האבטלה יורדת - אבל מיליון איש לא עובדים

פערי ההכנסות בין המגזרים מתרחבים - זה הזמן למהפכות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

>> מתחילת המשבר הכלכלי הגלובלי האחרון ועד היום אנחנו לא מפסיקים להתבשם מחוסנו של המשק הישראלי, מעוצמתה של מערכת הבנקאות המקומית, מהעובדה שבקושי נרטבנו מהצונמי הזה ומהחזרה המהירה של המשק לתוואי של צמיחה. זאת בעוד שחלק ניכר ממדינות העולם עדיין שקועות עמוק במשבר חובות מבהיל ושיעורי אבטלה מפחידים.

השבוע קיבלנו הזדמנות נוספת להתבשם ולהשתכר מנתונים משמחים, כשדווח על המשך הירידה בשיעור האבטלה לרמה של 6.2% בלבד מכלל כוח העבודה האזרחי בישראל ברבעון השני של 2010. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) דיווחה כי ברבעון המקביל ב-2009 היה שיעור האבטלה 8%. הנתונים מעידים על התאוששות מהירה של המשק, שמציג שיעורי אבטלה מהנמוכים בעולם. האין זאת סיבה לחגיגה? לא בהכרח. הנתונים מספקים תמונה חלקית ואף מעוותת של שוק העבודה בישראל, ויש בהם כדי לטשטש כמה עובדות יסוד קשות. חלקן ידועות ומוכרות, חלקן פחות.

החשש הוא ששיעור אבטלה כה נמוך יעוור את מקבלי ההחלטות ויגרום להם להסתפק במקום המכובד שישראל תופסת בגרפים הבינלאומיים, שמסתפקים רק בנתון זה. אבל אם ניקח את שוק העבודה בכללותו ונבדוק עוד כמה דברים, שיעור האבטלה הנמוך שלנו יבלוט בחריגותו אל מול שורה של נתונים פחות מחמיאים.

1. הבעיה הגדולה והמוכרת ביותר היא שיעור ההשתתפות הנמוך של תושבי ישראל בשוק העבודה. הדבר בולט במיוחד בקרב חרדים וערבים. שיעור האבטלה שמפרסמת הלמ"ס מבוסס על סקר כוח אדם שנערך באופן שוטף, והוא עוסק במי שמוגדרים "משתתפים בכוח העבודה האזרחי". מספרם של אלה הוא 3.075 מיליון, ומהם 2.884 מיליון איש מועסקים ו-191 אלף איש אינם מועסקים. 191 אלף האנשים שאינם מועסקים מהווים 6.2% אבטלה.

ההגדרה של אותם מובטלים לפי הלמ"ס היא: "אנשים שלא עבדו אפילו שעה אחת בשבוע הקובע וחיפשו עבודה באופן פעיל בארבעת השבועות האחרונים שקדמו לו, על ידי רישום בלשכות העבודה, על ידי פנייה אישית למעסיק, והיה באפשרותם להתחיל לעבוד בשבוע הקובע, אילו הוצעה להם עבודה מתאימה".

לכאורה, 191 אלף אנשים בלתי מועסקים הם נתון צנוע, שיכול להיחשב כמעט לאבטלה חיכוכית. אבל זה לא מספק את כל הסיפור. בישראל מסתובבים עוד קרוב למיליון איש שאינם משתתפים בשוק העבודה. הם פשוט יצאו ממעגל המועסקים, או שמא לא נכנסו אליו מעולם. אלה אנשים שאינם עובדים, וגם לא מחפשים עבודה. על כן, הם אינם נכללים ב"שיעור האבטלה". מי נכלל שם? הרבה עקרות בית, מטפלות בילדים, סטודנטים, נכים, חולים, אנשים שמועסקים בעבודות עונתיות ואנשים שיצאו לפנסיה מוקדמת.

המאפיינים הדמוגרפיים מראים בבירור כי בקרב נשים ערביות וגברים חרדים שיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא הנמוך ביותר. חלק מאותם אנשים שאינם נכללים בשיעור האבטלה מוצא איכשהו את פרנסתו בעבודות חלקיות שאינן מדווחות. הסיבות לכך הן תמריצים שליליים לצאת לעבוד (או לדווח על עבודה) וחשש מאובדן הטבות שמהן הם נהנים.

2. בעיה מרכזית שנייה בשוק העבודה הוא הפער בין רמות ההכנסה. רואים את זה בכל מקום. בין גברים לנשים, בין מרכז לפריפריה ובין יהודים לערבים. יש בישראל הרבה מאוד עובדים עניים. כאלה שנאלצים לעבוד תמורת שכר נמוך מאוד, שאינו מאפשר להם לרכוש סל מוצרים בסיסי.

הגידול באי שוויון בחלוקת ההכנסות הוא תופעה כלל עולמית. היא מוסברת בין השאר בתהליכים טכנולוגיים וגלובליים שמאפשרים לעובדים עתירי השכלה וכישורים ליהנות מרמות שכר יותר ויותר גבוהות, בשעה שעובדים מעוטי השכלה דורכים במקום במקרה הטוב. אפילו בקיבוצים כבר רואים פערים בין רמות השכר של החברים. בעלי השכר הגבוה בקיבוצים נהנים מהכנסה גבוהה פי 10 מבעלי השכר הנמוך.

אחד הגורמים לפער, שדורש טיפול, הוא אכיפה רעועה של חוקי העבודה. כפי שהטכנולוגיה והגלובליזציה מושכות כלפי מעלה את השכר העובדים בעלי הכישורים, כך האכיפה הדלה מושכת כלפי מטה את שכרם של העובדים העניים. את הקדמה אין לעצור, אבל את האכיפה אפשר לשפר - ובכך להעלות חלק מהעובדים מעל קו העוני.

3. אחד ההסברים לפער בין רמות ההכנסה הוא הביטחון והיציבות התעסוקתית. בישראל יש לא מעט ארגונים כמו חברות ממשלתיות, בנקים וחברות שהופרטו כמו אל על, שבהן מצב העובדים נפלא. הם נהנים מיציבות תעסוקתית גבוהה מאוד, הסכמים קיבוציים קשיחים, תוספות שכר אוטומטיות, רמות שכר גבוהות ותנאים סוציאליים והטבות יוצאי דופן.

במקרים רבים מדובר במונופולים וקרטלים שמצליחים לחלוב היטב את הצרכן ולהעביר את כל הרווח לתועלת העובדים והמנהלים. ואולם לא רק הצרכנים מממנים את אותו מגזר מפונק ושבע, אלא גם סקטור אחר של עובדים מנוצלים - העובדים בחברות כוח אדם ועובדי קבלן.

בהרבה גופים ממשלתיים ומונופולים בסקטור העסקי עובדים לצד אנשי ההסכמים הקיבוציים גם עובדי קבלן וכוח אדם בתנאים ירודים, שכר נמוך, ולעתים תוך הפרת חוקי העבודה. הסולידריות המפורסמת של ההסתדרות והוועדים הגדולים לא חלה עליהם. אין להם ביטחון תעסוקתי, התנאים הסוציאליים והשכר שלהם עלובים, ועל פי רוב הם נאלצים לעבוד בעבודות שחורות שהעובדים הנהנים מקביעות לא היו מוכנים לבצע.

כשמסתכלים על שיעור האבטלה הנמוך ומתבשמים מיופיו, צריך לזכור את מוקדי הכיעור, הניצול והבעיות בשוק העבודה הישראלי. השרים שמשתבחים בהישג זה של אבטלה נמוכה צריכים לפעול כעת, כשהמצב נראה רגוע ושקט. הם צריכים לעשות כמה מהפכות בשוק העבודה הישראלי שייתנו מענה לבעיות שמסתתרות מאחורי שיעור האבטלה הנמוך.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker