איך תרצו את הילדים שלכם: נמלים סיניות צייתניות או פראי אדם? - קריירה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך תרצו את הילדים שלכם: נמלים סיניות צייתניות או פראי אדם?

רגע אחרי שפרופ' איימי צ'ואה פירסמה ספר שמתאר את שיטת החינוך הנוקשה שלפיה גידלה את בנותיה - בלי טלוויזיה, חברים או משחקי מחשב - היא עוררה דיון סוער ■ האמת נמצאת, כרגיל, באמצע

49תגובות

לולו (לואיזה) בת הארבע היתה נרגשת. זה היה יום ההולדת של אמה איימי, והיא ישבה עם אביה ג'ד ואחותה סופיה בת השבע במסעדה איטלקית וחגגה עמם את האירוע. לולו הושיטה לאמה כרטיס ברכה שהכינה בעצמה: נייר מקופל ברישול לשניים, שעליו צויר חיוך ובפנים נכתב מעל פרצוף שמח נוסף: "יום הולדת אמא! אוהבת, לולו".

אתם בוודאי מחייכים לעצמכם ואומרים: כמה חמוד! הרי עבור ההורה הממוצע, כל ציור של ילד - גם אם מדובר בשרבוט או בבליל של צבעים חסרי מיקוד - נהפך מיד למיצג מוביל על המקרר.

אבל לא במשפחה הזו. איימי זרקה את הכרטיס חזרה ללולו ואמרה: "אני לא רוצה את זה. אני רוצה אחד יותר מוצלח, כרטיס שגם השקעת בו מחשבה ומאמץ". איימי לקחה את הכרטיס, הפכה אותו וקישקשה עליו עם עט: "יום הולדת שמח לולו", והוסיפה פרצוף עצוב. "אם היית מקבלת ממני דבר כזה ליום ההולדת, היית אוהבת את זה? אבל לא הייתי עושה לך את זה. אני מביאה לך קוסם ומתנות שעולות לי מאות דולרים, אני מביאה לך עוגות גלידה ענקיות בצורת פינגווינים ואני מוציאה חצי מהמשכורת על מדבקות מטופשות ודברים שבסוף כולם זורקים. אני עובדת כל כך קשה כדי שיהיה לך יום הולדת מוצלח. מגיע לי יותר. אני דוחה את כרטיס הברכה שלך".

האירוע הזה הוא אחד משורה ארוכה של סיפורים משפחתיים שמתוארים בספרה של איימי צ'ואה, "Battle Hymn of the Tiger Mother" ("המנון הקרב של האם הנמרה"), שפורסם בארה"ב בינואר ולווה במאמר של צ'ואה ב"וול סטריט ג'ורנל" תחת הכותרת "למה אמהות סיניות טובות יותר". הספר והמאמר עוררו הדים רבים, ויכוחים ומחלוקות סוערים בתקשורת האמריקאית. תוך זמן קצר הגיע הספר למקום החמישי ברשימת רבי המכר של אמזון.

האם הנמרה צ'ואה, 48, היא פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל. היא נשואה לג'ד רובנפלד, גם הוא פרופסור למשפטים, והם מתגוררים עם סופיה ולולו, כיום בנות 18 ו-15 בהתאמה, בניו הייבן, קונטיקט. בספר מגוללת צ'ואה סיפורים מילדותה, מספרת על מחלת הסרטן שבה לקתה אחת מאחיותיה, מתארת את מערכת היחסים עם חמותה ובעיקר כותבת על הדרך שבה היא מחנכת את שתי בנותיה - שיטת חינוך נוקשה ותובענית ב"דרך הסינית", במטרה להפוך אותן למצטיינות.

השיטה כוללת איסור על צפייה בטלוויזיה, על משחקי מחשב, על שינה אצל חברים, על הזמנת חברים ויציאה לטיולים שכוללים שינה מחוץ לבית, ובנוסף - התעקשות על תרגול שיעורי בית במשך שעות ואימון יומי של שש שעות בנגינה כולל סופי שבוע, חגים וחופשות.

צ'ואה מצטטת מחקרים שמראים שהאמא הסינית מקדישה בממוצע פי עשרה מהאם המערבית בפעילויות לימודים עם הילדים. "גם כשהורים מערביים חושבים שהם קשוחים עם הילדים מפני שהם דורשים מהם חצי שעה ביום, מקסימום שעה, של אימון על כלי הנגינה, עבור האם הסינית השעה הראשונה היא החלק הקל. השעה השנייה והשלישית הן הקשות", היא כותבת.

"ההורים הסינים" שאליהם מתייחסת צ'ואה יכולים להגיע "בכל הצורות" ולהיות קוריאנים, הודים, אירים או אמריקאים. יש להם חלומות גדולים לילדיהם, יותר מאשר ל"הורים המערביים". האמא הסינית מאמינה ששיעורי בית קודמים לכל פעילות אחרת וש-90 הוא ציון גרוע. הילדים שלה צריכים להוביל שנתיים קדימה במתמטיקה לעומת התלמידים האחרים בכיתה ולתפישתה צריך תמיד לצדד במורים ובמאמנים. אצל סופיה, שהחלה לנגן בפסנתר כשהיתה בת שלוש, זה הצליח - ובקרוב היא תתחיל ללמוד בקולג' מליגת הקיסוס (Ivy Legue). אצל לולו זה כבר היה יותר מסובך.

בניגוד למאמר, שהציג את האירועים המוקצנים, הספר מציג תמונה מאוזנת יותר. צ'ואה עברה תהליך מסוים של התפכחות במשך השנים, ואפשר להבין שעל חלק מהאירועים - כמו הפעם שבה קראה לבתה הבכורה "זבל" לאחר שענתה לה בחוסר כבוד - היא קצת מתחרטת. ובכל זאת, התגובות וההתעסקות הבלתי פוסקת בשיטת החינוך של צ'ואה, אלפי הטוקבקים, הבלוגים והמאמרים הרבים שנכתבו, מעוררים את השאלה למה היא הצליחה להרגיז כל כך הרבה קוראים.

"צ'ואה כתבה את הדברים על רקע תחושת תסכול ואובדן דרך אצל מבוגרים", מסביר פרופ' רוני אבירם, ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון. "בארה"ב - וגם אצלנו ובמדינות מערביות אחרות - יש בעיות משמעת בבתי ספר, אובדן סמכות הורית, הישגים לימודיים נמוכים, והרגשה שזה נובע ממתירנות יתר ומאובדן גבולות. זו בעיה שמטרידה כל הורה ומורה".

אבירם אינו ממליץ לאמץ את הפתרון של צ'ואה. "צריך לדחות אותו בכל הידיים האפשריות. ברובד החברתי, אם אנחנו רוצים חברה של נמלים חרוצות כמו שהיתה בסין מאז ומעולם, חברה שאין בה כל ערך לאינדיווידואל שהוא נמלה שצריכה לשרת קולקטיב - אז החינוך הסיני עשה ועושה זאת היטב. זאת בחירה ערכית".

במאמר השער במגזין האמריקאי "טיים" הסבירו את התגובה הסוערת בכך שהדרך שבה מתארת צ'ואה את ההורות הסינית הטיפוסית פוגעת באמריקאים בנקודה רגישה - הפחד מאיבוד ההובלה לטובת סין וההבנה שיש בעיה בהכנתו של הדור הצעיר להישרדות בכלכלה הגלובלית. בעוד סין צומחת בקצב שנתי של כמעט 10% ומתפרנסת מהצריכה המוגברת של המערב, הכלכלה האמריקאית מקרטעת עם אבטלה גבוהה.

הנתונים האלה מחלחלים בארה"ב. סקר שנערך באחרונה על ידי מכון גאלופ מצא כי כמחצית מהאמריקאים סבורים שסין היא הכלכלה הגדולה בעולם - אף על פי שארה"ב מובילה בפער משמעותי, עם תוצר מקומי גולמי של 14.62 טריליון דולר לעומת 5.75 טריליון דולר בסין.

ב"טיים" ממחישים את תחושותיהם של האמריקאים בעזרת התבטאותו של מושל פנסילווניה, אד רנדל, מדצמבר. לאחר שבוטל משחק פוטבול של הפילדלפיה איגלס בשל תנאי מזג אוויר קשים, הוא אמר: "הסינים בועטים לנו בתחת בכל דבר. נהפכנו למעצמה של פחדנים. אם זה היה בסין, אתם חושבים שהיו מבטלים את המשחק? אנשים היו צועדים למגרש ובדרך הם עוד היו עושים תרגילי אלגברה".

רוח דומה עולה מדברים שאמר לפני שבועיים המיליארדר דונלד טראמפ בתוכנית "הלילה עם פירס מורגן" ברשת CNN. "נהפכנו למושא ללעג", אומר טראמפ, "תראו מה סין עושה לנו, איך הם גוזלים מאתנו דברים על ימין ועל שמאל. הם לוקחים את העבודות שלנו, ואנחנו בונים את סין מחדש... אני רואה אותם כאויב, והם יודעים שהם האויב. הם רוצים להשתלט על המדינה שלנו".

לא עדר של צייתנים


המצוינות הסינית דורכת לאמריקאים על יבלת כואבת, אבל גם לישראלים אין יותר מדי סיבות לחגוג. במבחן פיז"ה האחרון - מבחן השוואתי שעורך ה-OECD כדי להשוות את השכלתם של תלמידים במדינות שונות - הזדנבו תלמידי ישראל הרחק מאחור. ומי במקום הראשון? תלמידי שנחאי. הצעירים הסינים משקיעים יותר, מתמידים יותר, הישגיים יותר ותחרותיים יותר. בשלוש הקטגוריות - קריאה, מתמטיקה ומדעים - שנחאי ראשונה.

בקריאה, למשל, ממוצע ה-OECD הוא 493 נקודות, ותלמידי שנחאי מובילים עם 556 נקודות. האמריקאים נמצאים במקום ה-17, וישראל הרחק מאחור, במקום ה-37 מתוך 65 מדינות. תלמידי שנחאי משיגים במתמטיקה 600 נקודות לעומת ממוצע של 496 במדינות ה-OECD. ארה"ב נמצאת במקום 31 וישראל במקום 42. גם במדעים אנחנו משתרכים מאחור. שנחאי, איך לא, במקום הראשון עם 575 נקודות, לעומת ממוצע OECD של 501 נקודות. ארה"ב במקום 23, ואנחנו במקום 42.

אבירם אינו מייחס חשיבות גדולה לתוצאות האלה. "מכיוון שאני לא מעוניין כאן בחברה דומה לזו שבסין, אני דוחה את החינוך הזה. אם המחיר הוא תוצאות ירודות במבחני פיז"ה - אז זה המחיר", הוא אומר. "למבחנים האלה אין ערך, הם רק מראים שהתלמידים שלנו לא משננים. התלמידים שנמצאים בראש באים ממדינות עם משמעת חברתית חזקה שבאה על חשבון משמעת הפרט. אני מעדיף יצירתיות וחופש. במבחן התוצאה רואים הצלחה ישראלית עסקית, וההישגים בלימודים לא מפריע ליזמים ישראלים להתפתח. אנחנו משלמים מחיר של בלגן וגישת 'יהיה בסדר', אבל עדיין שווה לשלם אותו. הכלכלה צריכה לשרת את האושר - ולא להפך".

אתה לא טומן את הראש בחול כשאתה אומר שאין ערך למבחנים הבינלאומיים?

"אנחנו צריכים להיות יצירתיים וחדשניים - ויש לזה מחיר. אני לא חרד לדור הבא. צריך להביא בחשבון את אופיה של החברה: אם האזרחים עומדים דום או שהם מעזים למתוח ביקורת - גם על הרמטכ"ל. באות אלינו משלחות מכל המדינות, כולל מסין, מיפן ומקוריאה הדרומית, כדי ללמוד את נפלאות הג'ניוס היהודי - וזה אומר בעיקר יצירתיות ויכולת אלתור. אלה שתי קבוצות של תכונות שלא הולכות ביחד עם קונצפט הנמלה הצייתנית. אפשר למצוא פועלים בהודו ובסין, אבל אי אפשר לפתח שם מוצרים חדשניים כי הם מעתיקים מכל העולם".

איך יודעים שהמחיר לא כבד מדי? שישראל לא תישאר מאחור?

"בסיכום כללי, יש יותר תועלת מעלות. תמיד היה אלמנט של ביקורתיות ויצירתיות ביהדות. אף פעם לא היינו עדר של צייתנים כמו הסינים והיפנים, ולא היה קיסר שהיינו מוכנים למות למענו. זה לא מתבטא רק בכלכלה, אנחנו חיים בחברה שרוצה אנשים מאושרים. צ'ואה מדברת מתוך אינטואיציה ומסורת, אבל יש הרבה מחקרים פסיכולוגיים שמראים שיש קשר ברור בין היכולת של אדם לממש את עצמו ולחיות בסביבה חופשית לבין מידת האושר שלו. מנקודת מבט חינוכית, כלכלית ופסיכולוגית, שיטת החינוך שצ'ואה מציגה היא קטסטרופה".

"קשה להגיד שבהכרח שיטה אחת טובה יותר מהשנייה", מוסיפה פרופ' עפרה מייזלס, דיקן הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה ויו"ר הפורום של ראשי בתי הספר לחינוך באוניברסיטאות. "השאלה המהותית היא איזה סוג של ילדים אנחנו רוצים לחנך. אם המטרה היא לחנך ילד צייתן, ממושמע, מושקע והישגי - בהחלט יכול להיות שהגישה הסינית לא רעה. יש לה מחיר, אבל גם לגישה המערבית יש מחיר, והיא מגדלת ילדים יותר נהנתנים, פחות ממושמעים והישגיים, שלא חושבים שהם צריכים להשקיע. מצד שני, אולי הם חושבים שהם יותר מאושרים".

הגישה בסין משתנה

מבחינת צ'ואה, יש שלושה הבדלים משמעותיים בין ההורים הסינים למערביים. הראשון הוא שההורים המערביים עסוקים כל הזמן בחיזוק הביטחון העצמי של הילד, בניגוד להורים הסינים שמניחים שהילדים בעלי יכולת ספיגה. להורה סיני אין בעיה להגיד לילד שלו שהוא "בושה למשפחה", "חסר ערך" ואפילו "טיפש".

ההבדל השני הוא שההורים הסינים בטוחים שהילדים חייבים להם הכל, והשלישי נובע מכך שההורים הסינים מאמינים שהם יודעים מה טוב לילדים שלהם ולכן מבטלים את הרצונות ואת ההעדפות של הילדים.

עד כמה ההורות שמציגה צ'ואה משקפת את מה שקורה במערכת החינוך בסין? ד"ר אורנה נפתלי מהחוג ללימודי מזרח אסיה ומכון טרומן באוניברסיטה העברית, אנתרופולגית של סין ועוסקת בתחום של חינוך ולאומיות, מסבירה שיש מאפיינים דומים - אבל התמונה מורכבת יותר מהדרך שבה צ'ואה מציגה זאת.

"שיטת החינוך של צ'ואה תואמת את החינוך הסיני, במובן שיש בה דגש על רכישת השכלה, על הישגיות ועל הצטיינות. בסין העממית יש מעמדות נמוכים וגבוהים, אבל לכולם - גם לאיכרים - יש משאת נפש שהילד יגיע לאוניברסיטה. הגישה הסינית המסורתית, שהיתה נהוגה עוד לפני המאה ה-20, גרסה כי גיל שבע הוא הגיל שבו הילד צריך להפסיק לשחק - לא לפני כן. ואולם בסין של עידן הרפורמות, מ-1978 ועד היום, הלחץ על הילדים, בעיקר ממשפחות של המעמד הבינוני, מתחיל כבר בגיל שלוש ולעתים עוד קודם לכן. זה מוסבר בין השאר ברצונם של ההורים להקנות לילד יתרון תחרותי בכלכלת השוק מוקדם ככל האפשר.

"מבחינה זו ההורים הסינים אינם שונים כל כך מהורים ממעמד הביניים בארצות אחרות, כולל ישראל. עם זאת, תחושת הדחיפות של ההורים בסין העירונית העכשווית גוברת על רקע העובדה שמדובר בילד אחד וגם על רקע העלייה בצריכה של ספרות עזר, שחלקה מגיעה מהמערב, המציעה דרכים שונות ומשונות לשיפור האינטליגנציה של התינוק והפעוט.

"מבחינה מסורתית יש פחות מקום בחינוך הסיני ליצירתיות ולהבעת דעה. זה לא נתפש לגיטימי לחלוק על מורה. הגישה היא שכמו שצריך לגזום פרח כדי שיצמח בדרך הנכונה כך צריך לכוון את הילד, ואם הילד סוטה מותר וצריך לנזוף - אפילו באופן שנראה נוקשה, ואפילו בפומבי. אתה לא שואל את הילד לרצונו כי הוא לא יודע מה טוב לו. אתוס כיבוד ההורים קיים בסין אלפי שנים. ההורים הסינים אומרים לילדים שהם ילדו אותם, השקיעו בהם וניהלו להם את החיים, ולכן הילדים צריכים לגמול להם - כבר עכשיו. זה קצת דומה לאמא היהודייה, מעין יצירת תסביך אשמה".

עם זאת, אומרת נפתלי, שעבודת הדוקטורט שלה עוסקת בשינויים בתפישות של חינוך וגידול ילדים בסין בעידן הרפורמות, בסין יש בעשור האחרון מגמות חשיבה אחרות שמושפעות מהספרות ומהחינוך בעולם. "הם מסתכלים ואומרים שיכול להיות שהם פוגעים בילד. לילדים אין פנאי, הלחץ הפסיכולוגי כבד, יש מחסור בשעות שינה, שיעור גבוה של התאבדויות ומחלות פסיכוסומטיות כמו נשירת שיער. מתנדבת סינית בארגון הדרכה להורים סיפרה לי ששמעה על ילדים שפוצעים את עצמם בידיים כדי שלא ייאלצו לנגן בפסנתר בעל כורחם".

נפתלי מספרת שבניסיון להתמודד עם הלחץ, מתחברים הילדים לאינטרנט. לכן הכריזו בסין על מחלה חדשה - התמכרות לאינטרנט - ומפעילים מחנות אימונים שמיועדים לגמילה. בערים מופעל על הילדים לחץ גדול יחסית, מפני שמאז 1979 מותר להורים להביא לעולם רק ילד אחד. בכפרים עשו הקלות ומאפשרים להביא לעולם שני ילדים אם הראשון הוא בת, ולפעמים מאפשרים שלושה אם יש שתי בנות.

"בניגוד לגישה של צ'ואה", היא אומרת, "המדינה דווקא מנסה למתן את הלחץ ומדברים על כך שילדות היא כן זמן למשחקים. בשנחאי, למשל, קיצרו את השיעורים מ-45 ל-35 דקות כדי שיהיה יותר זמן להפסקות. כמו כן, מעבירים תקנות ברמה המקומית והארצית שמיועדות להגן על זכויות הילד ולתת לו זמן מספיק למשחקים ולשעות שינה. לפי רפורמה שעליה הכריזו ב-1999, צריך לתת כבוד לילד ולרצונותיו, להקשיב לו, לתת לו להתנסות בעצמו, לעודד דיון וחקירה".

נפתלי מסבירה שהניסיון השלטוני לא מגיע רק מתוך ניסיון להגן על טובת הילד, אלא גם מהבנה שלסינים יש בעיה של חדשנות ויצירתיות. הסינים רוצים להשיג פרסי נובל, ומקווים שדרך הקשבה ומתן ביטוי עצמי לילדים תגבר היצירתיות, וזה יעזור להם להשתלב בכלכלת השוק העולמית. הם מנמקים את המאמצים בכך שזו חובה לאומית.

וזה מצליח? רואים את השינוי?

"הבעיה היא שהמורים, במיוחד אלה בשנות ה-30 לחייהם, הם תוצר של מערכת חינוך אחרת. השתתפתי ביום עיון למורים, שבא להראות איך ללמד את התלמידים לחשוב באופן חדשני ומחוץ לקופסה. ביקשו מהקהל לשאול שאלות - ואף אחד לא שאל. הם לא רצו למתוח ביקורת. ראיתי מקרים שילדים ניסו להיות יצירתיים ואז המורים העמידו אותם על מקומם. יש אנשי חינוך ומורים שגם חוששים מכך שאם יעניקו זכויות לילדים זה יהפוך אותם לעוד יותר מפונקים, כי גם ככה טוענים שהילדים היחידים מקבלים ודורשים יותר מדי.

"יש בעיה נוספת. ההורות הסינית מכוונת את הילדים ללמוד באוניברסיטאות של ליגת הקיסוס האמריקאית, אבל הרוב - שנשארים ללמוד בסין - צריכים לעבור בחינה אחת שקובעת את גורלם, והיא בוחנת בעיקר שינון. כמעט מגיל אפס מדברים על הבחינה הזאת, ש-60% בלבד עוברים בהצלחה. הסינים מפחדים לשלב בבחינה אלמנטים כמו ראיון או המלצות, בגלל החשש משוחד ומזיופים. הם מרגישים שהבחינה היא הכלי האובייקטיבי ביותר, ולכן התלמידים מתמקדים בשינון ולא בחדשנות וביצירתיות - שלא יעזרו להם להתקבל לאוניברסיטה".

לדברי נפתלי, צ'ואה מייצגת זרם מסוים בחינוך הסיני. ההורים הצעירים, בני ה-20, לא יסכימו עמה: הם רוצים להקשיב לילד, לאחר שנים שבהן חוו את הלחץ בעצמם. "אף על פי שזו מדינה לא דמוקרטית, בסין מדברים על זכויות ילד ועל יצירת אווירה דמוקרטית במשפחה. המסר שמקבלים מהספרות, מהתקשורת ומהממשל הוא שצריך להקל עם הילדים, להחזיר להם את הילדות. השאלה היא אם זה באמת יצליח ואיזה דור יצמח שם".

גם מיכל צחורי, ישראלית שמתגוררת בשש השנים האחרונות עם משפחתה בשנחאי, מספרת שהיא לא רואה סביבה את דרך החינוך הקיצונית של צ'ואה. "התרבות הסינית עוברת שינוי, והוא מתבטא בגישה שלפיה ילדים צריכים ליהנות ולא רק ללמוד, שיש להקשיב לרצונות של הילדים. ההורים משקיעים בשיעורים פרטיים ובהעשרות, אבל הניסיון לשלוט בילד קשה. חברה שלי לקחה את בתה לשיעורי פסנתר בסופי השבוע, וכשהילדה התעקשה שהיא לא רוצה - היא ויתרה. ההורים גם עובדים עד מאוחר, כך שלעתים קרובות הסבא והסבתא הם אלה שמגדלים בפועל את הילדים".

שני ילדיה הבוגרים של צחורי לומדים בבית ספר אמריקאי, אבל היא רואה היטב את יכולת ההתמדה של הסינים, כשדינג - המטפלת הסינית של בתה זואי בת השנה וחצי - מתרגלת אתה שוב ושוב סימניות סיניות. "האמא הסינית לא מוותרת. גם אם הילדה תבכה ותקטר היא לא תוותר, בזמן שאני הייתי כבר נשברת מזמן. לדינג יש הרבה סבלנות והילדה משננת וכבר מזהה 40 סימניות סיניות".

צחורי אומרת שהיתרון בשיטה המערבית הוא שהיא מפתחת את הילד כאינדיווידואל ולא כחלק מעדר, ובכל זאת היא היתה לוקחת הרבה דברים מהשיטה הסינית - כבוד, סבלנות, יכולת עבודה וחריצות ללא הסחות דעת.

לא כולם מוצרט

כשלולו היתה בת שבע, היא למדה לנגן בפסנתר את היצירה הצרפתית "החמור הלבן הקטן", שדרשה יכולת שילוב מאתגרת בין שתי הידיים. לאחר אימונים ממושכים, הודיעה לולו שהיא מוותרת. צ'ואה מספרת איך הפעילה כל סנקציה אפשרית: הבית נהפך לאזור מלחמה, היא לא נתנה ללולו לקום מהכיסא, מנעה ממנה הפסקות אוכל ושירותים, והשיא היה כשהיא איימה לתרום את בית הבובות שלה. ואז, אחרי צרחות ומחאות, לולו הצליחה לבצע את המשימה. "אמא, תראי, זה קל", היא אמרה ולאחר מכן לא רצתה להפסיק לנגן.

המסקנה שאליה הגיעה צ'ואה היא שהורים מערביים טועים כשהם מנסים לכבד את האינדיווידואליות של הילדים. הורים סינים מבינים שדבר הוא לא כיף עד שאתה טוב בו. כדי להיות טוב צריך לעבוד - וילדים אף פעם לא רוצים לעבוד.

"לפי השיטה הזאת לא חשוב מהן יכולותיו של הילד. אם רוצים שיצטיין הוא צריך לשבת ולתרגל. אבל מה קורה אם לילד אין יכולת מוסיקלית?", תוהה פרופ' רחל לוי-שיף מהמחלקה לפסיכולוגיה התפתחותית בבר אילן. "זה כלל לא מבוסס על ידע ועל נתונים פסיכולוגיים וחינוכיים. הרי לא כל ילד יכול לנגן שש שעות ביום. מחקרים בחינוך ובפסיכולוגיה מדברים על פוטנציאל של ילד. במקרה של צ'ואה ובעלה, ששניהם פרופסורים בייל, נראה שהפוטנציאל הגנטי גבוה מלכתחילה. אבל מה קורה אם ילד לא מסוגל מכל סיבה שהיא למלא את משאלות הוריו לציון 100? אפילו אם הוא מאוד רוצה?"

עד כמה צריך להכריח ילדים לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות?

"לפעמים אין ברירה. יש מסגרות ומטלות, למשל לקום בזמן לבית הספר, אבל אי אפשר להכריח ילדה עם גידים קצרים להיות רקדנית בלט. יש מפגש בין היכולות לפוטנציאל של הילד. כבר כשהילד בן פחות משנה רואים שיש לו רצונות ומאפיינים אישיים. מה שעולה מהשיטה הסינית הוא שלילד אין רצונות ומשאלות. מכניסים אותו למטחנה, והוא יוצא כמו שההורים רוצים. זה לא עובד ככה. צריך לכוון ולתמוך בו לפי היכולות שלו. אי אפשר לעשות מוצרט ממי שהוא לא מוצרט".

כנראה שלא כל ילד יכול להביא הביתה תעודה מלאה בעשיריות, אבל אלה לא הצרות הכי גדולות של התלמידים הישראלים. "העובדה היא שבישראל, למרות ההשקעה הגבוהה יחסית, לא מצליחים להביא את הילדים לתוצאות מרשימות", מוסיפה לוי-שיף. "אני פוגשת סטודנטים שלא יכולים לחבר משפט. יש קבוצת עלית קטנה שאיפה שלא מפילים אותה הפוטנציאל שלה גבוה, והם באים בדרך כלל מבתים שמטפחים ויש בהם השכלה גבוהה".

קשה למצוא מישהו שיצדיק את דרך החינוך הקיצונית של צ'ואה, אבל יש לא מעט שהיו שמחים לראות חלק מהמאפיינים שלה גם בישראל. פרופ' זמירה מברך, דיקנית הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת בר אילן וראש ועדת ההיגוי הלאומית לתלמידים מחוננים ומצטיינים, לשעבר מדענית ראשית במשרד החינוך, היתה רוצה לשלב אצלנו אלמנטים מסוימים ממערכת החינוך שבמדינות מזרח אסיה, כגון הערכה רבה לחינוך ולהשכלה.

"כל קיצוניות באשר היא אינה ראויה. אנחנו הולכים על חבל דק בין מתן חופש לילד כדי שיתפתח 'ללא הגבלות' לבין חינוך המאתגר את התלמיד להגיע להישגים גבוהים", אומרת מברך, שהייתה אורחת של המכון הלאומי לחקר החינוך בסינגפור וצפתה בקלטות של כיתות לימוד במדינות אחרות במזרח אסיה. "במחקרים בינלאומיים הסריטו שיעורים במתמטיקה ביפן, בארה"ב ובגרמניה ואני הסרטתי בישראל. כשהילדים הישראלים התבוננו בקלטות והתבקשו לבחור במורה המועדף עליהם, כמעט כולם בחרו במורה היפני - הוא חביב, נחמד, 'זורם' עם הכיתה. שיעור המתמטיקה בסינגפור היה מדהים. בישראל, לעומת זאת, סיפרה לי מורה שכשהיא ביקשה להעניש ילד, הוא שלף את הסלולרי ואמר שהוא מתקשר להורים שלו".

מברך אומרת שבמזרח הרחוק צמאים למידע, ואין להם בעיה להודות שרמת היצירתיות שלהם נמוכה. "באות אלינו משלחות כדי ללמוד כיצד מקדמים ילדים מצטיינים. הוזמנתי לסינגפור לייעץ איך לשפר את החינוך המתמטי - אף על פי שהם מובילים ואנחנו בתחתית הרשימה. כשהרציתי על יצירתיות, המאזינים הגיעו, לאחר שקראו בעיון רב את המאמרים שהמלצתי וסימנו את הנקודות החשובות. לא ראיתי תופעה דומה בקהל הישראלי.

"אנחנו יודעים ממחקרים רבים שאי אפשר לפרוץ דרך רק על ידי חשיבה יצירתית ללא ידע. נכון שלנו יש חוצפה ישראלית לטוב ולרע. חלק מאתנו חושבים שחוקים נוצרו כדי לעקוף אותם, ואנחנו חיים בתוך תרבות הישראבלוף. יש לנו הרבה ללמוד מהתרבות של מזרח אסיה, גם אם לא כל דבר צריך לאמץ. כדאי ללמוד מהסינים את החשיבות שהם נותנים לחינוך ואת ההשקעה בו - המנטלית והכספית. צריך וחשוב להציב גבולות בד בבד עם סיוע לכל תלמיד ותלמידה למצות את הפוטנציאל. יש לנו הוכחות מחקריות שחשיבה ויצירתיות אפשריות לשיפור".

מה יקרה בעתיד?

"לחוצפה הישראלית היו יתרונות עד עכשיו, לפחות בהיי-טק - שם רצוי לחשוב מחוץ לקופסה ולקחת סיכונים. מה יהיה בהמשך? החדשות הטובות הן שאפשר לשפר מערכות חינוך. מדינות מערביות שהציבו את החינוך כאתגר לאומי אכן הביאו לשינוי ולהישגים גבוהים. זאת שאלה של עדיפויות".

יזם ההיי-טק יהודה זיסאפל מצטרף לקולות המודאגים. "יש בעיה במערכת ובתפקוד שלה. זה מדאיג. לפני 50 שנה השקענו פחות וההישגים היו גבוהים יותר, כיום אנחנו משקיעים הרבה יחסית וההישגים נמוכים. בשביל להצליח, לא מספיקות היכולות - צריך גם חינוך".

איפה אתה רואה את לב הבעיה?

"יש בעיה במשרד החינוך - יש יותר מדי צ'יפים ומעט מדי אינדיאנים. כשמורה מצטיין מתקדם, הוא נהפך למפקח או ליועץ ומפסיק ללמד. בפועל יש יותר מפקחים ופחות מורים. הסינים משקיעים בחינוך ובהיי-טק, בדברים הנכונים. הם מפוקסים. אם רמת החינוך תמשיך לרדת זה יהיה בעייתי - ולא רק ברובד ההיי-טק. אנחנו אומרים את המלים הנכונות ומשקיעים כסף בחינוך, ולצערי אין תוצאות - המערכת מקולקלת וצריך לתקן אותה".

אצלנו לומדים "להסתדר"

צ'ואה נולדה בארה"ב, וכבת להורים סינים-פיליפינים חונכה באותה הדרך שבה היא מחנכת את בנותיה. כשזכתה במקום השני בתחרות היסטוריה, למשל, אביה הזהיר אותה שלעולם לא תבייש אותו כך שוב. מבחינתה, העובדה שהיא ואחיותיה מישל וקתרין הן בוגרות ייל והרווארד (קתרין, כמו איימי, התחתנה עם יהודי) והאחות הרביעית שלוקה בתסמונת דאון זכתה בתחרויות שחייה בינלאומית - הן ההוכחה שהשיטה מביאה למצוינות.

לעומת מצוות כיבוד ההורים הסינית, היעדר סמכות במערכת החינוך הישראלית הוא בעיה שחוזרת ועולה כשמדברים עם אנשי חינוך ופסיכולוגים. אפשר להניח שלקשת ליבליך - ילדת הבת מצווה המעצבנת, החצופה וחסרת הערכים מ"ארץ נהדרת" - אין מקבילה בתוכנית סאטירה סינית (אם יש דבר כזה בכלל).

"אצלנו הדבר הבולט ביותר בחינוך הוא הבלגן", אומרת מייזלס, "יש נהלים ולא מיישמים אותם, יש תקנות ולא אוכפים אותן. זה מסר מרכזי במערכת החינוך. זה לא כמו אצל האמריקאים, שדואגים למצב הנפשי של הילד ועסוקים בחיזוק הביטחון העצמי שלו. הם מסודרים יחסית, ואם יש להם מנגנון שאומר שהעיקר הוא שהילד ייצא עם הערכה עצמית חיובית - ככה הם יפעלו.

"הדוגמה הכי פשוטה היא שאף על פי שהרוב המכריע של המורים בישראל נותנים שיעורי בית שהם חובה, הרוב המכריע של הילדים לא עושים אותם. 70% מבני הנוער מעתיקים והמורים יודעים את זה. התוצאה היא שהמטרה האמיתית של שיעורי הבית היא ללמד ילדים איך לרמות בלי להיתפס. התלמידים מעתיקים במבחנים, מאחרים לשיעור - ואין אכיפה. התלמיד הישראלי לומד שהוא צריך ללמוד להסתדר. הילד לומד לא להקשיב למה שדמויות סמכותיות אומרות לו, והוא מבין שאם הוא רוצה להשיג דברים הוא לא בהכרח צריך להיות טוב או להצליח, אלא להסתדר.

"הישראלים לא לוקחים אחריות כמו האמהות הסיניות. אנחנו מלמדים ילדים שהם צריכים להיות די מתוחכמים כדי להשיג מטרות, והם יודעים מגיל צעיר שאי אפשר לסמוך על המערכת המבוגרת. התוצאה היא שמדובר בילדים מתוחכמים שיודעים להסתדר במצבים משתנים. קוראים לזה תושייה ויצירתיות, יכולת עמידות במצבי לחץ. בחברה ובתרבות כמו שלנו, שהדבר הכי קבוע בה הוא השינוי וחוסר הקביעות ולא רק ברמה הביטחונית אלא גם בכלכלה ובממשלה, זאת דרך חינוך יעילה.

"זה גידל יופי של דורות עם מחירים קשים. לא במקרה אנחנו מעצמה עולמית בהקשר של פטנטים וסטארט-אפים, ולא במקרה אין לנו אף תוכנית חומש שהגיעה לשנה שנייה ובוצעה. אנחנו נהדרים באלתורים. יש מתח מתמיד כי אי אפשר באמת לסמוך על המערכת, על החברה, במובן הרחב. החוויה הכללית היא של דריכות, וזה אחד המחירים שמשלמים ילדים שגדלים כאן מבחינה נפשית".

אנחנו רוצים להמשיך להתנהל בדרך של בלגן ו"יהיה בסדר"?

"צריך לחשוב אם רוצים בכלל לשנות. לא בטוח שאנשים רוצים ילדים חנונים, ממושמעים וצייתנים שמקבלים את הדין. בראיונות שעורכים להורים במחקרים שואלים אותם מה הם מאחלים לילד, והם כמעט אף פעם לא רוצים ילד צייתן. בדרך כלל מאחלים שיהיה בריא, מאושר, שישמור על קשר עם המשפחה - דברים שנוגעים לקשר חם וטוב. רק אחרי זה רוצים שיצליח. בסין, לעומת זאת, ההורים רוצים ילד צייתן, והמחקרים מוכיחים את זה".

יש לנו מה לאמץ מהגישה הסינית?

"אם יהיה שילוב של השיטות, זה יהיה לא רע. לא צריך להעליב ילדים, אבל כדאי להעמיד ציפיות ולאכוף אותן. הילד הישראלי לומד עוד בגן שלהרביץ זה משתלם, כי לא ממש מטילים עונשים. הדור הצעיר, בני ה-35 פלוס, מבין שמשהו לא בסדר עם החינוך של הילדים שלו, ומנסה למצוא פתרון אחר. אין לו מודל טוב והוא מתקשה, אבל גם מבין שמשהו צריך להשתנות ושצריך לגדל ילדים יותר צייתנים. הורים אלה מוכנים להשקיע יותר זמן ומאמץ ולאכוף חוקים ונהלים בבית".

עד כמה את מודאגת מהתוצאות הגרועות במבחנים הבינלאומיים?

"התוצאות משקפות, בין השאר, את הקושי לנהל שיעור בבתי ספר ישראליים. בפועל, שיעור שבו אכן מתרחש תהליך למידה נמשך פחות מ-40 דקות בגלל הפרעות ובעיות התנהגות. ילדים ישראלים לא חונכו לצייתנות ולוויסות התנהגותי רגשי. לצערי, מגיל צעיר יחסית לומדים שצריך להתכונן למבחן, ולא בשביל לדעת. התוצאה בעייתית כי בשלב מסוים אתה רוצה לגדל דורות חדשים ומשכילים עם יכולות.

"אני לא מאוד מוטרדת מהרמה שלנו במבחנים הבינלאומיים. אני מוטרדת יותר מרמת ההשכלה הנמוכה, שבסופו של דבר מקנים במערכת החינוך. ייתכן שנעלה מבחינת ההישגים, אבל רמת ההשכלה תהיה נמוכה. התלמידים הישראלים יכולים להצליח במבחנים אם הם יחשבו שכדאי להם להתאמץ.

"לא במקרה גיבשה החברה הישראלית כיוונים כאלה של חינוך. זה משרת את החיים פה: קשה לתכנן לטווח ארוך, עדיף להיות גמיש ולהסתדר, ומי שקורא הוראות הוא פראייר. אנחנו לא האמריקאים המסודרים, שפנו לכיוון של השתחוות אפיים לילדים. אנחנו גם ממש לא הקיצוניות השנייה, אלא משהו אחר".

"אנחנו חיים בעולם חדש, שבו סמכות צריכה להיות מוגדרת אחרת כי לא תמיד ההורה יודע מה יותר טוב לילד", אומר אבירם. "יש ערך לבורות של הילדים, כי הם לא נושאים על גבם את הידע המוטעה שמתייחס לעבר. גורו הניהול פיטר דרוקר אמר שכל ארגון צריך לשכוח מדי ארבע שנים את מה שידע - אחרת הוא לא ישרוד. צריך להגדיר מחדש סמכות".

איך היית מגדיר סמכות?

"מאמרים רבים עוסקים בציות עיוור שמבוסס על פחד מעונשים או על רצון לקבל תגמולים - זה לא יכול לעבוד אצלנו. צריך לחפש בסיס אחר שעניינו הבנה, הידברות, אמון. הורה או מורה צריך לייצר יחסי אמון בלי פוזה של 'יודע כל' או של דמות שצריך לפחד ממנה. זה עובד בהקשרים חינוכיים רבים וזה הוכח מחקרית.

"המשמעות היא גבולות שמגיעים בהסכמה. כשאי אפשר להסכים, המורה וההורה יכולים לכפות את דעתם. בכל מקרה הם יעשו את זה באופן מנומק. כשהילד מבין מה הרציונל של ההורה, גם אם הוא לא מקבל אותו - זה גורם לו לגדול אחרת. ילדים שיחונכו כך יהיו יותר יצירתיים, מעזים ומוכשרים".

ההתפכחות של צ'ואה

בניגוד לבת הבכורה סופיה, לולו נהפכה לילדה מרדנית שמתחצפת לאמא שלה, חותכת את שיערה במספריים לאות מחאה ומסרבת בכל תוקף להיות "ילדה סינית". השיא התרחש בטיול משפחתי למוסקווה, יומיים לאחר בת המצווה של לולו (איימי וג'ד הסכימו שהילדות יגדלו כיהודיות ובמקביל ילמדו מנדרינית). לולו סירבה לטעום מהקוויאר שהוזמן בטענה שהוא דוחה. צ'ואה מספרת שהיא ביקשה מלולו לטעום רק קצת, והיא ענתה בזעם שאי אפשר להכריח אותה לאכול את זה.

במהרה נהפך האירוע לחלופת צעקות פרועה בין האם לבת. צ'ואה אמרה לילדה שהיא "ברברית" ולולו השיבה "תשתקי". זה המשיך בצעקות שכללו את ההטחה: "את אמא נוראית, אני שונאת את החיים שלי", והתשובה של צ'ואה ללולו: "את בת נוראית".

לולו ניפצה כוס וצרחה שתמשיך לשבור כוסות אם לא יעזבו אותה במנוחה. זה היה יותר מדי בשביל צ'ואה, שעזבה בריצה עם דמעות בעיניים. היא נאלצה להודות בעצמה שדרך החינוך שלה לא תמיד עובדת: האם שעשתה קריירה מהשמצה של האמהות המערביות שלא יכולות לשלוט בילדים, מצאה את עצמה עם ילדה חצופה, אלימה וחסרת שליטה. באותו ערב היא הבינה שעליה להרים ידיים. היא התירה ללולו להפסיק לנגן בכינור ולהתחיל לשחק טניס.

יום לאחר שחזרו מרוסיה, ביוני 2009, התחילה צ'ואה לכתוב את הספר. עד הרגע האחרון לא ידעה כיצד הוא יסתיים, ובסופו אין מסקנה נחרצת. המסר שעולה מהספר הוא שגם צ'ואה מבינה שחינוך הוא לא תמיד שני קצוות - אמהות סיניות מול אמהות מערביות, והקיצוניות לא תמיד משרתת את המטרה.

"בהינתן העובדה שהחיים קצרים ופגיעים, ברור שכל אחד צריך להפיק את המקסימום מכל נשימה ורגע שעובר. אבל מה המשמעות של לחיות את החיים באופן הכי מלא ושלם?", היא שואלת בסוף. על השאלה הזאת כבר אין לה תשובה.


עבודה קשה? לא, תודה

ניו יורק.

מנהל בכיר בחברת עורכי דין גדולה סיפר לי שהוא משתאה בכל פעם מחדש כשהוא מראיין עורך דין צעיר המבקש להתקבל לעבודה. המועמדים, הוא הסביר, מבקשים לבדוק אם לא יידרשו לעבוד לילות כימים, כמו שהוא נהג לעבוד בראשית דרכו. "אנשים לא מוכנים להשקיע את הזמן ואת המאמץ כדי לבנות קריירה. זה קורה גם בימים שבהם הכלכלה האמרקאית במצב קשה והאבטלה נמצאת ברמה של 10% - ובפועל אפילו יותר מכך".

משהו קרה לאמריקאים ב-20-30 השנים האחרונות. המעצמה הכלכלית הגדולה השמינה, שבעה וסבאה, והאמריקאים - שהעבודה והכסף עמדו בעבר בראש מעיניהם - רוצים גם ליהנות מהחיים ולא רק לעבוד. לא פלא איפוא שהחוב הלאומי של של ארה"ב צמח באופן קיצוני. הכל היה טוב ויפה עד שהמשבר הכלכלי פרץ בארה"ב. בעוד האמריקאים נסוגים, הסינים - עם גדול ורעב - מנסים לצעוד קדימה בעבודה קשה ומאומצת. ומה עושים האמריקאים? מתרווחים מול מסך הטלוויזיה, מסך המחשב או האייפד.

אזרחי המעצמה החזקה בעולם שואלים מה השתבש. הם תולים את האשמה בגורמים שונים: פעם זה נשיא רשלן כמו ג'ורג' בוש, פעם זה המצב הכלכלי, פעם אלה הרשעים של וול סטריט ששודדים את הקופה הציבורית. עכשיו מגיעים לאמא האמריקאית.

ספרה של איימי צ'ואה מבקש לתת הסבר נוסף לעלייתה של סין לעומת שקיעתה של ארה"ב. האם הסינית נוקשה וקפדנית ולא מוותרת לילדיה עד שהם מצליחים. האם האמריקאית רכרוכית ומנסה להיות החברה של ילדיה במקום דמות סמכותית.

מי שקורא את ספרה של צ'ואה יגלה תמונה מורכבת הרבה יותר. האם הסינית יכולה להגיע לתוצאות טובות כשמדובר בסוג מסוים של ילדים. אבל אין ספק שבאופן כללי, הבית האמריקאי ובית ספר אינם תובעניים מספיק. הילדים הם בעלי מוטיווציה ירודה, נעדרי סקרנות ומבלים שעות מול משחקי וידאו. אם זה לא מספיק, ההורים לא דורשים הרבה מהילדים, רמת המורים בבית הספר לא גבוהה, ולבתי הספר הציבוריים אין מספיק כסף.

לכל זה אפשר להוסיף את שחיקתה של המריטוקרטיה בארה"ב. המעצמה הגדולה בעולם הצליחה במידה רבה בזכות התפישה שאם אתה עובד קשה ואתה טוב במה שאתה עושה - אתה תתקדם ותצליח. במשך השנים השתנתה הגישה הזאת לאחר שהתברר שהשיטה הקפיטליסטית אמנם נותנת צ'אנס גם לחלשים, אבל בדרך כלל החלשים נפגעים ממנה. כיום קבלה לקולג' או למקום עבודה מתבססת לא רק על הישגיך, אלא גם על קבוצת האוכלוסיה שאליה אתה שייך - ויש לך סיכוי טוב יותר אם אתה משתייך לקבוצה שקופחה במשך השנים. התוצאה פשוטה: ילדים והוריהם מבינים שהדרך להצלחה לא עוברת דווקא בעבודה קשה, אלא בהשתייכות למיעוט כזה או אחר ובהיכרות טובה עם השיטה.

הנשיא ברק אובמה מבין היטב מה קורה כאן. כילד הוא נאלץ היה לקום ב-4:00 כדי להתכונן לבית הספר, על פי הנחיית סבתו - שלא היתה סינית. בנאומיו הוא מזכיר מדי פעם להורים שעליהם להיות מעורבים יותר בחינוך ילדיהם: לבדוק את שיעורי הבית שלהם, להיפגש עם המורים ולעקוב אחר הילד.

אבל הכרזות לחוד ומציאות לחוד. הנשיא קורא לחזק את בתי הספר, אבל כדי לעשות זאת צריך לשלם משכורות גבוהות יותר. הנשיא גם קורא לחזק את לימודי המדעים - אבל קשה לעשות זאת כשגיבורת התרבות העכשווית היא סנוקי, צעירה גסת רוח, שמככבת בתוכנית ריאליטי וולגרית המתארת קבוצת צעירים בניו ג'רזי.


מה בסך הכל צריכים ילדים?

המלצרית רכנה מעל הילד בן החמש, אחזה באמות ידיו והניחה אותן על השולחן. היא דחפה את הכיסא פנימה לכיוון השולחן, יישרה את הסכו"ם והסתלקה משם בהבעת שאט נפש. הילד פרץ בבכי ורץ החוצה מהמסעדה. אמו התבוננה בו בחצי חיוך והמשיכה לאכול. במסעדה אחרת, ילד בן חמש משחק עם אחיו ליד השולחן. השניים מגיעים לדחיפות, ובן החמש מוצא עצמו מתגלגל בצווחות נוקבות של צחוק על הרצפה המלוכלכת. האם מתבוננת בחיוך אל הילד, המלצרית שעוברת בסמוך מדלגת מעליו וממשיכה לשרת את הסועדים.

בואו נצמיד לאום לכל אחד מהדמויות. המלצרית הראשונה היתה שווייצית, מהאזור הצרפתי של שווייץ. הילד שקיבל שיעור בנימוסי שולחן ואמו היו ישראלים. ההיתקלות במסעדה כפרית קטנה במרומי האלפים היתה אחת מיני רבות שהיו למשפחה הישראלית הזו. ילדים, וילדים ישראליים בפרט, אינם מתקבלים בברכה במסעדות בשווייץ, וזה בלשון המעטה.

במסעדה השנייה, בפאתי תל אביב, הילדים היו בריטים והאם ישראלית לשעבר. "נשבעתי לעצמי שאני לא אגדל אותם כמו שגידלו אותי", אמרה האם, "כשכל דבר מקבל תגובה ביקורתית וצריך להתנהג לפי כללים נוקשים".

הסיפור הזה, שמדגים הבדלים תרבותיים עמוקים בגישה לחינוך ילדים גם בעידן הגלובליזציה, ממחיש מדוע הגישה של איימי צ'ואה לגידול ילדים - דחיפה למצוינות על ידי משמעת נוקשה ודיכוי החופש - מעוררת פלצות בלבם של רוב הישראלים והאמריקאים. מה פתאום להשפיל ילדים כדי שישפרו את עצמם? זאת הרי דרך מצוינת לייצר אוטומטים קטנים וכבויים. קל לסתור גם את הנחת היסוד שלפיה החינוך הסיני מניב מצוינות, מכיוון שההצלחה הקולקטיבית של סין מתבססת לא מעט על חוק המספרים הגדולים - מתוך מיליארד וחצי סינים, מספיק אחוז קטנטן של מצטיינים כדי לייצר קטר דוהר לאומה.

לכאורה, החינוך הישראלי העכשווי הוא כמעט אנטי-תיזה לגישה של צ'ואה. הוא מבוסס על מתן חופש מירבי לילד. הילדים הישראלים מובילים את המשפחה שלהם במקום שהיא תוביל אותם. הם קולניים, חצופים, שובבים וחמודים, ושומעים אותם בכל מקום שאליו הולכים. הילדים האלה, אנחנו מאמינים, גדלים להיות יצירתיים, יזמי היי-טק לעתיד, עם כושר המצאה וכישרון מבעבעים שאנחנו לא יכולים לעצור.

אבל צריך לזכור שהדור הנוכחי של יזמים, המובילים העסקיים והחברתיים, לא גדל על ברכי הפילוסופיה ההיפית שלפיה האדם והאינדיווידואל נמצאים במרכז. מקום המדינה ועד שנות ה-70 התאפיינה ישראל בדורות של הורים מהגרים שגידלו את ילדיהם בדלות יחסית ובמיעוט אמצעים, וההוויה היהודית-ישראלית נתנה מקום של כבוד לחינוך ולהשכלה. האם היהודייה שרוצה שילדיה יהיו עורכי דין ורופאים עברה מן העולם לפני זמן לא רב כל כך.

הסגנון השתנה ממשפחה למשפחה. היו כאלה שנתנו חיזוקים חיוביים, מתנות ושבחים, לילדים מצטיינים. היו כאלה שהטיפו להתקדמות. היו כאלה שנתנו דוגמה לילדיהם בבניית משפחה, בית ועתיד בעשר אצבעות - מאין ליש, ונמנעו מהטפות וכללים. היו כאלה שאיימו, השפילו והגבילו.

כשמתבוננים בשני הקצוות של הגישה החינוכית, רובנו מעדיפים את הקיצוניות הישראלית, של חופש כמעט מוחלט. זה אנושי יותר, גמיש יותר ומוכר לנו יותר. אבל צריך לזכור שכיום, אחת המכות הקשות ביותר לילדים ולהוריהם היא אובדן גבולות, שגורם לאיבוד הסמכות ההורית. ההורים סובלים, כי הילדים חוצפנים, ומביאים ציונים פחות טובים - כפי שמראים המבחנים הבינלאומיים. הילדים סובלים כי הגבולות הישנים סייעו להם להתבגר. הורים שמתנהגים כמו חברים של הילדים שלהם ומרשים להם לנדנד להם עד מיאוס כדי לקבל את מה שהם רוצים, חוטאים לא פחות מצ'ואה - שמזלזלת בכרטיס הברכה שכתבה לה בתה.

מכל שיטת חינוך באשר היא - מעיקרון הרצף המוחק גבולות, דרך המתינות המשלבת גבולות וחמלה של הלוחשות והסופר-נניות למיניהן ועד המשמעת הפשיסטית של צ'ואה - אפשר לגזור חתיכה קטנה שתעזור לנו ולילדים שלנו בחיים.

כי מה בסך הכל אנחנו רוצים עבור הילדים שלנו? שיהיו בריאים ומאושרים. צ'ואה לבטח רוצה בעבורן אותו הדבר. אין נוסחת קסם לגידול מצטיינים, ולא צריכה להיות נוסחה כזו. כל הורה יודע מה הכי טוב לילדיו, וכל הורה טועה בכך שוב ושוב. בסופו של דבר, הם צריכים אהבה והגנה, וכל השאר צריך להתבסס על הערכים האישיים שלנו, ולא על שאיפה לגדל צבא של הייטקיסטים, יזמי נדל"ן או בנקאי השקעות מצטיינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#