מעשה בחמישה בלונים, הבית של יעל, תירס חם, סיפורי איתמר - המאיירת אורה אייל מתה אתמול בגיל 64 - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מעשה בחמישה בלונים, הבית של יעל, תירס חם, סיפורי איתמר - המאיירת אורה אייל מתה אתמול בגיל 64

כתיבת ספרים הוא חלומם של עוד המון אנשים ■ בביקורי אצל אורה אייל לפני מספר שנים היא לא כל כך התלהבה מהמסרים החינוכיים של הסיפורים שהצגתי בפניה על כסף, דמי כיס, קניות ו"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול", אבל דווקא כן מסיפורים משוגעים עם דמיון ■ בקשתי ממנה להוריד אותי מהחלום הילדותי והלא מקורי

תגובות

במאי 2005 ביליתי בבית של אורה בירושלים כמה שעות במסגרת פרוייקט של מגזין TheMarker.

זה מה שכתבתי אז:

כשסיפרתי לבנות שלי, שירה (9 וחצי) וגאיה (7) שבמסגרת פרוייקט של מגזין TheMarker ("עבודת החלומות") ליום אחד מותר לי לבקש לעבוד איפה שאני רוצה הן הציעו לשלוח אותי לפיצריה או גלידריה. אני חשבתי בכלל להפוך לנהג מונית או אוטובוס, לדבר קצת עם אנשים ולהביא סיפורי רחוב מדליקים. אבל בסופו של דבר החלטתי ללכת עם החלום הוותיק - לכתוב סיפור לילדים.

לפעמים אנחנו עייפים וזה לא יוצא ולפעמים סתם בא לנו שהם יירדמו כבר. אבל הרגע של אחרי האמבטיה כשהם שוכבים במיטות עם פיג'מות, הבית שקט וקצת יותר חשוך, וממש דקות לפני שהם עוצמים את עיניהם הם מתמסרים לסיפור שלנו - הרגע הזה, הוא ודאי אחד הרגעים הקסומים של המפגש הורים-ילדים. ואת הרגע הזה חשבתי, אפשר לשכפל לאלפי רגעים עם אלפי ילדים ואלפי הורים.

הבנות מייד שיתפו פעולה בבחירת המאייר של הספר העתידי שלנו. הן מיהרו לבחון את מדף הספרים וחזרו עם הספר הכייפי "חמש מכשפות הלכו לטייל", שנכתב בידי רונית חכם ואוייר בידי אורה אייל. כשבדקנו התברר שאורה אייל היא אחת המאיירות המוכשרות והפוריות בישראל. היא איירה את ספרי הילדים הכי יפים שיש לנו בספריה, בהם מעשה בחמישה בלונים, הבית של יעל, תירס חם, סיפורי איתמר ובסך הכל יותר מ-70 ספרים, והיא גם כתבה שישה ספרים בעצמה במשך ארבעים השנה האחרונות.

יומיים אחרי זה כשחזרתי מהביקור אצל אורה שירה וגאיה התעניינו בפרטים. סיפרתי להן שהיא גרה בבית ירושלמי ישן עם חצר מיוחדת, ושביתה עמוס בספרי ילדים, בעפרונות וצבעים אבל שהיא גם מציירת עם עכבר מיוחד במחשב. סיפרתי להן שיש לה בובות חמודות על החלון מול שולחן הכתיבה אך אין לה טלפון סלולרי (התמונה למעלה צולמה מחלון ביתה). סיפרתי להן על מה דיברנו (על ספרים, ציורים וגם על ילדים), ועל מה עוד (על הקשרים האישיים שנרקמו עם כותבים ועל אלו שאיתם היא אפילו לא החליפה מילה בטלפון למרות שהיא כתבה איתם ספר שלם), ועל מה העדפנו שלא לדבר, אבל דיברנו בכל זאת (על כסף, הוצאות לאור וענייני זכויות יוצרים).

אורה זוכרת את הסופר דוד גרוסמן שבא אליה הביתה וביקש שתצייר "ילד ג'ינג'י שיושב על כסא באמבטיה" לסדרת סיפורי איתמר שלו. היא לא ממש מצדיקה למשל את החלטת ההוצאות להגדיל בזמן האחרון את הספרים. היא מסבירה את הרעיון: כנראה שעל ספרים גדולים אנשים מוכנים לשלם יותר (בדרך כלל גודל הספר משדר למי הוא מיועד - הספרים הגדולים לילדים הקטנים והקטנים לילדים הגדולים).

אורה קצת משתעממת לצייר בדיוק את הסיפור שמופיע בטקסט ולכן היא בדרך כלל מאלתרת גם דברים אחרים, מוסיפה איזה עכבר שלא מוזכר בסיפור או מחסירה פרט שכן מופיע וכך היא מכניסה עניין ומסתוריות. היא משתדלת לא להגיע להרצאות בבתי ספר למרות שמבקשים ממנה, אבל היא שומרת על קשר עם ילדים שכותבים לה מכתבים. היא אפילו מתכתבת עם כיתות שלמות שמבקשות להעיר לה על ציור עם פרט לא הגיוני (למשל, דלת שנפתחת הפוך) או לברר עניין כלשהו (למה הסבתא נשארה מחוץ לבית). אמרו לה שילדים כבר לא יורדים לשחק ברחוב, והיא לא מבינה אם כך מה הם עושים כל היום בבית.

לאורה אין הסבר למה ההימנון המטורלל ששרות חמש המכשפות בסיפור "אוהו, אוהו, אוהו, אוהה, צנון ולפת, רגלי קרפדה", תפס את הילדים. אך שירה וגאיה לא הבינו למה בכלל צריך לשאול את השאלה הזאת. והן צדקו כי שכשהנושא של "איך יודעים שילדים יאהבו את זה", עלה בפגישה, ענתה אורה שאין לה מושג ושכלל לא קיימת נוסחה להצלחה.

הן התעניינו לדעת כיצד אורה הגיבה לרעיונות שלנו לסיפורים שהבאתי מהבית ואני עניתי שהיא לא כל כך התלהבה מהמסרים החינוכיים של סיפורים שהצגתי בפניה על כסף, דמי כיס, קניות ו"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול", אבל דווקא כן מסיפורים משוגעים עם דמיון ומזכרונות הילדות שלי.

התפקיד שייעדתי לאורה ביום הכייף שסידרתי לעצמי בירושלים עמוסת הפקקים היה להוריד אותי מהחלום הילדותי והלא מקורי, ובדרכה החיננית היא שיתפה פעולה. למה לא מקורי? כי כתיבת ספרים הוא חלומם של עוד המון אנשים. יש באינטרנט לא מעט טיפים ל"איך לכתוב ספר ילדים", הרבה שאלות של מתעניינים ותשובות של מומחים, וגם המספרים כמובן מוכיחים את זה - לא פחות מ-630 ספרי ילדים יצאו בישראל בשנה האחרונה.

ולמה ילדותי? כי יתכן שבמבט ראשון זה נראה קל לכתוב לילדים. הרי מדובר בסיפורים קצרים ופשוטים, וזה גם מפתה כי להצלחה כאן יש כמעט חיי לנצח. כמו לספרים של אורה. אבל האמת היא שדרושה מקצוענות, השקעה גדולה והמון כשרון (ובטח גם מזל לא מזיק). ולכן שכשנשאל פעם הסופר הרוסי המפורסם מקסים גורקי, כיצד ראוי לכתוב ספרות ילדים הוא ענה: "כמו, למבוגרים, אבל יותר טוב".

הציור הלא גמור של שירה

"סופר ילדים", אמרתי לבנות שלי באותו ערב, "כבר לא ייצא ממני, אבל בתוך המשפחה אנחנו יכולים לספר סיפורים כמה שנרצה". ואז סיפרתי להן על הטיולים שלנו לאגם בקצה הקיבוץ. אגם שהיה נראה אז ענקי אבל היום אני יודע שהוא היה בעצם שלולית גדולה. סיפרתי להן על הדייג שתמיד חיפשנו כי התרוצצו אצלנו שמועות שהוא מסתתר בין קני הסוף היבשים. שירה מיהרה לחדרה, הביאה דף וצבעים והחלה לצייר וגאיה נשארה להקשיב.

סיפרתי להן איך חזרנו מדי כמה ימים לאגם הזה מנסים להבין סופסוף את חידת העלמותו של הדייג. נזכרתי איך באחת הפעמים שמענו קול מוזר ושאחרי כמה דקות התברר שהיתה זו רק הרוח ואיך פעם אחרת ממש ראינו מישהו זז, אבל כנראה שזו היתה חיה שברחה מפני ילדים מבולבלים בני 7.

וכך דיברנו, גאיה, שירה ואני על האגם הנשכח שכבר לא קיים ועל הדייג המסתורי שודאי הזדקן מאוד מאז, עד שנועם הקטן (2.5) שעמד מהצד והקשיב כבר היה עייף מדי ועד שהאמא של השלישיה החמודה הזאת ואני החלטנו שהגיע הזמן ללכת לישון.

וממש לפני שהן נכנסו למיטה ביקשו גאיה ושירה לברר רק עוד פרט אחד קטן: "אבא", הן שאלו, "זה היה באמת?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#