פרופ' ראובן פוירשטיין - איש החינוך שמאמין באוטיסטים אך הממסד לא מאמין בו

הוא מאמין שאפשר לטפל באוטיסטים, בפגועי מוח ובלוקים בתסמונת דאון ולהגיע עמם לתוצאות מדהימות ■ פרופ' ראובן פוירשטיין הוא אחד מאנשי החינוך פורצי הדרך המוכרים בעולם ■ אז למה דווקא מערכת החינוך בישראל לא מחבקת אותו?

אפרת נוימן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אפרת נוימן

עד לפני שנה וחצי היה דניאל בחור רגיל לגמרי בשנות העשרה לחייו. הוא חי חיים שגרתיים ונעימים בחיקה החמים של משפחה צרפתית מיוחסת, שבה הסב הוא פרופסור ידוע. עד שאירע המקרה ששינה את חייו: בזמן ששחה בבריכה קיבל דניאל דום לב, וחמצן לא הגיע למוחו. הוא שקע בתרדמת עמוקה ומצבו הוגדר מוות קליני. דניאל התעורר, אבל מצבו היה חמור ביותר - הוא לא דיבר וכלל לא תיפקד. בני משפחתו ניסו טיפולים מסוגים שונים במכונים בצרפת, אבל כלום לא עזר. המומחית הגדולה בצרפת לאנוקסיה - מצב שבו חמצן לא מגיע לרקמות הגוף - קבעה שדניאל לא יתאושש. כשבני המשפחה היו כמעט על סף ייאוש, שמעו על שיטת טיפול ייחודית שפיתח פרופסור ישראלי בשם ראובן פוירשטיין. כך הם הגיעו עם דניאל למרכז פוירשטיין בירושלים.

בבסיס שיטת פוירשטיין, שמיושמת בעשרות מדינות בעולם ובמשך השנים טופלו בה עשרות אלפי ילדים ומבוגרים, נמצאת האמונה שלבני האדם יש יכולת לשנות את עצמם. המפתח לכך מצוי בגילוי הגורמים המעכבים אותם מצד אחד ובמציאת נקודות הכוח שלהם מצד שני. החשוב הוא לא מה הילד יודע או מה מנת המשכל שלו, אלא מה הוא מסוגל ללמוד. בשלב ראשון המטופל מאובחן, ולאחר מכן מיושם משטר של תרגילים קוגנטיביים אינטנסיביים שמטרתם לגשר בהדרגה על הפערים - עם הרבה סבלנות והתמדה.

במרכז של פוירשטיין אפשר לפגוש מטופלים רבים מישראל ומחו"ל - אוטיסטים, בעלי תסמונת דאון, אנשים שלקו בשבץ מוחי, שנפגעו בתאונות דרכים, בפיגועים או בשירות הצבאי. למרות הפגיעות הקשות, הם חזרו לתפקד ברמה זו או אחרת, בעקבות עבודה מפרכת שכללה תרגילים ואימונים בשיטת פוירשטיין. חלק גדול מהם השתלבו במסגרת לימודים רגילה.

פוירשטיין מסתובב ביניהם. בכובע הברט הנצחי שלו ובזקן הלבן הוא נראה כמו סבא טוב. כל מטופל זוכה להתייחסות, לקריאת עידוד ולדרישת שלום למשפחה. הוא מתעדכן בהתקדמות של מני, שסובל מפגיעת ראש קשה אחרי שנפצע בפעילות מבצעית; מחכה בסבלנות עד שאנטוני, חייל שנפצע לפני חמש שנים בתאונת דרכים והגיע ללא יכולת לדבר, יצליח לומר "חג פורים שמח" ("זה פנטסטי. היתה תקופה שהוא תיקשר עם לוח אותיות. זאת התקדמות יוצאת מן הכלל"); שומע על פריצת הדרך החדשה של דניאל תוך שהוא מחליף אתו כמה מלים בצרפתית שוטפת; ומספר על אדם ידוע בישראל שעבר אירוע מוחי, יצא מבית החולים בלי יכולת לדבר, לקרוא או לצייר קו ישר, ולאחר שנה וחצי של טיפול במרכז חזר לעבודה.

מלא מרץ ואנרגיה

"פעם רופאים היו אומרים להורים שהילד שלהם לא דיבר: 'אין דבר, עד החתונה הוא ידבר'. אני לא מקבל את זה", אומר פוירשטיין. "השיטה שלנו מניחה שיש צורך להשקיע, למצוא דרכים, לפתח שיטות ותוכניות שיעזרו לאדם לשנות את עצמו מעבר למה שהניחו שהוא בכלל מסוגל. התפישה המקובלת היא מאוד 'פיקס', ולפיה אדם מסוגל להגיע רק למה שהתורשה איפשרה לו.

"פיתחתי תפישת עולם כה שונה ביחס לפסיכולוגיה הקונוונציונלית, שבמשך עשרות שנים נזרקו עלי לא מעט אבנים. קראו לי חולם חלומות, טענו שאני אופטימי באופן לא מוצדק, הניחו שהמוח אינו ניתן לשינוי, שאין לו אפשרות להצמיח נוירונים חדשים במקום אלה שאבדו".

פוירשטיין מספר על בחור ישיבה שנפגע בראשו במארב של מחבלים. אף על פי שרופאיו חזו שאם ישרוד הוא יישאר צמח, הוא מתפקד כיום כאחד האדם ועובד בתחום המחשבים. הוא מציג בגאווה ספרי שירה שפירסם בחור עם תסמונת דאון שלמד במרכז, ומצביע על תמונה של בחורה מהולנד שסבלה מתסמונת דאון קשה, עברה ניתוחים בירושלים וטופלה במרכז במשך שנתיים.

"מאז היא סיימה תיכון, לומדת באוניברסיטה, מנגנת בחמישה כלים ונוהגת במכונית". הפגיעה המוחית לא מנעה ממנה לעשות אפילו צניחה חופשית, "ועל זה התרגזתי על ההורים שלה. הם סיפרו לי רק לאחר מעשה", אומר פוירשטיין בחיוך ומוסיף: "אחרי שלמדה את שיטת הלימוד שלנו, היא כבר מלמדת אותה בכל מיני ארצות. כשהרצאתי בפראג, היא הרצתה לידי. זאת היתה חוויה".

פוירשטיין כבר בן 88 ומרגיש את בגידת הגוף. הוא נעזר בהליכון ובכיסא גלגלים, אבל הם לא מונעים ממנו פעילות מלאה. המחשבה חדה, האנרגיות בלתי נדלות והוא מלא להט ומרץ. פוירשטיין מסביר בפירוט רב איך כולם התייאשו ממקרה מסוים, איך היה בחור ש"כבר שלח את נעלי הבית שלו לשמים" ולאחד אחר איש לא נתן סיכוי. אין כל ריחוק בינו לבין העובדים או המטופלים, שקוראים לו "הפרופסור" או פשוט "ראובן". הוא מחזיר חום וליטוף, מלות עידוד והתפעלות בעברית, באנגלית ובצרפתית, ומתייחס אל כל אחד ואחד כאילו הוא המטופל היחיד שלו.

לאורך הראיון חוזר פוירשטיין ומזכיר את חוסר האמון שממנו סבל שנים רבות ואת תחושת הניצחון שמלווה אותו כיום. "הפסיכולוגיה הקונוונציונלית לא ראתה אפשרות לקחת בחור עם תסמונת דאון ולהביא אותו למקומות שאנחנו הצלחנו להביא אותו אליהם. החבר'ה שאתם רואים כאן הגיעו בלי יכולת לקרוא ולכתוב וכיום הם עושים בגרויות. זה היה מאבק קשה מאוד. הייתי ממניחי היסודות של הסתדרות הפסיכולוגים ב-1954, אני מוזמן להרצות בכל מקום בחו"ל, אבל לא הוזמנתי להרצות אפילו פעם אחת לפני פסיכולוגים בישראל כדי להציג את פרי עבודתי.

"הפסיכולוגיה שאפה להיות מדע מדויק, והפסיכולוגים עבדו קשה והציגו מחקרים שהצדיקו את הטענה שהגנטיקה היא שקובעת. אני התנגדתי לכך וטענתי שכדי להפוך את האדם לסטטי צריך להרוג אותו קודם. התפישה הזאת, שקיימת גם כיום, גורמת הרבה נזקים - היא לא מאמינה שהאדם ניתן לשינוי ולכן לא עושים דבר כדי שישתנה.

"הדור החדש של המדע מביא הוכחות חותכות לנכונות התפישה שלי, שהצגתי כבר לפני 50 שנה, לפיה האדם ניתן לשינוי. פעם חשבו שמה שמת במוח - אין לו תקומה. כיום כבר יודעים אחרת. המדע הוכיח שאיבוד חלקי מוח אינו סופי. החלק שחסר במוח עשוי להפעיל נוירונים מהצד הקיים ולהחזיר פונקציות שהלכו לאיבוד. כמו כן, נוצרים נוירונים חדשים. אפשר לשנות את המוח בכל גיל, אפילו בזקנה. הוכח שככל שאתה מעמיס יותר תפקודים על המוח, כך אתה מסייע לשנות ולעצב אותו.

"לפני שנים דיברתי על כך שיבוא יום ואדם יוכל לבחור לעצמו את הגנים שישלטו בחייו. יש לא מעט הוכחות לכך שאנחנו בוחרים לעצמנו מתוך ערימת הגנים. המוח מעוצב על ידי הרוח ויש לכך משמעות אדירה. זה מעלה את שאלת הבחירה החופשית של האדם. הוא יכול לבחור את מבנה חשיבתו ואת אישיותו".

ללמד באופן הנכון

שיטת פוירשטיין לחינוך היא אחת הנחקרות בעולם. עד כה פורסמו מאות מאמרים וכ-80 ספרים - לא כולל ספריו של פוירשטיין ושל עמיתיו - ביותר מעשר שפות על התיאוריה ועל השיטה. פוירשטיין השלים דוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית ב-1970 בסורבון בפאריס, ומאז קיבל פרסים בינלאומיים רבים וכן את פרס ישראל למדעי החברה ואת תואר יקיר העיר ירושלים, שניהם ב-1992.

מה עושים בפועל המטפלים בשיטת פוירשטיין?

"כשאני עובד עם פגועי ראש, אני בודק קודם כל אם אפשר לשנות את האדם ומהם האמצעים הנדרשים. לאחר מכן ניתנות הוראות והדרכה להשגת התוצאות - ואנחנו משיגים תוצאות בלתי רגילות. יש תוכנית של העשרה אינסטרומנטלית שכוללת 14 חוברות תרגילים, שמבוססים על התיאוריה. התרגילים מכוונים לסוגים שונים של פונקציות פגועות באדם - חוסר יכולת להתרכז ולמקד את הראייה, חוסר יכולת לצרף שתי אותיות להברה אחת, חוסר יכולת לתכנן מראש, לעבד נתונים, לחשוב באופן מופשט. התרגילים מלמדים את המטופל לא להיות אימפולסיבי, ונותנים לו כלים לפתור בעיות ולהתמצא במרחב.

"אנחנו לא מלמדים תוכן אלא דרכי חשיבה, יוצרים הרגלי פעולה, יוצרים את היכולת לחשוב באופן לוגי. אנחנו מלמדים איך להביא את הדברים לידי ביצוע".

השיטה של פוירשטיין אינה מיועדת רק לטיפול בפגועי מוחין או בבעלי לקויות, אלא לכל אדם שחייב להסתגל למצבים חדשים. פוירשטיין מסביר כי אנשי המרכז העבירו הדרכות ל-220 חברות גדולות בצרפת כולל חברת החשמל, רשות הדואר, חברות הרכב פיז'ו ורנו וחברת הצמיגים פירלי, שהיו חייבות לשנות את הטכנולוגיה ואת דרכי הייצור שלהן. "מדובר באנשים ברמה גבוהה, ואנחנו התבקשנו להתאים אותם ליכולת החדשה". גם טייסי חיל האוויר הישראלי עוברים הדרכות לפי השיטה כדי לשפר ביצועים.

"אנחנו חיים בתקופה שבה הידע הקודם לא יעזור לנו, אם לא יכשירו אותנו לקלוט את הידע החדש. התיאוריה לא מכוונת רק לילד הבעייתי, היא נכונה גם לאנשי התעשייה והחשיבה", מסביר פוירשטיין.

השיטה מיושמת גם בקורס "אמיר", שמכשיר חיילי צה"ל ממוצא אתיופי להשתלב בקורסים יוקרתיים במהלך השירות ולאחר מכן למלא תפקידים ייחודיים. "הכנסנו אותם לקורסים הטובים ביותר, וכיום הם חובשים, מפקדים, הכל. ההצלחה פנטסטית".

לצד תיאוריית ההשתנות הקוגנטיבית, פיתח פוירשטיין את תיאוריית הלמידה המתווכת, השמה דגש על כך שהמורה אינו רק צינור שמעביר מידע או מיומנות - אלא גורם שמתווך את המציאות. על פי התיאוריה, המורה הוא הגורם האחראי לכך שהתלמיד יבין את המשמעות של התופעות שהוא רואה, והוא יוצר אסטרטגיות למידה ומעודד תהליכי חשיבה אצל התלמיד.

מטרת השיטה היא למתן את הפזיזות של הילד וללמד אותו לחשוב, להבין ולהיות מרוכז כך שיוכל להתמודד עם בעיות מורכבות. "אם אני רוצה ללמד את הילד על קידוש ליל שישי, למשל, כמו שאני מלמד עכשיו את הנכד שלי, אגיד את הברכה לאט, בדרך מסוימת, אסתכל לילד בעיניים ועל ידי כך אתווך לו את הלמידה. אני גם אסביר לו את המשמעות, ואציין שהוא אומר את הברכה כמו מבוגר".

לצדו של פוירשטיין עובד בנו רפי, 50, שמכהן כסגן יו"ר המרכז. רפי הוא ממייסדי ארגון רבני "צהר" ומכהן כיום כאחד מראשיו. הוא למד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, ולאחר שבנו השני אלחנן נולד עם תסמונת דאון - הוא הצטרף באופן מלא לפעילות עם אביו. "אלחנן טופל בבית בשיטה וכיום הוא עושה בגרויות", מספר רפי, אב לשמונה. אשתו, טל, עובדת אף היא במרכז, במכון לשיקום פגועי ראש.

לפוירשטיין שלושה ילדים נוספים: אהרל'ה הוא שחקן, נועה היא פסיכולוגית קלינית, ודני הוא עורך דין ואמן. דודו של פוירשטיין הוא פרופ' יעקב רנד, חתן פרס ישראל ואביו של השחקן-זמר שולי רנד. אחיו הוא ד"ר שמואל פוירשטיין, ששימש כמפקח ארצי על לימודי התנ"ך במשרד החינוך.

לא רק התלמיד השתנה

פרופ' פוירשטיין מספר בגאווה כי השיטה ונגזרותיה הופצו ביותר מ-40 מדינות, ומיושמות ברשתות חינוך רבות בעולם. "השיטה מיושמת באמריקה הלטינית ובצפון אמריקה, אנחנו מעבירים הדרכות לאנשים משוודיה, מנורווגיה ומהודו ומנהלים דיאלוג עם משרד החינוך ההולנדי. האיחוד האירופי שולח מדי שנה כ-50 איש להשתלמות אצלנו. אנחנו מכשירים עכשיו אנשים בדרום אפריקה. נציגים של משרד החינוך הברזילאי באו ללמוד את השיטה כשלימדתי בצ'ילה, והכריזו שהם רוצים להעביר את התוכנית לכל תלמידי ז'-יב' במדינה. הם סבלו מנשירה של תלמידים ורצו להבטיח שיישארו. 40 איש למדו אצלנו ארבעה חודשים, חזרו והכשירו 12 אלף מורים תחת הפיקוח שלנו".

רפי פוירשטיין, שנכנס ויוצא במהלך הראיון, מוסיף: "לא עובר כאן שבוע בלי שמגיעה איזושהי משלחת מאיזשהו מקום. מחישוב שעשינו, ב-2009 הכנסנו לירושלים כ-7,000 לילות בבתי מלון".

מערכת החינוך הישראלית, לעומת זאת, לא משלבת באופן שוטף ונרחב את שיטת הלמידה של פוירשטיין. "עד אמצע שנות ה-90 לימדנו את השיטה ב-1,350 כיתות בישראל, כולל בבתי ספר מיוחדים. השפענו על רמת התפקוד של הילדים באופן עמוק הרבה יותר ממה שמוכנים להודות. יש לנו מחקרים שבהם הוכחנו שלא רק התלמיד השתנה, אלא בעיקר המורה. כיום לא נוכל לקבל מורה שיגיד שהתלמיד לא מסוגל להשתנות. אני אגיד לו שהוא לא מסוגל ללמד ולתווך - ושילך ללמוד".

ולמה הפסיקו ללמד את השיטה בבתי הספר?

"לא לגמרי הפסיקו, אבל זה גם לא מה שהיה. האבחון וההעשרה הם תוכניות יקרות. צריך להכשיר את המורה ואת התלמידים, וזה דורש ממשרד החינוך להקציב שעות הוראה. הרבה ילדים שזקוקים לעזרה אינם מקבלים אותה כיום. אני לא רוצה להעלות האשמות, כי בית הספר חייב להקדיש שעות שאין לו ולהכין שיעורים אינטנסיביים יותר".

לא מתסכל שדווקא בישראל לא מקבלים את השיטה?

"זה בעיקר משונה. השיטה הזאת יכולה להיות חשובה לכל ילד וילד. אנחנו מגיעים לאלה שזקוקים לה במיוחד, אבל היו צריכים לאמץ אותה כאן כתוכנית דגל", אומר פוירשטיין ומוסיף בעדינות: "אין לי טענות לקב"ה. אומרים לי שאין נביא בעירו, אבל אני עובד כאן".

רפי מוסיף: "זה מתסכל. השיטה לא נהפכה לחלק מהותי מהתוכנית של משרד החינוך. היא נכנסה לעתים בדרכים נפתלות, אבל לא בדלת הראשית. הבעיה היא שמשרד החינוך לא מגדיר את מקצועות הלמידה והחשיבה כנושא וכחלק ממקצועות הליבה. המערכת מוכוונת תוצר ולא תהליך, וזה מתגלה בעיקר בשכבות החלשות. לא הגיוני שלומדים 1,500 שעות מתמטיקה מ-א' עד י"ב כי זה המפתח לטכנולוגיה, שיש מאות שעות לימודי מחשבים ושפות - אבל לא מלמדים ללמוד ולחשוב, להשוות, להעלות השערה, לייצר אנליזה. מניחים שרק התכנים יקדמו את התלמיד".

הפרופ' ובנו כתבו יחדיו כמה מאמרים, שבאחד מהם התייחסו לסוגיית החינוך בישראל באופן נוקב. "בחזוננו אנו רואים גיליון ציונים בן שני טורים: בטור האחד רשום הציון המשקף את רמת הידע של התלמיד ובטור השני רשומה רמת תהליכי החשיבה שהתלמיד גילה במקצוע האמור. בחזוננו אנו רואים פחות מאמץ לאבחן את ההגדרה שאליה משויך התלמיד ויותר מאמץ להגדיר את הלקות המסבירה את כישלונותיו.

"כל מי שמשתמש במחשב, שאינו איש מקצוע, יודע לטפל בכמה תקלות בסיסיות במחשב. האם המורה יודע לטפל בגורם האנושי של תלמידו? התשובה היא לא. האם התלמיד לומד בצורה מסודרת ללמוד ולחשוב? התשובה היא גם לא. יש כאן הנחה סמויה מן העין, בלתי נראית ובלתי מנוסחת בשקיפות ובמודעות, אך היא קיימת - אחרת לא היינו יכולים להסביר את הפרדוקס. מערכת החינוך לא מאמינה באמת ביכולתה לייצר שינוי באינטליגנציה של התלמיד. כאילו המורה אומרת לעצמה: 'יש לי 35 תלמידים בכיתה, יש לכל אחד את מנת המשכל שלו, אני אעביר שיעור אחד וכל אחד יעבד אותו אחרת כי לכל אחד מתלמידיי מעבד קוגנטיבי שונה. אין בכוחי לשנות את האינטליגנציה של תלמידיי, אני רק יכולה להשתמש בקיים'. זאת ההנחה, והיא מוטעית".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "האגף לחינוך מיוחד מכיר את התוכניות של פרופ' פוירשטיין ואת הכלים ומיישם אותם בחלק ממסגרות החינוך המיוחד. בשנה האחרונה התקיימו כמה מפגשים בין נציגי העמותה לבין מפקחי האגף לחינוך מיוחד. במפגשים אלה נדונו דרכי שיתוף הפעולה ואופן הפיתוח המקצועי של המורים.

"המורים לחינוך מיוחד מורשים ללמוד בקורסים השונים המוצעים על ידי המרכז, והקורסים מוכרים לגמול ולהתפתחות מקצועית במסגרת אופק חדש. כל תוכניות הלימודים בחינוך המיוחד כוללות קידום החשיבה של התלמידים במגוון שיטות ודרכים כולל העשרה אינסטרומנטלית, כלי שפותח על ידי פרופ' פוירשטיין".

שיקום נגד כל הסיכויים

המרכז הבינלאומי לקידום כושר הלמידה, מרכז פוירשטיין בקצרה, שהוקם ב-1992 בירושלים, שוכן בבית וראייטי, בקצהו של רחוב ללא מוצא - ההפך מהמנטרה שמלווה את שיטת הטיפול של פוירשטיין, לפיה לכל אחד יש מוצא, רק צריך למצוא את הדרך לטיפול הנכון. במקום עובד צוות של כ-150 פסיכולוגים, מורים, מטפלים וסגל תומך.

שתי הדלתות בחדרו הפשוט ועמוס הספרים של פוירשטיין נפתחות לעתים קרובות, ללא פורמליות. לפרופסור ניגשים המזכירה שמבקשת את חתימתו על מסמכים, מנהלים במרכז שרוצים להחליף מלה וילדים פגועי מוחין מחופשים לכבוד פורים שהגיעו עם המדריכה כדי להעניק לפרופסור משלוח מנות. פוירשטיין מתעקש שנזמין קפה ("אני אקח שוקולטה כי אסור לי קפה. זה הקפה הכי טוב ששתיתם") מהדוכן של לורן שנמצא בקומת הכניסה.

מאחורי הדוכן מסתתר סיפור עצוב-מתוק. לורן הצרפתי נפצע בפיגוע באינתיפאדה השנייה, ואום של בורג חדר לראשו. "איש לא האמין שהוא יוכל להשתקם", מספר הפרופסור. "הוא היה במצב כה חמור שלא נתנו לאחיו שהגיע מארה"ב להיכנס לחדר שלו בבית החולים, כי אמרו לו שאין מה לראות. בעקבות הפגיעה לורן כמעט לא היה מסוגל ללכת או לדבר, וגם הראייה שלו נפגעה. ארבע שנים עבדנו אתו על השפה, על ההליכה, על הפעילות המוחית. בנינו לו את המסגרת כשלב בין תפקודו הנוכחי לבין מה שיעשה כשירצה לפתוח את מסעדת הגורמה הצרפתית שלו. כיום הוא עובד במרכז בפינת הקפה ארבעה-חמישה ימים בשבוע. איך הקפה? טוב, נכון?"

כיום לורן נשוי עם ילד. חשוב לו להעביר את המסר לאנשים שהיו במצבו כמו גם לבעלי ההחלטות, שניתן לחיות חיים מלאים גם לאחר פגיעה מוחית אנושה.

להציל את ילדי אפריקה

ההתנסות הראשונה של פוירשטיין עם קשיי למידה התרחשה כבר בילדותו. הוא נולד בבוטושאן שברומניה, בגיל שלוש ידע לקרוא ובגיל שמונה כבר לימד נער דיסלקטי בן 15 שלא ידע לקרוא. הוא למד פסיכולוגיה באוניברסיטה של בוקרשט ולימד בבית ספר שהוקם עבור ילדים שהוריהם נלקחו על ידי הנאצים. ב-1944, אחרי שהיה פעיל במחתרת, הוא ברח לישראל והחל לפתח את שיטותיו כשעבד עם ילדים ניצולי השואה שהגיעו לישראל כחלק מעליית הנוער.

"הם היו במצב של טראומה קשה ביותר, ועלו השאלות: התחיינה העצמות האלה? האם הם יוכלו להשתלב במערכת החינוכית והתעסוקתית של ישראל?", הוא מספר. ב-1948, לאחר שלקה בשחפת, נשלח פוירשטיין הצעיר להחלים בשווייץ. הוא למד פסיכולוגיה מתקדמת באוניברסיטה של ז'נווה, אצל הפסיכואנליטיקאי קארל יונג ואצל ז'אן פיאז'ה, שהשפיע רבות על הפסיכולוגיה ההתפתחותית והקוגניטיבית.

כמה שנים לאחר שפגש את הילדים ניצולי השואה, החליט פוירשטיין להקדיש את חייו להצלתם. "השאלה היתה איך עושים זאת. בדקתי אותם באמצעות מבחנים קונוונציונליים ובאמצעות משתנים שקבע פיאז'ה. כל המבחנים הראו שהם לוקים בפיגור שכלי. הבנתי שזה לא תואם את מה שהאמנתי בו - שהילדים בעלי סיכוי להתקדם - ומתוך הצורך הזה התחלתי לראות את הילדים האלה מתעלים מעל רמתם הנוכחית. התחלתי לנסח תיאוריה שעסקה בכושר ההשתנות. הנחתי שכל אדם ניתן לשינוי, בלי קשר למה שהביא אותו למצבו הנוכחי, לגילו (קיבלנו גם בני 17 ויותר) או לחומרת המצב שלו. חשבנו שאפשר לעבור מעל שלושת המחסומים האלה, ולממש את יכולתו של האדם להשתנות תוך שימוש בשיטות מיוחדות".

ב-1955 חזר פוירשטיין לישראל והמשיך לפתח ולהפיץ את תורתו. "היה לי מזל שעבדתי בעליית הנוער, אחת המסגרות החינוכיות ההומניות ביותר שקיימות בעולם. מידת האנושיות של הצוות איפשרה לקחת ילדים שהוגדרו מפגרים ובעייתיים, ולהביא אותם לידי כך שיוכלו להשתלב באופן מלא במדינה. אלה ילדים שאיבדו הורים, עברו שבעת מדורי גיהנום במחנות, נפגעו גופנית ונפשית, לא היתה להם הזדמנות ללמוד, ובכל זאת ההישגים שלהם היו לא פחותים מאלה של ילידי הארץ, ואפילו גבוהים משלהם. היתה לי הזכות שבעליית הנוער קיבלו את תפישת העולם שלי ועזרו לי לממשה, לחקור ולהשתמש בשיטות החדשות שפיתחתי".

במהלך פעילותו בעליית הנוער הביא פוירשטיין לסגירתם של עשרה מוסדות של חינוך מיוחד לילדים. "שנאו אותי על כך, אבל ראיתי את האסון שבדבר הזה. משחיתים את חייהם של בני אדם כשמחזיקים אותם בסביבה הומוגנית. התחלתי להילחם, וב-1964 כבר לא נשאר אף מוסד של חינוך מיוחד. סידרתי את הילדים בקיבוצים, הוצאתי אותם באוזניים וסידרתי מסגרות שנקראות מכינות שבהן מכירים את הקשיים של הילד, יודעים על מה צריך לעבוד, מלמדים אותו שנה באופן אינטנסיבי, ואחר כך מכניסים אותו למסגרת רגילה. הקמנו ארבע מכינות, ששלוש מתוכן פועלות עד היום".

הצורך להציל ילדים הניע את פוירשטיין לבסס גם פעילות במדינות עולם שלישי. "לפני שלוש שנים, בסיום כנס גדול בפאריס, קמתי ואמרתי: תראו, את כל מה שעשיתי בחיי עשיתי מתוך אמונה שאני חייב להציל את ילדי השואה. באפריקה מתרחשת כיום שואה. אנשים נופלים שם כמו זבובים. ואני לא מדבר רק על רואנדה ועל דארפור. מתים מאיידס, ממלריה, מרעב, מחוסר ידע איך לקיים את עצמם. אמרתי: רבותי, חייבים לעזור לאפריקה".

וכך, באמצעות הג'וינט ובשיתוף כפר הנוער ימין אורד הוקם בסתיו 2008 כפר נוער ברואנדה, במטרה לספק מגורים והשכלה לכ-500 מתוך 1.2 מיליון הילדים שהתייתמו כתוצאה מרצח העם. התוכנית החינוכית בכפר מבוססת על שיטת פוירשטיין וצוות המורים הוכשר בירושלים. "לומדים שם גם בנים של הרוצחים. זה בית ספר שמנסה להביא שלום ואנחנו מלמדים, מפקחים, בונים מסגרת".

מקווה להקים אקדמיה ללימוד השיטה

פרופ' פוירשטיין לא מפסיק ליזום ולתכנן. המשימה הבאה שלו היא הקמת קמפוס ענק שבו יטפלו באמצעות השיטה ויעבירו הדרכות למי שירצה ללמוד אותה. "הקמת הקמפוס - מקום שיאפשר לאנשים לבוא ללמוד ולחזור ללמד - היא הדבר הבא. אנחנו צריכים לחשוב שאנחנו לא יכולים לפתור את הבעיות של כל העולם, אלא צריכים להכשיר יותר ויותר אנשים. אנחנו רוצים להיענות למאות בני אדם שרוצים לבוא ללמוד אצלנו, להפיץ כך את התפישה ואת הטכניקה שלנו לכל הנזקקים. רק באפריקה יש כיום חמש אוניברסיטאות שהיו רוצות לשלוח אנשים ללמוד אצלנו. לכן יש כיום צורך בהקמת קמפוס גדול שבו תהיה אקדמיה - אנשים שילמדו איך לעבוד עם פגועי ראש, עם ילדים אוטיסטים, עם אנשים שלוקים בהפרעות גנטיות ועם אנשים שעברו טראומות קשות.

"צריך לעבוד עם הילדים 30 שעות מדי שבוע, אחרת זה לא עובד. הם באים עייפים אחרי נסיעות, ולכן חשוב לספק להם מקום שבו הם יוכלו לישון, עם כל המכשור הנחוץ, עם בריכת שחייה, עם מקום לפיסיותרפיה, כל מה שדרוש. אני גם רוצה להקים מסגרת לילדים אוטיסטים, לילדים עם תסמונת דאון, מתוך הנחה שכולם ייפגשו בחדר האוכל: סטודנטים ומרצים. אני מעוניין שהילד המיוחד הזה יפגוש ילדים רגילים, מבוגרים רגילים, יגיע למצב שהוא יצטרך להתאים את עצמו לנורמה ההתנהגותית. זה אחד החלומות הגדולים שלי".

מתי זה יקרה?

"הייתי רוצה שאתמול. אני מקווה שנוכל להקים את המרכז תוך שנה-שנתיים. אני לא מהצעירים ביותר, ואני עוד רוצה לזכות לראות את הדבר הזה קורה. אנחנו עסוקים בזה עכשיו. אפשר לעשות שינוי עצום באמצעות השקעה לא גדולה מדי. אני מניח שלא נתחיל לבנות אלא ניקח את מה שקיים. אני מתפלל לה' שאספיק לראות את זה.

"ניהלתי מאבק במשך 50 שנה, בתנאים לא קלים, ויתרתי על הרבה דברים. למדתי מוסיקה, ציור, בוטניקה וביולוגיה, אבל צימצמתי את תחומי ההתעניינות באופן כזה שכיום אני סובל מזה. הייתי הולך לקונצרטים, אבל הפסקתי לשמוע מוסיקה. הרגשתי שיש עדיפות לדבר שאני עוסק בו. הפסקתי גם ללמוד גמרא בהיקף שלמדתי. הקרבתי משהו. אני שואל את עצמי אם קיימתי את עצמי ואחרים".

ומה התשובה?

"קיימתי את עצמי על ידי קיומם של אחרים, מתוך מודעות לוויתורים. לכן כל כך חשוב לי לראות את הקמפוס קם. על אף ההוכחות, יש אנשים שממשיכים להחזיק בתפישה השגויה שכך האדם נולד וכך הוא ימות. מה שקובע אם אנשים ישתנו או לא הוא הצורך. לי היה צורך לראות אנשים משתנים. זכיתי. זה נס מבחינתי. עברתי שואה, את המלחמות בישראל, חליתי בשחפת, עברו עלי ימים קשים מאוד. אבל ראיתי את ההוכחה המובהקת לכך שאדם יכול להשתנות".

יש מקרים שבהם אתה מתייאש?

"כשאנחנו לא מצליחים - אנחנו לא מתייאשים. קשה לי לחשוב ולהגיד שאני לא אצליח".

אתה נושק ל-90 ועדיין צלול ופעיל. מה הסוד?

"הצורך מחזיק אותי. הצורך להילחם עדיין קיים".

משתדלים שכסף לא יהווה מחסום

המטרה שהגדיר לעצמו מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה היא לקדם את כושר הלמידה האנושי, על גווניו ועל רמותיו השונות. המרכז מתקיים מתקציב ממשלתי, מתרומות ומהתשלומים על הטיפולים. "אנחנו משתדלים שכסף לא יהיה מחסום בפני מי שזקוק לטיפול", מדגיש רפי פוירשטיין, בנו של פרופ' ראובן פוירשטיין. "אנחנו מחפשים כל הזמן שותפים בדמות קרנות או תורמים כדי להמשיך להעניק את שירותינו לכל נזקק, ללא קשר לאמצעים העומדים לרשותו". בבסיס הפעילות נמצאת ההנחה כי כושר החשיבה והלמידה, כלומר האינטליגנציה, אינו קבוע - וזאת בניגוד למשתמע ממבחני רמת משכל וממבחני אינטליגנציה סטטיים אחרים. השיטה מיושמת גם ברחבי ישראל על ידי מטפלים שהשתלמו בשיטת פוירשטיין. במכון מתמקדים בחמישה תחומים עיקריים:

שירותים קליניים וטיפוליים: המרכז מפעיל קליניקה לאבחון ולטיפול בילדים ובמבוגרים בעלי צרכים מיוחדים (כולל תסמונת דאון ותסמונות גנטיות אחרות, אוטיזם ועיוורון), בית ספר לחינוך מיוחד, תוכנית להכנת ילדים עם צרכים מיוחדים לקראת שילובם בבית הספר, הוסטל שיקומי למבוגרים צעירים בעלי מוגבלות תפקודית ועוד.

חלק מהפעילות נעשית במכון לשיקום נוירו-קוגניטיבי וחברתי לפגועי ראש - שנפצעו במתקפת טרור, בשירות הצבאי, בתאונות, כתוצאה משבץ או מטראומה אחרת - שבו מטופלים 15 איש בשנה. הטיפול הפרטני והאינטנסיבי נמשך בין שנה לארבע שנים ומשלב עבודה אישית עם אנשי צוות ממגוון תחומים. במכון מתמקדים בדיבור ובשפה, בשחזור יכולות הקריאה הכתיבה וההבנה, ביכולות מתמטיות בסיסיות ובמיומנויות אחרות, בתוכנית המותאמת באופן אישי לכל מטופל.

"אנחנו מעבירים למטופלים את המסר שאנו מאמינים כי הם מסוגלים להשתנות", אומרת מנהלת המכון לשיקום קוגניטיבי, עידית דורפצאון-חריף. "במקרים רבים הם מגיעים אלינו שבעי כישלונות וחסרי תקווה. כשנותנים להם תחושה שהם מסוגלים להצליח במשימות השונות - בצירוף העבודה בשיטות הקוגניטיביות - האפקט הטיפולי הוא משמעותי ביותר".

תוכניות לפיתוח ולהגברת יכולת הלמידה: מיושמות באוכלוסיה מגוונת, כמו חיילי צה"ל, ילדים מעוטי הזדמנויות בבתי ספר, עולים מאתיופיה במרכזי קליטה, בני גיל הזהב ועוד.

תוכניות הכשרה מקצועיות: המרכז מציע השתלמויות וסדנאות שמיועדות למורים, לפסיכולוגים, לקציני צה"ל, להורים לילדים עם צרכים מיוחדים ועוד.

פעילויות בינלאומיות: המרכז מקיים סדנאות קבועות בחו"ל ב-70 מרכזי הכשרה הפועלים בהרשאתו, המפוזרים ביותר מ-30 מדינות. תוכניות ההעשרה האינסטרומנטליות וחוברות ההדרכה תורגמו ל-18 שפות ואף פורסמו בכתב ברייל.

פיתוח ומחקר של תיאוריות קוגנטיביות: פרסום ספרים, מאמרים ועלונים, ביצוע מחקרי מעקב ופרויקטים למחקר, ארגון כנסים בינלאומיים ואחזקת ספרייה המתמקדת בפסיכולוגיה קוגנטיבית ובלמידה מתווכת.

מרכז פוירשטיין לקידום כושר הלמידה

מיקום: רחוב הנרקיס בירושלים

הקמה: 1992, על בסיס המכון למחקר שהוקם ב-1965

מייסד ויו"ר: פרופ' ראובן פוירשטיין

סגן היו"ר: הרב רפי פוירשטיין

צוות: כ-150 פסיכולוגים, מורים, מטפלים וסגל תומך

פעילות בעולם: ב-27 מדינות יש שלוחות רשמיות, וכן יש פעילות במדינות נוספות כמו דרום אפריקה, רואנדה, רומניה

האדריכל שהשתקם משבץ

סיפורו של האדריכל מרק פלם ממחיש את ההצלחה של שיטת פוירשטיין. פלם, אדריכל ירושלמי ידוע שעיצב בין השאר את ביתו של בנימין נתניהו, לקה בשבץ מוחי לפני כעשר שנים. התוצאה היתה עגומה: פלם לא הצליח לדבר, וגם אחרי שהשיג יכולות בסיסיות - המומחים העריכו שסיכוייו לחזור לפעילות רגילה נמוכים.

כשהגיע לפרופ' ראובן פוירשטיין, שמונה חודשים לאחר האירוע, הכל השתנה. "הוא אמר לי שיהיה בסדר. אמר שהוא חושב שהוא יכול לפתור הכל, ואני התחלתי לבכות", מספר פלם. לאחר שנה של תרגולים בשיטת פוירשטיין, הוא התחיל להשמיע צלילים, כיום הוא מדבר רגיל וניכר שהוא נלהב לספר את סיפורו.

"בהתחלה אשתי הסיעה אותי לטיפולים במכון, אבל לאט לאט המצב השתפר והתחלתי לנהוג בעצמי. גם המשרד החל לקבל עוד ועוד פרויקטים. הגעתי למצב שהמשרד עובד בסדר. נפח הפעילות קטן יותר, אבל יש חמישה אנשים שעובדים אצלי וזה מדהים".

פלם עדיין מגיע לקבלת טיפול פעם בשבוע. הוא גם עוזר בשיפוץ המקום ומדבר בעיניים נוצצות על האפשרות שיתכנן את החלום הבא של פוירשטיין: הקמת קמפוס אקדמי ללימוד השיטה ולטיפול בה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker