המקצוע: רופא, העיסוק: סופר, הכסף: מכל עיסוק פרט לכתיבה - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המקצוע: רופא, העיסוק: סופר, הכסף: מכל עיסוק פרט לכתיבה

ביום הם פרסומאים, מתמטיקאים או רופאים, אבל בלילה מתגנבת החוצה התשוקה האמיתית שלהם - כתיבה ■ אשכול נבו: "כתיבה זו לא קריירה. להיות סופר זה אולי ייעוד, אבל לא מקצוע במובן הכלכלי. גם אני, ברמה הכלכלית שלי, לא מתמקד רק בכתיבה. 8:30 עד 14:30 הן שעות קדושות, אבל מעבר לכך צריך לעבוד"

תגובות

שלוש שנים לפני שפירסם אשכול נבו את רב המכר "ארבעה בתים וגעגוע" שהקפיץ אותו לתודעה הציבורית, הוא עבד כקופירייטר במשרד הפרסום אדלר חומסקי. מי שאיפשר לו לפנטז על קריירת כתיבה היה הבוס שלו דאז אורי לברון, כיום מנכ"ל חברת הדיגיטל אינטראקטיב של המשרד, ששיחרר אותו הביתה פעם בשבוע כדי שיוכל לכתוב.

. אז עבד נבו על קובץ הסיפורים הראשון שפירסם, "צימר בגבעתיים", שיצא לאור ב-2001, בהוצאת זמורה ביתן. לברון, 46, הבין ללבו של אשכול - גם הוא היה אז סופר מתוסכל שטווה בראשו עלילות שמעולם לא התגבשו לכדי ספר. "אשכול אמר לי שהוא רוצה לכתוב, אז חשבתי לעצמי חבל' ושיחררתי אותו יום בשבוע. הוא היה עובד טוב, אז לא היתה בעיה. הרי גם אני התחלתי לכתוב מאות פעמים, והייתי מנוסה בחוסר הצלחה. כל פעם נעצרתי בעמוד אחד. הייתי כותב בלילות, מ-23:00 עד 01:00, אחרי סידורי המשפחה והילדים".

לברון נהג לשלוח לנבו כתבים שלו כדי שיחווה עליהם את דעתו ("כמעט כל ארבע שורות שכתבתי הייתי מעביר לו"), ואז גם הגיעה ההצהרה של נבו כי הוא פורש לטובת ההתמסרות לכתיבה. לברון, שלא הבין כיצד אשכול מרשה לעצמו לפרוש מחיי הפרסום המסודרים, הלך בסופו של דבר באותה דרך והודיע לפני כשנתיים שהוא יוצא לחופשה בת חצי שנה כדי לכתוב. זמן קצר אחר כך הצטלבו שוב דרכיהם: לברון הופיע כתלמיד באחת מסדנאות הכתיבה של נבו, שאותן הוא מעביר בצוותא עם המשוררת אורית גידלי. בסדנה גיבש לברון את הספר "חצי הוכחה" (הוצאת כתר), שראה אור באוגוסט האחרון ונכנס כבר בשבוע השני לצאתו לרשימת רבי המכר.

תקופה ארוכה חשב לברון שיוכל לשלב בין כתיבה בלילות לעבודה בימים. השינוי בהלך המחשבה התרחש לאחר שהעביר 120 עמודים מהספר שכתב לעיונו של רם אורן, וחטף ממנו ביקורת נוקבת. "הוא הסביר לי שאי אפשר לכתוב ספר בלילה, פירט את כל המגרעות של הספר ונתן ביקורת חזקה ונכונה".

למה אי אפשר לכתוב ספר בלילות?

"אני מדמה את הכתיבה ליצירה של גינה גדולה - אתה נוטע עצים, מחליט איפה למקם אותם ורואה את הפירות שגדלים עליהם, אבל יש רגעים שבהם אתה רק מנכש עשבים. את התהליך של נטיעת העץ אי אפשר לעשות בלילה. על העלילה אפשר לחשוב בכל מקום - בזמן העבודה או בנסיעה במכונית. לדוגמה, הרעיון לעלילה של הספר שלי עלה בזמן שצילמנו סרט פרסומת. חשבתי לעצמי: מה יקרה אם פתאום תיהרג פה הדוגמנית?' ומשם זה התגלגל".

אז מה יעשו אנשי קריירה שלא יכולים להרשות לעצמם לקחת חופש מהעבודה?

"חייבים לקחת חופש, אלא אם מוכנים להתפשר על משהו בינוני. אבל אני חושב שאם זאת פנטסיה, אז אסור להתפשר".

אם להתבסס על ההגדרות של לברון, נראה שרבים מהסופרים כיום נאלצים להתפשר: גם מי שמגדיר עצמו בראש ובראשונה כסופר, מלהטט בין כמה עיסוקים ומתקשה להתפרנס מהכתיבה לבדה. מי שמנסה לכתוב ספר תוך כדי קריירה בתחום אחר, ירים לא פעם ידיים - או ייאלץ, אחרי הכל, לכתוב בלילות.

דורון אנגל, סמנכ"ל שיווק ופרסום במפעל הפיס ומרצה בפקולטה למינהל עסקים של המכללה למינהל, שספרו "הצבעה לרצח" (הוצאת קונטנטו דה סמריק) יצא לאור באפריל, הוא דוגמה למי שמצא את הנוסחה לכתיבה אחרי שעות העבודה. "החלפתי את הטלוויזיה בכתיבה, וזה לא ויתור גדול כל כך", הוא צוחק. את ההשראה לעלילת המתח הפוליטית שרקם הוא שאב, בין היתר, מהימים שבהם עבד כעוזר פרלמנטרי של השר גד יעקבי, אז ראה "פוליטיקאים שדורכים על גוויות". אבל הצורך להביא את הרעיונות אל הכתב התגבש רק לפני כמה שנים. "קראתי איזה ספר מתח וחשבתי לעצמי: 'כזה גם אני יכול לכתוב'. העלילה כאילו נתפרה מעצמה, זה קלח מאוד. אנחנו לא מדברים כאן על הסופר המיוסר.

"סופר צריך לשים לב לכך שבבדיות שלו יש סבירות כלשהי ושהן לא מנותקות מדי מהמציאות, אבל במקרה שלי המציאות רק נהפכה לקיצונית יותר ויותר - עם נשיא שמואשם באונס, שר אוצר שגונב לכיסו במעטפות, ראש ממשלה שעומד למשפט בפרשות שונות, ומשנה לראש הממשלה שתוחב את לשונו לגרונה של בחורה צעירה. אני הייתי צריך לרדוף אחרי המציאות".

סופר שמערב בבירור בין העבודה היום-יומית שלו לעלילות שבדה בספריו הוא ליעד שהם, עו"ד ומחבר ספרי מתח רבי מכר כמו "מספר חסוי" ו"משחק הראיות" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר) - שמתרחשים כולם על רקע כותלי בית המשפט. שהם, 37, עו"ד מסחרי במשרד גולן גולדשמיט ושות', מגדיר את עצמו כבעל שתי קריירות.

"כתבתי שבעה ספרים עד היום, כך שכבר לא מדובר במשהו חד פעמי או בתחביב, אלא במקצוע", הוא מסביר. "לא השתתפתי בקורסי כתיבה, ואף פעם לא היה לי חלום להיות סופר. התחלתי לכתוב כשהייתי רווק, היה לי זמן והייתי מדוכא מהחיים האפרוריים של עורך דין צעיר".

את קריירת הכתיבה החל שהם עם הספר "לונדון בפיתה" שגולל את חוויותיו כסטודנט לתואר שני במשפטים בלונדון, אבל אחרי שמכר רק אלפי עותקים מספרי הומור נוספים שכתב - הציע לו עורך ההוצאה לעבור לספרות מתח. ההצעה הובילה את שהם לכתוב את ספר המתח המשפטי הראשון שלו, "שבוע באמצע החיים", שיצא לאור ב-2007. הגיבור היה עורך דין צעיר שלא מוצא את מקומו ונסחף לשרשרת של תאונות.

"אפשר היה לומר שהגיבור בספר הזה הוא אני, אבל הדמות של יוני בראל ב'מספר חסוי' (דמות של רווק מבוקש והולל מספרו של שהם שיצא ב-2008, ה"ו) היא מישהו שאולי הייתי רוצה להיות אבל רחוקה מאוד ממני. בספר האחרון, 'משחק הראיות' הגיבור הוא בכלל שופט בן 45. ברור שאני מביא מעצמי אל הדמויות, ובניגוד למה שנהוג לחשוב עורכי דין הם אחרי הכל בני אדם, אבל כשאתה בונה דמות, אתה נפרד ממנה די מהר והיא מפתחת חיים משל עצמה".

שהם, הטווה בספריו עלילות מתח משפטיות, מודה שלא היה מוותר על העבודה במשרד גם אם היה יכול להרשות זאת לעצמו מבחינה כלכלית. נראה שהקריירות שלו לא יכולות להתקיים זו בלי זו. "אני שמח שאני לא רק סופר, כי זה נראה לי נורא מלחיץ לקום בבוקר ולהתחיל לכתוב. יש לי את הפריווילגיה לכתוב מתי שאני רוצה ועל מה שאני רוצה, והעבודה תורמת להפריה שלי כסופר. אני שומע דברים, מתייעץ עם עורכי דין, וזה מוצא את עצמו בסופו של דבר בספרים, והופך אותם לאמינים יותר. אני חושב שגם הקוראים מבינים שכשאני כותב אני לא מזייף.

"יש עוד עניין: בכתיבה יש בדידות רבה, ואני לא מיזנתרופ. לכן אני מערב המון אנשים בתהליך הכתיבה. ככותב ספרי מתח אתה מוצא את עצמך לפעמים במצב של עיוורון, ולמזלי התחתנתי עם מישהי ששותפה לכתיבה ולרעיונות. לפני השינה אנחנו דנים מה יקרה הלאה בעלילה, מי ימות, מי ירצח.

"הדבר הכי חשוב בתהליך הכתיבה הוא לבחור את הגיבור, כי הוא מניע את העלילה. אתה מתחיל להכיר אותו לאט לאט: מי הוא? מה הוא עושה? למה לא טוב לו בחיים? יש פעמים שבהן אני מתחיל לחשוב על קווי עלילה והרעיונות שלי נפסלים. זה תהליך מחשבה משותף ומהנה מאוד. לפעמים אנשים אומרים לי: כבר בתחילת הספר ידעתי איך הוא יסתיים'. זה מצחיק אותי כי יש מקרים שבהם אני בעצמי לא יודע איך הספר יסתיים. לדוגמה, ב'משחק הראיות' הסוף היה עבורי ממש הפתעה".

מתבססים על ניסיון חיים

היהלומן אלי פומרנץ, שספרו "הכד של מאדימבה" יצא לאור לפני כחודשיים (הוצאת גלורי), קרא לגיבור הספר שלו ארז פומקין, והוסיף את כותרת המשנה הבאה: "סיפור כמעט אמיתי". פומרנץ, 42, המכהן גם כסגן נשיא איגוד הוויסקי הישראלי, פורש בפני הקורא את הרפתקאותיו באפריקה, שאליה נסע ככורה יהלומים לפני חמש שנים. תוך כדי כך הוא גם ניסה לאתר את האוצר הבלום של אנגולה - כד מלא יהלומים בשווי 100 מיליון דולר שבו החזיק מנהיג המורדים שחוסל.

גם פומרנץ, כמו הגיבור שלו, הוא בעל רקע של לוחם ביחידה מובחרת בצה"ל ובמשטרה, שמאס במדים והחליט לחפש לעצמו קריירה נוצצת יותר. "כמו כל ישראלי, אמרתי לעצמי למה להיות פראייר? למה שאני לא אהיה זה שימצא את היהלומים ולא זה שיקנה אותם ממישהו אחר?'. אבל הבנתי שלא סתם מדובר באבן כל כך יקרה, ושקשה מאוד למצוא אותה. החברה שלי היתה על סף קריסה, אך החברה הבינלאומית נמאקווה דיימונדס קנתה אותנו ברגע האחרון וכיום אני הנציג שלה בישראל".

אילו תגובות קיבלת עם יציאת הספר?

"במקום העבודה שלי הספר עובר כמו לחמניות חמות. אנשים אומרים לי: אלי, לא ידענו את כל הדברים האלה עלייך'. ואני עונה: זה לא אני, אני לא מעשן ג'וינטים. זאת אומרת, לא מעשן בעבודה".

פרופ' דני כספי, ראש המכון הראומטולוגי במרכז הרפואי תל אביב על שם סוראסקי, פירסם ב-1991 ספר שירה בשם "רפואה פנימית", שלא הותיר מקום רב לספק בנוגע לעיסוקו המקצועי. כספי, 63, החל לכתוב שירה בשנות ה-40 לחייו, אבל נחשף לספרות כבר מילדות: "אני בא מבית שבו המלים היו אבן פינה, והיתה בי משיכה עזה ומולדת למלה הכתובה. עם התובנות שהגיעו בגיל מתקדם, הגיע גם החשק להביע את הדברים בכתב", הוא מסביר.

בתחילה כתב שירה, פירסם מיצירותיו בכתבי עת שונים והשתתף בסדנאות לכתיבת שירה בבית אריאלה. בתקופה ההיא, הוא נזכר, חשש מתגובות הקולגות לתחביבו: "בעבר חששתי שאם אתפרסם ככותב זה ייראה כסטייה, כמשהו לא רציני, כאילו אני איזה בוהמיין, אך כיום אני פחות חושש מזה".

ב-2004 ראה אור ספר הביכורים של כספי, "עצירת פתע", שכלל נובלה וסיפורים קצרים. לא במפתיע, הדמות הראשית בנובלה הפותחת עוסקת ברפואה. הספר זכה בפרס שרת החינוך להוצאה לאור של ספר ביכורים ובביקורות טובות, מה שבוודאי תרם ליציאתו באפריל האחרון של הרומן "ארבע רוחות אהבה" (בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר) - על סיפורן של ארבע דמויות החל בשנות ה-30 בפאריס עד שנות ה-90 בישראל. עבודתו כרופא, אומר כספי, מורגשת בספרים גם כשהוא לא כותב על המקצוע במפורש. "אני לא יכול להשתחרר מהרפואה, שהרי מהו רופא? הוא מתבונן, מקשיב, וראוי שיהיה גם אמפתי. כל התכונות האלה מעניקות עומק לכתיבה הספרותית, אלה מדעי החיים. אני לא יודע אם הייתי סופר לולא הייתי רופא".

אם היית יכול לבחור את בחירותייך בחיים מחדש, היית מוותר על הרפואה ובוחר להתמקד רק באמנות?

"לא, אני מרוצה מהבחירה שלי ואוהב את העיסוק ברפואה ובבני אדם. הבחנתי שגם רבים מעמיתיי עוסקים באמנות. מי אומר שצריך להינעל רק על דבר אחד? החלמתי גם מהחשש מהחשיפה. אני רוצה שהספר שלי יגיע לאנשים, ולפעמים אני חושב לעצמי אולי בדקה הזאת בדיוק, מישהו יושב באיזשהו מקום וקורא את הספר?'"

גם פרופ' ענר שלו, 51, מגיע מרקע מובהק של עיסוק ספרותי, עד שהיה כמעט מובן מאליו שיצטרף גם הוא לעדת הכותבים במשפחתו: אחותו היא הסופרת צרויה שלו, בן דודו הוא הסופר מאיר שלו, אביו היה מבקר ספרות ואמו ציירת. ואולם שלו מספר שנהפך לכבשה השחורה במשפחה מכיוון שבחר ייעוד שונה לגמרי: מתמטיקה. כיום הוא עומד בראש המכון למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלו פירסם עד היום שלושה ספרים, האחרון שבהם הוא "החומר האפל" מ-2004 (הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר). "היו תקופות שבהן הרגשתי לחץ נפשי ופסיכולוגי ורציתי לבטא אותו בכל מיני דרכים, ובנוסף היה לי קשה להיות תחום רק למגדל השן האקדמי", הוא אומר. "באקדמיה חשובים מאוד הפרסומים המדעיים - אבל הם מגיעים רק למתי מעט, יש אולי 100 אנשים שמבינים בתחום שבו אני עוסק, ויש בזה משהו מתסכל. אני נע במעין מטוטלת כזו - אחרי הרבה זמן של התעסקות במספרים אני מוצא מפלט בכתיבה, ולהפך. זה נהדר שאני יכול לשלב בין שני האפיקים האלה".

התנועה הניגודית לכאורה בין מדעים לאמנות מאפיינת את שלו לכל אורך שנות פעילותו - אבל מה שנראה לאחרים כניגוד, הוא בעיניו השלמה. "בכתיבה יש המון חופש לדמיין, וגם במתמטיקה יש אקסיומות שלא בהכרח מתקיימות בעולם האמיתי. בשני המקרים מדובר בשפה, בדרך התבטאות. כמו בכתיבה, שם יש חשיבות רבה לסגנון - גם במתמטיקה חשוב ה'איך'. גם שם אני רואה שתלמידים נכשלים מכיוון שהם לא יודעים לכתוב, והדרך לפתרון היא שחשובה. הבעיה היא בעיה לשונית".

המיזוג בין מדעים לרוח מומחש היטב ב"חומר האפל" של שלו, המתבסס על תיאוריה פיסיקלית שלפיה שורר ביקום כוח דחייה מסתורי שגובר על כוח המשיכה וגורם לגלקסיות להתרחק זו מזו במהירות. "ניצלתי את התיאוריה הזו כדי להגיד משהו גם על אנשים ועל דברים כמו ארוטיקה וכוחות של משיכה ודחייה. רציתי לבדוק איך קורה שאהבה שמתחילה באופן מבטיח נגמרת ברע, וכל זה בניגוד לאינטואיציה".

ומה המסקנה?

"אין בספר הזה נחמה והוא לא מסתיים בסוף הוליוודי, בלשון המעטה. כתבתי אותו כדי ליצור טלטלה, עד כדי כך שאנשים אמרו לי שהקריאה היא כמו הנחתת פטיש של חמישה ק"ג על הראש".

לא כותבים כדי להתעשר

דניאלה קליין, 49, היא מאמנת אישית שעסקה במשך 15 שנה בייעוץ ארגוני. היא עברה בשנים האחרונות לעבודת אימון פרטנית, בין השאר עם מנהלים בכירים. את אמונותיה על החיים היא גיבשה בספר הילדים "אלי בורחת מהבית", שיצא לאור השנה.

"אני מעלה את השאלות שבהן עוסק הספר - כמו היכולת לקחת אחריות ולהקשיב - עם המאומנים שלי. האימון הוא כולו הקשבה, כדי להתפתח וגם כדי להעלות ספקות. במפגשים שאני עורכת עם הורים סביב הספר, רבים אמרו שהוא פוגש אותם. שאלות הנוגעות לבריחה, לאו דווקא בריחה ממשית מהבית, הן תמיד רלוונטיות - וזה לא משנה אם מדובר בהורים לילדים קטנים או לבני עשרה. את הספר הקדשתי לשלושת הילדים שלי, ובהקדשה כתבתי שיחד אנחנו לומדים על בחירה, בריחה ומה שביניהם".

מתי הזמן הנכון להתחיל לכתוב? אין תשובה ברורה, אבל נראה שבכל מקרה לא מומלץ לאיש לבנות על הכתיבה למטרות פרנסה. אשכול נבו מדגיש: "זו לא קריירה, ואני אומר את זה לכל תלמיד שבא להתייעץ אתי בעניין הזה. להיות סופר זה אולי ייעוד, אבל לא מקצוע במובן הכלכלי. גם אני, ברמה שלי, לא מתמקד רק בכתיבה. אני מקדיש לה את הבקרים. כולם יודעים שהשעות שבין 08:30 ל-14:30 הן קדושות. אבל מעבר לכך צריך לעבוד".

כתיבה היא אולי ביזנס רע, אבל זה לא מה שיעמוד בדרכו של מי שהיצר מדגדג באצבעותיו. "ממש לא הוצאתי את הספר בשביל הכסף", אומרת רותם בכר, 38, מעצבת גרפית, שפירסמה לפני כשנה את "מסדר הדחויים" (הוצאת גוונים) לאחר שהשתתפה בסדנת הכתיבה של רזיה בן גוריון. "לא רק שאני לא שם מוכר, אלא שהוצאתי קובץ של סיפורים קצרים - ובישראל הולכים רומנים וסיפורים לילדים. אבל כשאת עושה משהו אמיתי, המניע הוא אף פעם לא כסף. אדם רוצה להשמיע את קולו, לספר סיפור".

הספר של בכר קיבל ביקורות מצוינות אבל התבלט פחות במכירות - בינתיים נמכרו ממנו רק עותקים בודדים, ועד שיגיע ל-3,000 עותקים היא לא תראה ממנו כל רווח. "יוצאים אלפי כותרים מדי שנה, ומי בכלל מכיר אותי? כשיש מאחוריך הוצאה גדולה אז גם מערך השיווק אגרסיבי, וכמובן שתלוי מי הכותב. בואי נגיד שאם אתה מאיר שלו, אתה רואה יותר כסף".

ליעד שהם מדבר על עונג פשוט. "יש הנאה בכתיבה, בעיקר בכתיבה של ספרות מתח. אני בודה תעלומות, וזה כרוך במאמץ מחשבתי ובעניין. אני מרגיש גם שיש עלי אחריות כבדה כי אני לא כותב למגירה וגם לא לקהל של 500 איש. לכן אני משתדל לא לעגל פינות אלא ליצור דבר איכותי. כשהספר יוצא יש המון לחץ, אבל עד אז זה פשוט כיף. מצד שני, ברור שאני משלם מחיר כשאני משלב בין שתי קריירות, במיוחד אחרי שנולדה לי בת לפני שנה וחצי. אני כמעט לא רואה טלוויזיה, כמעט לא יוצא. לפני זמן מה הגענו למסעדה וניגש אלינו מלצר צעיר ואמר שהוא שואל את כל הלקוחות שלו את אותה השאלה: מה חסר לך בחיים?'. עניתי לו את האמת: ?זמן'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#