קושי במציאת עבודה, מסוי כבד וגישה יהירה: כל המחלות שמחכות באזרחות לפושטי המדים - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קושי במציאת עבודה, מסוי כבד וגישה יהירה: כל המחלות שמחכות באזרחות לפושטי המדים

הם משתחררים בגיל 46, מקבלים פנסיה שמנה ויוצאים לחפש את דרכם אבל התסכולים בדרך למציאת עבודה רבים וזה עוד לפני שעולה נושא דרגות המס על הפנסיה ■ אז מה הפלא שאנשי קבע פשוט רוצים להמשיך לשרת

תגובות

לא מעט פורשי צה"ל בשנות ה-40 וה-50 לחייהם מסתובבים עם מבט מדוכדך על פניהם. כאנשי קבע לשעבר הם זוכים אמנם לקבל פנסיה שמנה עם פרישתם, אך הם מתוסכלים מכך שאינם מצליחים למצוא עבודה קבועה לאחר שפשטו את המדים. מדובר בקצינים בכירים או בנגדים ותיקים, שאמורים להתחיל את הקריירה השנייה בחייהם לאחר 30 שנה במסגרת הצבאית - אך הם חסרים ידע עסקי ופיננסי, קשה להם להתרגל להיררכיה במקומות העבודה ואינם מצליחים להשתלב במסגרת האזרחית.

בחודשים האחרונים עלה הדיון הציבורי על תנאי הפרישה שמהם נהנים אנשי הקבע של צה"ל לטונים גבוהים במיוחד. הביקורת הנוקבת נובעת מהעובדה שכל איש קבע, גם אם הוא מועסק בתחום שאינו דורש יכולת גופנית מרשימה, פושט את מדיו בגיל 42-46 - וזכאי לפנסיה חודשית של 10-20 אלף שקל בחודש בממוצע, על פי הערכות פורשים.

גיל הפרישה הרשמי מצה"ל כיום הוא 42. מי שיש לו תקן ותפקיד שמתאים לגיל מקדם יותר, יכול להישאר כמה זמן שהתקן והתפקיד מאפשרים. בפועל, גיל הפרישה הממוצע כיום הוא 46. באחרונה, לאחר מאבק ממושך בין משרדי האוצר לביטחון, הוחלט להעלות את גיל הפרישה של אלה שאינם לוחמים ל-48 החל משנת 2020. עוד נקבע כי ב-2030 יעלה גיל הפרישה של כל אנשי הקבע ל-50. אבל בינתיים מתברר שאנשי קבע רבים המנסים לחפש לעצמם אפיקי תעסוקה חדשים לאחר פרישתם - נתקלים במבוי סתום.

אחד מהם הוא א', שהשתחרר ב-2008 בגיל 49 בדרגת רב סמל בכיר, לאחר שכיהן בתפקידו האחרון כקמב"ץ. מאז הוא מחפש עבודה בעיקר באמצעות האינטרנט וחברים, ולא מוצא.

תחילה עבד א' אצל קרוב משפחה במשך חודש, ועזב לאחר שהתברר לו שהשכר אינו מצדיק את ההשקעה. לאחר מכן עבד במפעל צבעים על רצפת הייצור. הוא למד במשך שנה במכון וינגייט לימודי תעודה לתפקיד מנהל אבטחה - תפקיד שהמשטרה מחייבת לאייש בכל אירוע. הוא מתמודד במכרזי אבטחה, ורק לאחרונה זכה במכרז לכהן כקצין ביטחון במועצה מקומית.

"הבעיה היא הגיל - הפועל לרעתי", אומר א'. "יחד אתי בווינגייט היו בני 25 עד 40 וניתן לשער שלהם קל יותר למצוא עבודה. יש לי כישורים, ניסיון וידע, אבל זה לא ממש הולך. 40-45 הוא הגיל האידיאלי לפרישה, אבל אז מאבדים זכויות ותק לפנסיה. נשארתי בצבא גם בגלל הנוחות, ופרשתי בגיל שחייבים לפרוש. הייתי שמח להישאר ולתרום. אני נהנה מכל יום מילואים כמו מנסיעה לחו"ל".

לא רק א' היה מעדיף להמשיך לשרת. חלק לא מבוטל מפורשי צה"ל היה מעדיף להמשיך במסגרת המוכרת של השירות הצבאי עד גיל הפנסיה האזרחי, ולא לבצע את המהפך בחייהם.

הגיל מגביל

בבנק ישראל ובמשרדי הממשלה לא ניתן למצוא מחקרים לגבי השפעת גיל הפרישה מצה"ל על מבנה התעסוקה במשק. המכשול העיקרי הוא סירוב המערכת לספק נתונים, מנימוקים ביטחוניים שנועדו לטשטש את מצבת כוח האדם בצה"ל.

ההערכות הן כי ב-2009 פרשו כ-800 אנשי קבע, מהם מצאו עבודה כ-60%. מקורות צבאיים מעריכים כי ככל שיעלה גיל הפרישה יפחת שיעור הפורשים שייקלטו בשוק העבודה, ורבים ימצאו עצמם מובטלים.

תחנות היציאה מצה"ל הן בגיל 30 לפני קביעת מסלול קידום צבאי, ובגיל 46 לערך, עם היציאה לפנסיה. משיחות עם פורשים עולה כי לו היו יכולים לפרוש בגיל 35 היו להם סיכויים מצוינים למצוא עבודה, בפרישה סביב גיל 46 הסיכויים יורדים ואילו בפרישה סביב גיל 50 סיכוייהם צוללים לקלושים.

גורמי השמה של אנשי קבע באזרחות - וכך גם הפורשים עצמם - מספרים כי מנהלים בשוק האזרחי אינם ששים לקבל קצין בכיר מאוד שעלול לחשוב שאם הוא פיקד על אוגדה בצבא, הוא יכול לנהל את החברה שאליה הצטרף אתמול.

אחת הסטטיסטיקות שמשננים פורשי צה"ל היא שרק בתפקיד השלישי באזרחות הפורש אכן ימצא את העבודה התפורה למידותיו. בהיעדר נתונים מתקשים גופי מחקר ממלכתיים לכמת את השפעת הפרישה המוקדמת מצה"ל על שוק העבודה, אך ניתן לומר שהמשק מפסיד ציבור לא מבוטל של בני 50-65 שיכולים עדיין לתרום.

לא משתלם לעבוד

אבל לא רק סירוב המעסיקים גורם לכך שאנשי קבע רבים אינם משתלבים בשוק העבודה לאחר פרישתם - גם לאנשי הקבע אין תמיד מוטיבציה רבה לעשות זאת. על פי הערכות הפורשים, קצינים משתחררים מצה"ל עם פנסיה של 20-10 אלף שקל ברוטו; נגדים משתחררים עם סכומים נמוכים יותר, וקצינים קרביים משתחררים עם פנסיה של 20-30 אלף שקל.

הפנסיות עושות לעתים את העבודה ללא כדאית עבור פורשי צה"ל. אם איש הקבע לשעבר אכן משתלב בשוק העבודה, מס הכנסה מצרף את ההכנסה שלו להכנסה מהפנסיה, וגובה מהסכום המצרפי את שיעור המס המירבי. כתוצאה, העבודה לעתים אינה מוסיפה להכנסה נטו סכום משמעותי, והופכת את המאמץ למיותר.

המצב מורכב עוד יותר במקרה שהפורש עובר לעבוד בחברה ממשלתית. במקרה כזה עליו לשלם מס המכונה "קופה קטנה", בשיעור של 33% על התוספת בשכר הקובע לפנסיה שלו.

אל"מ (מיל.) י', המועסק בתעשייה האווירית, טוען כי יש כאן תחושה של אי צדק חברתי ושל אפליה לעומת תעשיות ביטחוניות שאינן ממשלתיות. "כל פורש צה"ל יעדיף לעבוד באלביט ולא בתע"א או ברפאל, בגלל הקופה הקטנה", הוא אומר. את נכונותו לעבוד בתע"א למרות התשלום הוא מסביר בתחושת השליחות והסיפוק מהתרומה לביטחון המדינה.

מרשות המסים נמסר: "בחישוב המס אין הבדל בין פורשי צה"ל לבין פורשים אחרים. בעיקרון, המס מחושב על חלק הפנסיה שאינו פטור ממס בתוספת המשכורת ממקום העבודה. המס המקסימלי, המגיע כיום ל-45%, מנוכה מהשכר במידה שאין זו ההכנסה היחידה ולא נעשה לגבייה תיאום מס".

משדה הקרב למגרש המכוניות

גופים ממשלתיים עושים מאמץ לסייע לאנשי הקבע לשעבר להשתלב בשוק העבודה. כך, במשרד התמ"ת ובהתאחדות התעשיינים פועלים עם צה"ל להקלת קליטתם של הפורשים.

על פי נתוני התאחדות התעשיינים, במחצית הראשונה של 2010 נקלטו בתעשייה 71 קצינים ונגדים פורשי צה"ל. בתעשיות הביטחוניות נקלטו 25 פורשים, 14 - בענפי מתכת וחשמל ובהיי-טק נקלטו 11 פורשים (ראו תרשים בעמוד הבא).

הפעילות עם מחלקת הפרישה של צה"ל מנוהלת על ידי רס"ן ריקי חלוצי-פוטר, המוצבת באורח קבע בהתאחדות התעשיינים. חלוצי-פוטר מאתרת, ממיינת ומפנה את הפורשים מצה"ל למקומות העבודה הפוטנציאליים. יחידה זו גם מסייעת לפורשי צה"ל בראיונות, בהכנת קורות חיים, מתן ייעוץ תעסוקתי, מפגש עם מעסיקים והכרת התעשייה. מ-1991 נקלטו בתעשייה כ-3,570 נגדים וקצינים שפרשו מצה"ל.

תא"ל (מיל.) שלום בן משה, שהשתחרר מצה"ל לפני עשור, מועסק במשרד התמ"ת כראש אגף בכיר להכשרה מקצועית ופיתוח כוח אדם במשק. בצבא כיהן כקצין משטרה ראשי וקצין חינוך ראשי. "היציאה לפנסיה בגיל צעיר יחסית היא היתרון והחיסרון של אנשי הקבע", אומר בן משה. "ישנם מגזרים במשק שאם אתה מעל גיל 30 לא מדברים אתך. זו טעות אסטרטגית חמורה להקשות על קליטת פורשים או מפוטרים מעל גיל 40. לאנשים בגילי 40-50 יש מטען ידע וניסיון שיכול להניב תועלת בכל מקום הרבה יותר מבן 25 שעוד לא יודע כלום מהחיים שלו", הוסיף.

התמ"ת מטפל גם בהשמת פורשי צה"ל באזרחות באמצעות סדנאות והשתלמויות. 20 מיליון שקל הוקצו לפרויקט הכשרת אקדמאים ופורשי צה"ל למערך החינוך. במחזור האחרון, מתוך 30 שהוכשרו נקלטו 28 איש. בהם אל"מ (במיל.) שמונה למנהל בית ספר תיכון בתל אביב ובוגר אחר שמונה למנהל אגף חינוך באחת הרשויות המקומיות.

"אחד התפקידים המבוקשים הוא קציני בטיחות בתעבורה שחברות המחזיקות ציי רכב חייבות להעסיק", אומר בן משה. לדבריו, נערכות גם הסבות לתפקידי מורי נהיגה, מנהלי מוסכים ותחומים שבהם ישנו מחסור, דוגמת מהנדסי כימיה וביולוגיה להנדסת מים, חשמל, מתכת ובניין.

כתובת מרכזית למשוחררים טריים היא עמותת צוות, המטפלת בפורשי צה"ל מזה עשרות שנים, ואשר הקימה ב-2005 יחידת השמה לפורשים. לדברי תא"ל (מיל.) דן נדיב, מנכ"ל צוות ולשעבר קצין לוגיסטיקה ראשי, מדובר בגוף המלווה את חבריו לאורך השנים ומסייע גם בקליטה חוזרת במקרים של חזרה למעגל האבטלה. לדבריו, שיעור ההשמה של הפורשים הוא 40%-50%.

"הבעיות נובעות מהגיל המבוגר יחסית", אומר נדיב. "לא מתנפלים על דורשי עבודה בגילאים כאלה. האוריינטציה של המשק היא של מכירות ושיווק ושל גיל צעיר".

תא"ל (מיל') שלום בן משה; צילום: תומר אפלבאום

"ליצור מפגשים, לא לשבת בבית"

מוטי שגיא, אל"מ (מיל.) בחיל האוויר שפרש מצה"ל לפני 21 שנה בגיל 44, אומר כי חל שינוי מהותי במשך השנים במידת הצלחתו של הפורש מצה"ל להשתלב בשוק העבודה. "בגלל הדימוי החיובי והצרכים במשק, מעמד פורשי צה"ל אז היה שונה לחלוטין מהמציאות שאנחנו חווים כיום", אומר שגיא. "בזמנו הפורשים - במיוחד בעלי הדרגות הגבוהות - היו נחטפים עוד לפני הפרישה. כיום התהליך מתחיל לאחר הפרישה ויכול להימשך 6-12 חודשים מרגע סימון המטרה ועד קבלת התפקיד".

לדבריו, מדובר על תהליך מורכב: "לא מחליפים דיסקט ביום אחד. נדרש תהליך של הבשלה עצמית במעבר בין החשיבה הצבאית לתפישת העולם באזרחות. הטעות הנפוצה של הפורשים היא היהירות, התחושה ש'אני יודע הכל ואין לי מה ללמוד יותר כי ניהלתי חטיבה, בסיס או גדוד'. זה לא נכון.

"גם אני כמפקד בסיס ניהלתי תקציבים במליוני שקלים. כשאני יוצא החוצה אני צריך לנהל עסק על בסיס רווח והפסד. בצבא, אם לא הייתי מנצל את המיליונים הייתי מחזיר את העודפים ומקבל פחות בשנה הבאה. כאן אני אחראי גם על ההכנסות, לא רק על ההוצאות. כל האוריינטציה הניהולית שונה".

שגיא מילא שורת תפקידים, בהם פיקוד על יחידת הבקרה של חיל האוויר ומפקד בית הספר לקצינים. שלושה חודשים לפני פרישתו נקלט במשרד התעסוקה. כיום הוא עוסק בהשמת פורשי צה"ל בשוק האזרחי.

לדבריו, לאחר שהזחיחות גרמה לרבים לחוות פיטורים, פורשי צה"ל מגיעים לשוק כיום לאחר תהליך של תיאום ציפיות שנערך בצבא וכן בהכשרות מקצועיות. "ככל שהפורש צעיר יותר, הסבירות שייקלט בעבודה גבוהה. אני גם מציע לפורשים ליצור מפגשים ולא לשבת בבית ולחכות שמישהו יפנה אליהם".

"אני יכול להמשיך בהוראה בגלל הפנסיה הצבאית"

עמירם דגן (56), נשוי + 3, אלפי מנשה

אל"מ (מיל.) עמירם דגן מתאים לתיאוריה שלפיה פורשי צה"ל נקלטים בעבודה השלישית שהם מתנסים בה.

דגן פרש מהצבא ב-1999 בגיל 45 וכיום הוא מועסק כמורה לפיסיקה בבית הספר הדרים בהוד השרון וכיועץ בשכר למשרד הביטחון בנושא מטוסים ללא טייס (מל"טים).

"כל שנותי הייתי מהנדס בחיל האוויר ועסקתי בפרויקטים של פיתוח והצטיידות במערכות לחימה, כולל מחקר ופיתוח בישראל ובארה"ב", סיפר. מיד עם פרישתו החל לעבוד בחברת נייס מערכות בתפקיד פיתוח ומהר מאוד נעשה סמנכ"ל שירות לקוחות. למרות הקידום המהיר הוא החליט לפרוש לאחר שנה.

"זה היה בשיא הבועה. מה שראיתי נראה לי לא טבעי, גם אם לא ידעתי לקרוא לזה בועה. בנוסף, היו לי קשיי הסתגלות בתרבות ארגונית אחרת לגמרי", אומר דגן. לאחר נייס נקלט באלביט מערכות, שם עבד שמונה שנים, מהן חמש כמנכ"ל החברה הבת חץ הכסף המפתחת ומייצרת מל"טים, ולאחר מכן כסמנכ"ל בחברה בת אחרת, אלישרא.

"פרשתי ב-2008 בגלל תחושה שהדרך כבר לא מעניינת. זה עוד פרויקט ועוד עסקה ועוד רבעון ועוד שנה. חיפשתי משמעות חדשה, משהו ערכי של נתינה, אולי היפוכו של היצוא הביטחוני. אולי איזשהו תיקון", אמר. ההכשרה להוראה נמשכה שנה ולאחריה החל דגן ללמד פיסיקה במשרה חלקית לגילי 16-15. השנה כבר הוסיף שעות הוראה. דגן מבין את אנשי ההיי-טק הפורשים מההוראה לאחר ניסיון קצר לנוכח השכר הזעום והבעיות מול הממסד החינוכי. "אני יכול להבין את האכזבה שלהם. אני יכול להרשות לעצמי להמשיך, כי יש לי פנסיה צבאית. שכר המורים כלל לא מכבד את המקצוע. קשה לפרנס משפחה מהשכר של המשרה וצריך לדעת לעמוד מול ילדים בגיל העשרה".

המעבר מהתחום הצבאי היה כרוך בשינוי תפישתי עמוק. לדבריו, בהיררכיה הצבאית הדרגות מדברות ויש סדר מוגדר בקבלת החלטות. בעולם העסקי הכל נמדד במונחים כספיים. "בחיל אוויר ברור לך שאתה חלק ממשהו גדול שיביא ביטחון למדינה. מחפשים לחסוך כסף, אבל זו כלכלה בצד של ההוצאה, לא בצד של ההכנסה. גוף מתוקצב צריך להוציא את התקציב בצורה מושכלת אך לא צריך להביא את הכסף. זה הבדל גדול מאוד", אמר.

המסקנה וההמלצה של דגן לקצין או נגד איש קבע היא לנסות להשתלב בגופים עם תרבות ארגונית, בעלי מאפיינים דומים למקום שממנו באו. "אם היה איש לוגיסטיקה, שיעבוד ברשת מוסכים או בחברת חשמל. אם היה מהנדס שעסק בפיתוח, יש לו סיכוי להשתלב בתעשיות הביטחוניות. למעסיק הייתי מציע להשתדל להתאים את רמת הציפיות מול הפורש כבר בשלב הגיוס, ולהצמיד לו מדריך שילווה אותו בקליטה בשבועות הראשונים".

צילום: דודו בכר

"אנחנו בעלי יכולת מנהיגות וניהול"

פיני גטניו (47), נשוי + 3, הרצליה

יום לאחר שהשתחרר מהצבא ונעשה אזרח, ב-1 באוגוסט 2009, הקים סא"ל (מיל.) פיני גטניו חברה פרטית שהוא העובד היחיד שלה, בשם ניהול פרויקטים וייעוץ הנדסי. גטניו החליט שהוא מעדיף להיות כפוף לעצמו ולא לתת דין וחשבון לאחרים. העובדה שהוא מקבל פנסיה מכובדת על שירותו הצבאי מאפשרת לו לקחת סיכונים של הכנסה לא קבועה.

בתפקידו הצבאי עסק גטניו בעיקר בפיתוח וניהול פרויקטים בחיל אוויר. באופן טבעי, החברה שהקים עוסקת בניהול פרויקטים בתחום ההיי-טק הביטחוני, דוגמת מטוסים ללא טיס (מל"טים), ופונה ללקוחות המסתייעים במיקור חוץ, כמו התעשייה האווירית.

"גימלאי צה"ל לא חייבים עבודה קבועה", הוא אומר. "לאחר 26 שנים אנחנו לא מחויבים למשהו קבוע. יש לנו קצבה חודשית שאין מה להתלונן עליה. היציבות נדרשה בקריירה הראשונה שלי בצבא. כיום אני לא רואה בכך חובה. מי שיועסקו אצלי יהיו יועצים אד הוק. הם יכולים לקום וללכת מחר. זו פריווילגיה של יוצאי צבא וגמלאים בכלל. בקריירה שנייה אני לא מחפש יציבות כלכלית אלא יותר גמישות ודינמיקה, לאחר שהייתי קשור 30 שנה לארגון סדור ומובנה. זה מתאים לאופי של יזם".

גטניו בחן אפשרות לעסוק בהוראה, ולצורך כך השתתף במהלך חופשת השחרור שלו בקורס בן שנה שקיים משרד התמ"ת בבית ברל. "למדתי שנה לתעודת הוראה ב-2009 ולימדתי בשני בתי ספר כחלק מהסטאז'. בסוף החלטתי שזה מאתגר אבל אעסוק בכך כנראה בקריירה השלישית שלי. זה לא מתאים מבחינה פיננסית", אמר.

להערכתו, הגיל האופטימלי לפרישה הוא 40. "אם תצא לשוק בגיל מאוחר הסיכוי להיקלט יהיה קטן יותר. צריך לשמור על איזון בין גיל לא מאוחר מידי לניצול מירבי של הזכויות".

לפורשים שבדרך הוא מציע למצות את הניסיון המקצועי, הפיקודי והניהולי רב-השנים. לדבריו, יש הרבה גורמים, מוסדות וחברות הרואים בניסיון כזה נכס. למי שמשתחרר יש לא פעם יכולות ארגון וניהול משברים, עמידה בתנאי לחץ ואי ודאות וניהול נכון של תהליך קבלת החלטות.

"אנחנו בעיקר בעלי יכולת מנהיגות וניהול בסביבה דינמית משתנה ולוחצת. חברות מחפשות אנשים כאלה. יכולת ניהול ובקרת סיכונים היא נכס. הפורשים הם גם בעלי מוסר עבודה גבוה, עצמאיים, יצירתיים ובעלי כושר ביטוי. ראוי להבליט תכונות אלה בתהליך השילוב באזרחות. אבל בטח שלא להשתחצן ולחשוב שאתה יכול לקחת הובלה על ארגון מחר בבוקר".

צילום: אייל טואג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#