עובדים עם צרכים מיוחדים: כך מנהלים קריירה לצד גידול ילדים בעלי מוגבלויות

עשרות אלפי עובדים בישראל הם הורים לילדים בעלי מוגבלויות ■ ארבע משפחות מתארות את הקושי ושולחות מסר: אל תסתירו את הבעיה, אל תפסיקו לעבוד והיעדרות היא לגיטימית - אך יש להקפיד לתת, גם במקום העבודה, מעבר לממוצע ■ "אתם חייבים לעבוד. אל תתפטרו, כי בעבודה אתם מקבלים אנרגיה חיובית"

חיים ביאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חיים ביאור

<< מלכי איציק היתה עד לפני שמונה שנים בעלת משרד אדריכלים קטן ומבטיח ברמת גן. היא תיכננה משרדי חברות ובתים פרטיים, ועמדה להגדיל את צוות המשרד כדי לעמוד בביקוש. ואולם דווקא אז, כששיא הפעילות המקצועית עוד לפניה, היא החליטה לעצור.

עשרות אלפי עובדים בישראל הם הורים לילדים בעלי לקויות מסוגים שונים, המנסים לאזן בין הצורך לטפל בילדיהם בבית לבין הרצון לשמור על הקריירה. לעמותת אקים (האגודה לקימום ילדים מפגרים) ידוע על 50 אלף ילדים בישראל שהם בעלי פיגור שלפחות אחד מהוריהם עובד. עשרות אלפי ילדים נוספים בישראל הם לקויי מגבלות אחרות, כמו אוטיזם, עיוורון, חירשות או מחלות כרוניות.

"ההחלטה לקחת פסק זמן מהעבודה התקבלה בהדרגה", מספרת איציק. "בתחילה עוד חשבתי להפעיל את המשרד מהבית, אך השותפה שלי, שמלכתחילה היה לה קשה עם לוחות הזמנים שלי, שהותאמו לשי, העדיפה לסיים את השותפות. אחר כך לקוחה שלי נכנסה להיסטריה כשגוון הקיר לא מצא חן בעיניה. חשבתי, באיזה שטויות היא מתעסקת, כשלי יש בעיות הרבה יותר בוערות. זה היה הקש ששבר את גב הגמל והעדפתי להתנתק לחלוטין".

לפני שנתיים (אחרי שש שנים בבית), חזרה איציק לעבוד "על אש קטנה". כיום היא לא מעסיקה עובדים קבועים עקב הצורך להיעדר לעתים תכופות וללא התראה מראש, ומעסיקה רק פרילנסרים. למרות איכות עבודתה, היא משלמת מחיר. "הייתי אמורה לתכנן שלוש קומות במגדל משרדים בתל אביב, אבל הלקוחות נבהלו מהעובדה שאין לי משרד 'רגיל', והחליטו לוותר. לא נפגעתי, ואני לא חושבת שהתנהגותם נבעה מרוע. הם פשוט רוצים להיות בטוחים שהעבודה תסתיים בזמן, ואני עובדת למעשה רק ב-50% מיכולותי המקצועיות. אין פה מקום לסנטימנטים".

שרון, בעלה של מלכי, הוא מנהל בענף היהלומים ומקדיש את מלוא מרצו לעבודה. "לא שהוא רגוע", היא אומרת. "לעתים קרובות הוא נאלץ לצאת באמצע היום כדי לסייע לשי, אבל שנינו ידענו שאני אהיה זו שתקריב יותר. ההיגיון הוא שאחד מבני הזוג שומר על מקור פרנסה יציב, דבר חשוב לצורך מימון הטיפולים. אז נכון, אני חולמת לעצב מלון, אבל גם אם זה לא יקרה בגלגול הזה, לא נורא".

העבודה מחזירה לשפיות

גם הקריירה של סיגל מי און נפגעה. "סיגל עבדה שנים רבות בקרן הפנסיה עתידית, זכתה להערכה והיה לה עתיד מקצועי מבטיח", מספר בעלה שחר, שייסד את סניף מודיעין של אקים. לזוג ארבעה ילדים, שאחד מהם, עידן בן ה-9.5, מוגדר כבעל פיגור שכלי ברמה בינונית. הטיפולים שעידן נזקק להם חייבו היעדרויות רבות מהמשרד. "המשבר הקשה אותו עברנו, במיוחד בשנים הראשונות, הביא את סיגל לוותר על הקריירה", מספר שחר. "אני נשארתי בעבודתי בחברת ההיי-טק רד בינת ובהמשך בלנובו".

איך מתייחסים לעניין בעבודה?

שחר: "המנהלת הישירה שלי מתייחסת לסיטואציה בלי לחשוב פעמיים: 'מישהו אחר יכול להחליף אותך. אין בעיה שאי אפשר להתמודד אתה'. הבעת הפנים שלה משדרת ש'הכל יכול לחכות'. זה נותן לי תחושה טובה. אני, מצדי, משתדל לגמול בכך שהיעדרויותי מהמשרד קצרות, ובכך שכמעט איני יוצא לחופשות. אני יוצא רק למטרה אחת: להקל על העומס בבית".

העבודה, לפי מי און, משמשת הרבה יותר ממקור פרנסה. "היא מחזירה אותי לשפיות, נותנת לי כוח לעמוד על הרגליים. אני מעריך את העובדה שמעולם לא רמזו לי שעלי להתפטר. להפך: כשהנהלת לנובו ביצעה התייעלות, נתנו לי להבין שלא נכללתי בגל הפיטורים לא בגלל שאני אב לילד עם לקות, אלא הודות ליכולותי המקצועיות".

מי און ממליץ לכל הורה לא להקדיש את חייו באופן מוחלט לבית. "באחרונה השתכנענו שעזיבתה של סיגל את עולם העבודה הגבירה אצלה את הדיכאון", הוא מספר. "לכן היא חזרה לעבודה, בחצי משרה, כסייעת בגן של עיריית מודיעין. זה מספיק לה. אין לה שאיפות מרחיקות לכת בתחום הקריירה, אבל חזר לה הצבע ללחיים. העבודה שומרת עלינו".

לא להפסיק לעבוד

לאה שמש (54), גרושה + 3, עובדת כבר 33 שנה במלכה-עמית, חברה ליצוא יהלומים ברמת גן. הצעיר בילדיה, דניאל, אובחן כאוטיסט בדרגה קלה בהיותו בן שלוש. באותה שנה גם עזב בעלה את הבית. מאז הקטינה שמש את היקף משרתה ל-75%, ושינתה את תפקידה.

"במצב רגיל ובמסלול שבו הלכתי, סביר להניח הייתי נהפכת לאחד הבכירים בחברה", אומרת שמש. "כיום אני משמשת מזכירה של הבעלים. כשאני נאלצת ללכת, הכיסא שלי אינו מאויש. נכון, איבדתי את התנופה בקריירה, אבל הרווחתי את בני".

להורים במצבה שמש מייעצת לטפל בעצמם. "ספרו לממונים עליכם ולחברים הקרובים על מצבכם המיוחד, מיד כשזה קורה. כך תזכו מהם לתמיכה. אין צורך לשתף את כל העולם ואשתו, אלא רק את מי שאתם חושבים שמסוגל לעזור. אם תשמרו סוד לא תוכלו לזכות להבנה כאשר תיאלצו להיעדר לפתע מהמשרד, וכשאתם לחוצים או מתפקדים רע, איש לא יבין את הסיבה האמיתית. בנוסף, אל תחמיצו ימי כיף או טיולים מטעם העבודה. זה ימלא לכם את המצברים. אני הולכת לאירועים כאלה יחד עם דניאל, וזה משמח את שנינו".

טלי קורנהאוזר, מורה לאמנות במרכזים לילדים מחוננים ובשתי מכללות ואם לארבעה, נאלצת לעתים להפסיק את השיעור באמצע כדי לסייע לבתה לין (22), הסובלת מריפיון שרירים קשה. הדבר קורה, למשל, כשלין שוכחת לבלוע את תרופתה. קורנהאוזר גאה בלין, שלפני שלוש שנים זכתה במדליית כסף בטניס השולחן במסגרת הספיישל אולימפיקס בשנחאי.

"אני מתגברת על סכנת הדיכאון האורבת לי על ידי כך שבעבודה אני נותנת הרבה מעבר למה שמצופה ממני", אומרת קורנהאוזר. "אני מרגישה שזו דרכי לגמול למעסיק על כך שהוא הולך לקראתי ומאפשר לי לעזוב לפתע את הכיתה. אני קוראת להורים לילדים פגועים: אתם חייבים לעבוד. אל תתפטרו, כי בעבודה אתם מקבלים אנרגיה חיובית. אני מציעה גם לשתף את חבריכם לעבודה בסיטואציה, אבל לא כמסכנים, אלא לתאר מצב קיים, פשוט מכיוון שייתכן שבעתיד תזדקקו לעזרתם".

"רוב המנהלים יתרגשו מהסיפור האישי"

נטע בגים, מנהלת ארגון ושיטות ומשאבי אנוש בחברת EIM למחשוב תעשייתי, מספרת שמתוך 200 עובדים, תשעה עובדים נכנסו לחדרה בשנתיים האחרונות וסיפרו לה בעיניים דומעות כי הם מטפלים בילד הסובל מאוטיזם או פיגור. "יכול להיות שעובדים נוספים נמצאים במצב דומה ועדיין לא דיברו אתי", אומרת בגים.

לדברי בגים, מעסיק שמתוודע לעובדים שהם הורים לילדים בעלי לקויות, חייב לטעת בהם את התחושה שעליהם להתמקד בדאגה לילדיהם ולא בשאלת האיחורים או החיסורים בעבודה. "יש להבהיר שהשעות שבהן אותם הורים נאלצים להיעדר מהעבודה לא ינוכו משכרם, ורצוי להעמיד לרשותם רכב של החברה או לדאוג להסעה מיוחדת כדי שזמנם לא יתבזבז. בסופו של דבר, תפוקתם של עובדים אלה אינה נמוכה, וגם אם זה קורה זמנית, הם דואגים להחזיר זאת באמצעות עבודה בשעות לא מקובלות".

במקרה של עבודה חדשה מציעה בגים לבדוק עוד לפני ראיון העבודה את התרבות הארגונית של המקום, אף כי הדבר אינו פשוט. "אל תחשפו את מצבכם בשלב מוקדם של הראיון, אלא רק לאחר שהתקבלתם", היא מציעה. "גם אל תמהרו לספר לחברים לעבודה, אלא גשו תחילה אל הממונה והציגו בפניו את תמונת המצב, גם אם הדבר כרוך בחציית מחסום פסיכולוגי. רוב המנהלים שישמעו סיפור כשלכם יתרגשו וירצו ללכת לקראתכם".

עדה דיבון, מנכ"לית חברת מצבים המייעצת לעובדים ולארגונים במצבי משבר, טוענת כי מדובר בבעיה שכיחה, אך סמויה מהעין. "לא כל עובד מוכן להיחשף במקום העבודה, לעתים מתוך סטיגמה שאינה מוצדקת. לעתים עובדים שותקים מחשש להיות הראשונים להיכלל בגל פיטורים מכיוון שהמעסיק יעדיף להרחיק עובד 'שיש לו בעיות'".

לדברי דיבון, כיום יותר ויותר מעסיקים יודעים כי עובד המטפל בילד עם צרכים מיוחדים אינו טוב פחות מעובד אחר, ולעתים קרובות אף עולה על הממוצע. להורים היא מייעצת לספר על מצבם רק אחרי שהוכיחו את עצמם בעבודה, וגם אז רק אם הם זקוקים לגמישות בשעות העבודה. "בדרך כלל מקומות העבודה אינם מפלים לרעה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, בתנאי שגם העובד נותן מעצמו ומועיל לארגון", אומרת דיבון. "אם זה הדדי, שני הצדדים מרוויחים".

themarker.com@career

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker