתסמיני מחלה קשים פחות. כנראה שעל אף שאנשים מבוגרים נוטים להיות פחות בריאים מאנשים צעירים, העליזות שלהם עשויה לעכב את הידרדרות מצבם הגופני.

אנשים מאושרים גם יותר פרודוקטיבים יותר בעבודה. אוסוולד ושני עמיתים, יוג'יניו פרוטו ודניאל סגרוי, שימחו קבוצת מתנדבים בכך שהראו להם סרטים מצחיקים, ולאחר מכן ערכו סדרת מבחנים מנטליים והשוו את התוצאות לאלה של קבוצה שראתה סרטים ניטרליים, ולקבוצה שלא צפתה בסרטים. אלה שראו סרטים מצחיקים השיגו תוצאות גבוהות ב-12%.

התוצאות מובילות לשתי מסקנות, כפי שנכתב ב"אקונומיסט": האחת, אם בכוונתכם להתנדב למחקר, העדיפו מחקרים של כלכלנים ולא של פסיכולוגים; השנייה, בפעם הבאה שאתם שוקלים אם לגייס מועמד מבוגר יחסית לעבודה, היזכרו בעובדה הבאה: אנשים מבוגרים אמנם עלולים לסבול מירידה בכישוריהם המנטליים, אך אושרם הפנימי בוודאי יפצה על כך. בקיצור, על אף שהזדקנות העולם העשיר נתפשת בדרך כלל כנטל כלכלי וכבעיה שיש לפתור אותה, עקומת ה-U עשויה להוביל לנקודת מבט חיובית יותר: ככל שהעולם הולך ונעשה אפור יותר, הוא בעצם נעשה בהיר יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#