מלחמת 30 השנים: מה תוקע את אזור התעשייה בדליית אל־כרמל? - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מלחמת 30 השנים: מה תוקע את אזור התעשייה בדליית אל־כרמל?

מדינת ישראל הקצתה באמצע שנות ה-80 שטח לאזור תעשייה בדליית אל־כרמל - אך סחבת ביורוקרטית ומאבקי אינטרסים סיכלו את הקמתו ■ מאז המדינה מכרה 33 דונם מהשטח ליזמים פרטיים שמרוויחים מיליוני שקלים - אך השטח נותר שומם

3תגובות
השטח המיועד לבניית אזור תעשיה בדליית אל־כרמל
גיל אליהו

שוב ושוב נשמעת הטענה כי אין מספיק אזורי תעשייה ביישובים הערביים והדרוזיים בישראל. היעדרם מונע לא רק הקמת מפעלים חדשים וכן יציאת מוסכים ונגריות מתוך היישובים, אלא גם פוגע ביכולתם של עובדים, ובעיקר עובדות, לעבוד ליד הבית. על הרקע הזה נשמע הסיפור של הקמת אזור התעשייה בדליית אל־כרמל תמוה ביותר.

הסיפור הזה נמשך עוד מאמצע שנות ה–80, ויסתיים, כך מקווים כעת, רק בעוד שלוש שנים. למרות מעורבותם של משרדי ממשלה, שרים, ראשי ערים ומי לא — אזור התעשייה עדיין לא הוקם. לכאורה הכל נעשה באופן חוקי ונכון, אך מעשית, זהו תהליך ביורוקרטי מופרך, שבו התגלגל הנושא ממשרד למשרד, ובסופו של דבר נפל בחיקם של יזמים פרטיים, שהפכו למרוויחים העיקריים ממנו. אזור התעשייה בדליית אל־כרמל הוא רק דוגמה לאוזלת ידה של מדינה שמדברת גבוהה־גבוהה, אך מתקשה לבצע את החלטותיה.

בגלל העלות: המכרז נותר בלא הצעות

הסיפור התחיל כבר באמצע שנות ה–80, אז הקצתה המדינה שטח לאזור תעשייה בדליית אל־כרמל. ותיקי היישוב מספרים שהילדים שיחקו על השטח כדורגל, ולא נראו סימנים של הקמת אזור התעשייה.

ב–1996 קיבלה דרבן, חברה בת של מבני תעשייה, אישור ממינהל מקרקעי ישראל להתחיל לפתח 9 דונמים, מתוך מה שאמור היה להיות אזור גדול בהרבה, לתעשייה זעירה. למעט פריצת דרכים, דבר לא קרה.

ביולי 1999 ביקשה מועצת דליית אל־כרמל מהמינהל להעביר לידיה את ניהול ופיתוח השטח. המינהל לא מיהר. חברת מבני תעשייה צריכה הרי לוותר על זכויותיה במקום. במקביל, ב–1998–1999 הוציא המינהל כמה מכרזים למגרשים קטנים ליזמי תעשייה — אך לא התקבלו הצעות. הסיבה לכך היא שמחיר השטחים אמנם היה נמוך, אך הפיתוח היה אמור להיות על חשבון הקונה — מה שמגדיל מאוד את העלות.

נקודות ציון בתוכנית להקמת אזור התעשייה בדליית אל־כרמל, לאחר שהמדינה הקצתה שטח להקמתו באמצע שנות ה-80

חלפו לא פחות מארבע שנים, וב–26 בנובמבר 2003 התקבלה במינהל ההודעה הבאה מטעם מבני תעשייה: "אנו מתחייבים בזאת לא לדרוש פיצוי על עמלה עתידית שלא נקבל בגין העברת פרויקט אזור התעשייה דליית אל־כרמל למשרד התמ"ת". במקביל, מוכרז אזור התעשייה הזה כאזור פיתוח א', מה שמחייב את המדינה לפתח אותו. בבת אחת הופך השטח הזה לנחשק במיוחד. המינהל פורץ עוד דרכים ובונה קירות תמך, אך לא מעבר לזה.

במקביל, נחתם הסכם בין החברה הכלכלית לפיתוח דליית אל־כרמל, השייכת למועצה המקומית, לחברת דנישרא אינטרנשיונל, שלפיו הן יקימו ביחד חברה בשם מרום כרמל, לפיתוח אזור תעשייה בשטח של 39 דונם. נדמה כי בא גואל — אבל בדנישרא נסוגו, בגלל חשש מפוליטיקה מקומית, לטענתם. מקור הבקי בנושא מספר שראש העיר דאז, אכרם חסון, שם מקלות בגלגלים של החברה הכלכלית, וההסכם בוטל.

הזמן חלף, ובנובמבר 2005 הודיע משרד התמ"ת כי יעביר 500 אלף שקל לפיתוח אזור התעשייה. בדצמבר 2005 קרה דבר מעניין: המינהל הוציא מכרז להחכרת שטח של 33 דונם (17 מגרשים) עבור אזור התעשייה המקומי. הסכום המינימלי עבור כל מגרש נמוך מאוד: 1.193 מיליון שקל, שהוא עשירית מהשומה שקבע המינהל באוגוסט 2005 — כ–10 מיליון שקל למגרש ללא מע"מ, כולל פיתוח.

החישוב, לדברי רשות מקרקעי ישראל, היה כזה: "דליית אל־כרמל הוגדרה באותה העת כאזור פיתוח א', כך שהשומה שהיתה כ–10 מיליון שקל, הצטמקה ל–3 מיליון שקל. בנוסף, כיוון שמחיר המינימום למכרז הוא 50% מהשומה, הגיע עלות השומה לכ–1.5 מיליון שקל בלבד לאחר מתן הנחת אזור עדיפות לאומית".

למכרז ניגשו שתי חברות — נובולנד של איש העסקים צור גולן, ו"חברה בהקמה", שבה שותפים אנשי העסקים שלמה אליה ומיכאל גולדרט; ורוני חסון, אחיינו של ראש המועצה המשותפת לדליית אל־כרמל ולעספיא באותו זמן; וחבר הכנסת מטעם כולנו כיום — אכרם חסון. רוני ואכרם חסון מקורבים מאוד, כפי שנחשף בסדרת כתבות ב–TheMarker. היזמים שעמדו מאחורי "חברה בהקמה" זכו במכרז רק שנה לאחר שהחברה הכלכלית במועצה, שאותה מנהל הדוד אכרם חסון, לא הצליחה משום מה להביא בעצמה לפיתוח המקום.

ה"חברה בהקמה" הציעה 1.49 מיליון שקל, אך לא הצליחה לגייס את הסכום הדרוש. המתחרה גולן דרש להירשם כזוכה. עם זאת, לדבריו, לאחר שהבין שה"חברה בהקמה" לא תוותר בקלות, הציע לה שותפות. כך הפכו כל היזמים המתחרים לבעלי הקרקע. הסכום הסופי, כולל מע"מ, היה 1.71 מיליון שקל, בנוסף ל–2.43 מיליון שקל בהוצאות פיתוח — ובסך הכל 4.14 מיליון שקל (כזכור, הערך האמיתי של השטח לפי השומה הוא 10 מיליון שקל). הבונוס: המדינה אמורה לפתח את השטח.

גיל אליהו

עכשיו באמת נדמה היה ששחר של יום חדש עולה על אזור התעשייה המובטח. במקום הוצב שלט גדול שעליו לוגו החברה יחד עם הכיתוב: "כאן יוקם פארק תעשייה ומסחר CARMEL". אבל בזה זה נגמר — לא בוצע פיתוח.

שלוש השנים שבהן התאפשר לנובולנד להקים את המקום, לפי ההסכם, חלפו. במאי 2010 פירסם יואב יצחק באתר ניוז 1 תחקיר שטען כי אהוד אולמרט סייע ליזמי נובולנד להרוויח מיליונים. הסיבה — ראש העיר אכרם חסון, דודו של האחיין הזוכה, הוא פעיל בקדימה ואף ביקש להיבחר לכנסת ברשימת המפלגה ב–2005. ראש העיר הכחיש כל התערבות.

במארס 2011 כתב חבר המועצה מרזוק עבד קדור למנהל מחוז חיפה במינהל, עירן ראובני: "כידוע לכם חברת נובולנד הפרה את התחייבותה בכך שלא השלימה את הבנייה בתוך 36 חודשים. מינהל מקרקעי ישראל מתבקש להורות על ביטול החכירה ופרסום מכרז חדש". אך זה לא קרה. איך אפשר לבוא בטענות ליזמים, כשהמדינה אמורה לפתח אך דבר לא קורה?

ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י, הגלגול העכשווי של המינהל) מסבירים שהם אכן לא עמדו בהסכמים שהחתימו עליהם את היזמים, בשל הוראה ממועצת מקרקעי ישראל, שפעלה בשיטת "שגר ושכח", או למעשה "מכור ושכח". אז מדוע הוכנס להסכם הסעיף שמחייב את היזמים בבנייה בתוך שלוש שנים? לפי רמ"י, מדובר בסעיף סטנדרטי שאיש לא התייחס אליו באמת, ורק בשנה האחרונה התחיל לחץ על יזמים לעמוד בו.

המדינה מקצה 4 מיליון שקל במקום 17 מיליון

ב-2010 אושרה החלטת ממשלה חגיגית שמקצה לאזור התעשייה 4 מיליון שקל בפריסה לחמש שנים. אך הסכום שהוקצה מגוחך: עלות הפיתוח בלבד היא כ–450 אלף שקל לדונם, ובנוסף לכך, המקום זקוק לתשתיות ביוב ומים — מה שדורש הקמת מתקנים יקרים. ואולם הכסף לא הוקצה, והמקום המשיך לעמוד שומם.

ב–2011 ניסו היזמים למכור את השטחים. "חברת נובולנד, המחזיקה באזור התעשייה של דליית אל־כרמל, פונה לכל תושבי הכרמל והסביבה להשקיע ולהשתקע באזור התעשייה, ולהיות בין ראשוני העסקים שיקומו באזור", נכתב בנובמבר 2011 באתר המקומי בלדנא, הנחשב מקורב למשפחת חסון. אלא שגם יהיו קונים לשטחים — ממילא המקום אינו מפותח.

ב–2013 קיבלה נובולנד הודעה שלפיה פיתוח השטח עובר מהמינהל ומשרד התמ"ת למשרד השיכון. ומה קרה אז? לא־כלום. ברמ"י אומרים כי "המחסום העיקרי לפיתוח הוא פתרון קצה לביוב. המועצה המקומית ומשרד השיכון הכינו תוכנית לפני כשנתיים למכון שאיבה לביוב לטובת האזור שבו נמצאים המגרשים, אך ביצועם מותנה בהצטרפות לתאגיד המים והביוב". בדליית אל־כרמל לא הסכימו לקבל את התנאי, והכל נעצר.

גיל אליהו

רק ב–2016, בהמשך להחלטה נוספת של הממשלה, הוקצו עוד 7 מיליון שקל עבור פיתוח, ו–10 מיליון שקל נוספים להקמת מתקן טיפול בשפכים (מט"ש). הפעם האחראי לכך הוא משרד הכלכלה. שנה שלמה נוספת חלפה עד קבלת כל האישורים, ובסוף 2017 התחילו עבודות פיתוח, שיסתיימו, להערכת משרד הכלכלה, ב–2020, או כ–30 שנה ויותר לאחר הקצאת הקרקע. בימים אלה אפשר להתחיל לבקש היתרי בנייה — אלא שעד שייראו מפעלים בשטח, יחלפו עוד שנים רבות.

במקביל נמכרים ומושכרים כל המגרשים, כולם לדרוזים — גם אם לא מדליית אל־כרמל. לדברי איש העסקים גולן, מדובר במגרשים מתפרשים על כ–28 דונם בלבד, לאחר שחלקם הופקע מהיזמים. המחירים: 400–600 אלף שקל לדונם, ואולי אף יותר, תלוי את מי שואלים.

מי שהרוויח מכך הם בעיקר יזמים פרטיים בעלי סבלנות, ששילשלו לכיסם מיליוני שקלים רבים, בעוד המדינה משקיעה בפיתוח שבו יכולה היתה להשקיע כבר לפני שנים. כל זאת בזמן שבעלי העסקים עצמם, הזקוקים באמת לאזור התעשייה, ישלמו מחירים גבוהים עבור הקרקע ויגיעו אל המקום באיחור גדול.

"החסם העיקרי: בעיית התחברות לביוב"

ממשרד הכלכלה נמסר בתגובה: "אזור התעשייה דליית אל־כרמל, המפותח על ידי משרד הכלכלה בשנה האחרונה באופן אינטנסיבי, היה נטוש ונטול תשתיות עד 2005 בתקופת עיר כרמל (איחוד זמני של דליית אל־כרמל ועספיא), אז שווקה הקרקע על ידי מינהל מקרקעי ישראל. הנושא היה באחריות המינהל ולפיכך למשרד הכלכלה (משרד התמ"ת בזמנו) לא היתה הרשאה לפתח את הקרקע. ב–2010 אישרה הממשלה בהחלטה מספר 1539 תקציב של 4 מיליון שקל, בעוד אומדן הפיתוח היה 17 מיליון שקל. למרות בקשות המשרד, לא התקבלו באותה עת תקציבים נוספים. ב–2015–2016 התקבלה החלטת ממשלה מיוחדת בנושא מגזר הדרוזי והצ'רקסי, שבמסגרתה ניתנו למשרד הכלכלה תקציבים מתאימים לפיתוח האזור כולו. משרד הכלכלה פעל באופן מיידי כדי לפתח את אזור התעשייה, לרבות היבטי תכנון, קבלת אישורים שונים וביצוע עבודות. אנו פועלים ביישובים הערביים במסגרת החלטות ממשלה עבור החברה הערבית, ומתכננים, משדרגים ומפתחים אלפי דונמים, ובהם אזור תעשייה לב הארץ, עידן הנגב, כפר כנא, עילוט, כסרא־סמיע ורבים אחרים".

מרמ"י נמסר: "רמ"י שיווקה את האתר בתיאום עם המועצה המקומית דליית אל־כרמל למטרת הקמת מרכז התעשייה, ועשתה כמיטב יכולתה לאפשר את הקמתו.

"הפיתוח במתחם הסתיים כבר ב–2006–2007 וכלל פריצת דרכים, קירות תמך, מים וביוב מאסף לאתר. היזם שזכה במכרז לא יכול היה לבנות את המרכז בשל חסמים שלא היו תלויים בו. החסם העיקרי לבניית המרכז היה בעיית התחברות לביוב, והמועצה המקומית היא זו שהיתה אחראית לפתרונות. רק באחרונה ניתן אישור לקדם את ההתחברות לתאגיד המים ולמתן פתרון לבעיית הביוב, שתאפשר את הקמת המרכז. באשר לטענות הנוגעות לביטול העסקה: לאחר שהקמת מרכז התעשייה התעכבה שלא באשמת היזם, רמ"י פועלת בהתאם למדיניות שנקבעת על ידי מועצת מקרקעי ישראל, שלא איפשרה את ביטול העיסקה באותה עת".

מועצת דליית אל־כרמל סירבה להגיב לכתבה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#