אנשים קטנים שעשו מהפכות גדולות - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אנשים קטנים שעשו מהפכות גדולות

הם רצו להסדיר בעיה אישית: יונתן דנילוביץ', דייל באל על, דרש שבן זוגו יקבל כרטיס טיסה בחינם, לאה שקדיאל רצתה לשבת במועצה הדתית של ירוחם ועאדל קעדאן נלחם על הזכות לגור ביישוב קציר ■ לאחר שנדחו והושפלו הם פנו לבג"ץ וניצחו את המערכת ■ איפה נמצאים כיום האנשים שיצרו תקדימים ובלי להתכוון הובילו מהפכות חברתיות?

תגובות


"הנוסעים במטוס זיהו אותי, חייכו ופירגנו"

תצלום: גבריאל בהרליה

בסוף שנות ה-80 הרים יונתן דנילוביץ', דייל באל על, את דגל הגאווה, ודרש שבן זוגו יקבל את כרטיס הטיסה שמגיע לבני זוג בחינם. לעותרים הפוטנציאלים הוא ממליץ להתחתן עם עורך דין טוב יונתן דנילוביץ' היה דייל באל על, שרצה שבן זוגו יקבל כרטיס טיסה חינם כפי שמקבלים בני זוגם של עובדי החברה הקבועים. בפעם הראשונה שבה דנילוביץ' ביקש לממש את זכותו פנייתו נענתה בחיוב. הבעיות צצו דווקא בבקשתו השנייה: אל על סירבה להעניק לבן הזוג כרטיס טיסה חינם בטענה כי השניים אינם מוכרים כבני זוג.

דנילוביץ' הודיע לחברה כי אם הוא מוגדר כרווק, הוא מבקש שאמו תקבל את כרטיס הטיסה החינמי, כפי שהיה מקובל בחברה לגבי רווקים. בתגובה הודיעה לו אל על כי מכיוון שיש לו בן זוג - אמו אינה זכאית לקבל את כרטיס הטיסה.

ההתחכמות הזאת הניעה את דנילוביץ' לפעולה, והוא פנה לעורך דין המתמחה בדיני עבודה. עו"ד עודד קלמרו היה הראשון שהבהיר לדנילוביץ' שהוא "האדם הנכון, בזמן הנכון, למלחמה הנכונה", וביחד עם האגודה לזכויות האזרח הם פנו לבית הדין האזורי לעבודה.

"כשהתחלתי את המאבק לא ראיתי את עצמי כשליח של החברה הישראלית לקידום זכויותיהם של המיעוטים ושל הקהילה ההומו-לסבית", נזכר כיום דנילוביץ' בביתו שבמרכז תל אביב. "רציתי לקבל את הכרטיס שחשבתי שמגיע לי. עדיין לא נלחמתי על צדק חברתי, אלא שאפתי לבטל את האפליה נגדי. אני במקור מדרום אפריקה ומכיר היטב את סוגיית האפליה ואת הביטויים שלה".

כמו מרבית המתדיינים במערכת המשפט הישראלית, גם דנילוביץ' לא צפה בתחילת ההליך שהוא יהיה כל כך ארוך - אך לבסוף עניינו נדון בשלוש ערכאות שונות ונמשך כשש שנים. כשהגיע לדיון הראשון בבית הדין האזורי לעבודה, שהתקיים בראשית 1988, הוא נוכח לגלות כי ההליך המשפטי מתנהל מעל ראשו. השופטים ועורכי הדין כלל לא פנו אליו.

דנילוביץ', כיום בן 63, נעדר כמעט מכל הדיונים בעניינו וכך גם מהקראת פסק הדין בבג"ץ בסוף 1994. הוא שובץ במועד זה לטיסת אל על למומבי, ולא רצה לשנות את סידור עבודתו. בן זוגו, שגם הוא לא נכח באולם, הודיע לו על החלטת השופטים.

כאשר הוא נזכר בטיסתו לישראל הוא מחייך: "עברתי בין הנוסעים וחילקתי להם את העיתונים שבהם התנוססו הפנים שלי. התמונות היו גדולות והנוסעים מיד זיהו, בירכו ופירגנו. זו היתה טיסה מאוד נעימה".

לדבריו, רק לאחר שקרא את החלטת בג"ץ הארוכה ואת הנימוקים הנרחבים הבין מהן המשמעויות החברתיות של פסק הדין בעניינו. לפני כמה שנים הוא הוזמן על ידי ידידה שעבדה עמו באל על לסיור במוזיאון המשפט בבית המשפט העליון בירושלים, וגילה כי שמו מופיע ברשימת עשרת המשפטים החשובים שנערכו בישראל, דבר שהבהיר לו סופית את חשיבות המהפכה שהוביל מבלי דעת.

הדרך להישג הכביר היתה מלווה בקשיים ולבטים. דנילוביץ' מספר כי הדיונים המשפטיים והשתלשלות העניינים יצרו מתיחות קשה בזוגיות. בעיקר העיק הלחץ האדיר שהפעילו על בני הזוג עורכי הדין של אל על, שביקשו לחשוף את חייהם האינטימיים. בני הזוג שאפו לשמור על פרטיותם, ובשלבים מסוימים אף חשבו לוותר על המאבק. דנילוביץ' חש כי הזוגיות שלהם, מלכתחילה, היתה מספיק איתנה ויציבה כדי להתגבר על הקשיים שנבעו מניהול המשפט. בעניין זה מבהיר דנילוביץ' כי העיתונות דווקא כיבדה את רצונם בפרטיות ונמנעה מלחשוף פרטים אישיים שלא היו רלוונטיים.

מעבר לכרטיס הטיסה לבן זוגו ותקדים על שמו הרוויח דנילוביץ' כמה תובנות: "המשפט חידד בעיני את חשיבות המאבק לביטול האפליה בכלל, ונגד הומוסקסואלים בפרט. למדתי כמה מקומם אותי יחס מפלה ואילו כוחות נפש הוא מוציא ממני, נהפכתי לפמיניסט ואני חושב שכיום יש אפליה נגד נשים, שהן למדו לקבל - וחבל. זכיתי במשפט ולכן קיבלתי תחושה שמערכת המשפט בישראל מאוד צודקת. אם הייתי יודע אז מה שאני יודע כיום הייתי רוצה להיות עו"ד כדי לתקן יותר עוולות. אני בכלל אדם לוחם, דון קישוט, שרוצה לתקן את העולם. אם הייתי עו"ד הייתי הנודניק הראשי של מדינת ישראל. כותב כל היום מכתבים לכל העולם, ודורש תיקונים".

על מה היית נאבק כיום?

"הייתי נאבק לאכוף את איסור העישון במקומות ציבוריים, בטיעון שזכות האחר לעשן נגמרת ליד האף שלי. הייתי נלחם גם בחוסר התפקוד והיעילות של המשטרה בעזרה לאזרח הקטן. הייתי רוצה לנער את המשטרה".

דנילוביץ' הוא אדם שקט ונינוח. קשה לדמיין אותו נואם בכיכרות או מלהיט את ההמון, אך ברוגע האופייני לו הוא מנסה לעודד אנשים להילחם על זכויותיהם. לדעתו, שתיקה של נפגע כמוה כהסכמה, ובאמתחתו שלוש עצות עיקריות לעותרים פוטנציאלים: "תהיה בטוח שנעשה לך עוול ושאתה צודק בטענותיך, תתייעץ עם עו"ד טוב ותתחתן עם עו"ד".

לאחר 30 שנה שבהן עבד כדייל פרש דנילוביץ' מאל על בסוף 2001. הוא מדגיש כי בכל תקופת הדיונים המשפטיים העובדים תמכו בו ובמאבקו ולא התנכלו לו. כפנסיונר של אל על זכאי דנילוביץ' לקבל פעם בשנה לכרטיס טיסה חינם לו ולבן זוגו על בסיס מקום פנוי. לאחר הרהור קצר אומר דנילוביץ' שבמשך השנים השניים כמעט שלא ניצלו את ההטבה הנכספת אשר בה זכו בעקבות החלטת בג"ץ.

כיום עוסק דנילוביץ' בתרגום וכותב מאמרים בנושאי תיירות ואמנות למגזינים שונים. בין השאר הוא כותב ל"אטמוספירה", המגזין שמחולק במטוסי אל על. "מאוד אהבו ועדיין אוהבים אותי באל על", הוא מסכם.

"בג"ץ דנילוביץ' הוא הבסיס לכל מאבק משפטי הקשור לקהילה ההומו-לסבית"

"הניצחון של דנילוביץ' פרץ את הדרך לשורה ארוכה של תקדימים משפטיים וציבוריים, ומהווה עד היום את הבסיס לכל מאבק משפטי הקשור לקהילה ההומו-לסבית", אומרת עו"ד עירא הדר, מומחית לזכויות משפטיות של הומואים ולסביות. "פסק הדין בעניין דנילוביץ' הוא דוגמה מופלאה לאופן שבו מאבק נחוש של איש אמיץ אחד, על הטבה שנראית שולית ופעוטת ערך, מוביל למהפכה של ממש בזכויותיה של קהילה שלמה.

"הניצחון בבית המשפט גם תרם רבות לאופן שבו נתפשת הקהילה בקרב הציבור הרחב, וסייע מאוד בתהליך הלגיטימציה והקבלה של ההומואים והלסביות בישראל. אף שלכאורה היקפו של פסק הדין מצומצם לתחום העבודה ולאיסור על אפליה מחמת נטייה מינית מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בלבד, הרי שבפועל הוא שינה את כל ההתייחסות של בתי המשפט לזוגיות החד-מינית בישראל, ופרץ את הדרך לשורה ארוכה של תקדימים משפטיים וציבוריים בכל תחומי החיים".


"זוכרים אותי, אבל לא את המהפכנים של ירוחם"

תצלום: איתי לוי / ג'יני

לאה שקדיאל היתה נחושה לשבת במועצה הדתית של ירוחם, וסירובו של שר הדתות דאז זבולון המר לא ריפה את ידיה. כיום היא מאמינה כי דווקא ריחוקה של העיירה הקטנה ממרכז העניינים הוא שיצר את הקרקע לשינוי

"ממילא כולם חשבו שאנחנו פסיכים - אז נתנו להם סיבה לחשוב כך", אומרת לאה שקדיאל, שב-87' הרעישה את המדינה. שקדיאל עתרה נגד שר הדתות דאז זבולון המר בדרישה כי יאשר את רשימת המועמדים לכהונה במועצה הדתית של ירוחם, והיא בהם.

המר המנוח לא העלה על דעתו כי דווקא אשה דתית מירוחם תצא נגדו באופן נחרץ כל כך, תעיב על הקדנציה שלו ותאיים על מעמדו הבכיר במפד"ל. שקדיאל רצתה בסך הכל לכהן במועצה הדתית של ירוחם, עיירת פיתוח שכוחת אל ותקציבים. החוק לא אסר על אשה לכהן בתפקיד, והיא בדקה את ההלכה ונועצה ברבנים שקבעו שההלכה לא אוסרת על אשה לכהן בגוף שהוא אדמיניסטרטיווי במהותו. גם חבריה של שקדיאל בקואליציה בירוחם תמכו במינויה, ורק חתימה פורמלית של שר הדתות היתה חסרה. כאשר המר החליט לצקת תוכן דתי לעניינים פורמליים, דרכה של שקדיאל לבג"ץ היתה קצרה.

הלהיטות הדתית המאפיינת אותה נותבה למאבק משפטי ארוך ומתיש, שלווה בתקשורת עוינת בתחילה. לטענתה, הכתבים התל-אביבים התקשו להבין מדוע האשכנזייה מירוחם נלחמת דווקא על זכותה לשבת במועצה הדתית. "אין לך דברים חשובים יותר להיאבק עליהם?" הטיחו בה אורחים לרגע, שקפצו לראות איך תושבי ירוחם מעכלים את הפמיניזם שצמח להם בחצר.

שקדיאל, 57, עדיין מתגוררת עם בעלה בירוחם. לדבריה, המאבק שניהלה יכול היה להתרחש רק בעיירה קטנה, מלוכדת ומדוכאת כירוחם. אשה אחרת, שניהלה מאבק דומה לפניה ברמת השרון, נזנחה על ידי חבריה - וכך היא וירוחם נותרו פורצי הדרך. אמנם היא זו הנושאת את שם הבג"ץ, "בג"ץ שקדיאל", שנהפך לתקדימי בתחום הזכות לשוויון בין המינים, אך שקדיאל מדגישה כי הרבה יותר מהצלחתה האישית, זאת הצלחתה של ירוחם.

בתום מאבק משפטי שנמשך שנתיים ותשעה חודשים זכתה שקדיאל לכהן במועצה הדתית בירוחם. הכהונה, שנמשכה חמש שנים, כבר היתה קלה יחסית. כיום היתה נאבקת על יישום הסדר הקבע עם הפלשתינאים ופינוי המתנחלים מחברון.

הצעירים עושים מהפכה

שקדיאל, מורה במקצועה, הגיעה לירוחם באופן מקרי בסוף שנות ה-70 עם קבוצת "משמיע שלום", חבורה של אנשים דתיים המחויבים להלכה, לשלום ולאקולוגיה. היא נקלטה במערכת החינוך המקומית, וחשה את תחושת השותפות החזקה מאוד בין התושבים בעיירה הקטנה שנזנחה במדבר. "ב-1979 היתה בירוחם תסיסה חזקה מאוד של צעירים מקומיים, דור שני לעולים יוצאי צפון אפריקה, בוגרי צבא, משכילים, שרצו לשנות את פני העיירה", היא נזכרת. "היתה תחושה שהצעירים עושים מהפכה בירוחם. הצטרפתי לתא של מפלגת העבודה והייתי האשה הראשונה במועצה המקומית". שקדיאל קיבלה את תיק החינוך והרווחה במועצת העיר. היא מספרת כי במועצה שבעה גברים יוצאי מרוקו, הודי אחד והיא - אשה אשכנזייה.

כמה זמן לפני הגשת העתירה לבג"ץ החלטת שאת הולכת עד הסוף?

"הרכב המועצה הדתית היה אחד הנושאים שהצריכו טיפול כחלק מעבודת המועצה המקומית. גיליתי שאין נשים במועצות דתיות, ולא מפני שהחוק או ההלכה אוסרים זאת, אלא כי כך מנהלים זאת הפוליטיקאים בהסכם בלתי כתוב. זה היה מובן מאליו. המועצה בירוחם הורכבה מחמישה חברי קואליציה מול ארבעה אופוזיציונרים. כל קול היה מכריע - גם שלי. הצעתי עצמי במליאת המועצה ונבחרתי בינואר 1986. היו שחשבו שהמינוי שלי הוא טירוף. אמרו שאי אפשר שאשה תשב במועצה הדתית ולא הבינו למה ראש המועצה עושה זאת".

לדברי שקדיאל, אנשי ירוחם הכירו אותה וידעו שהיא מתאימה לתפקיד. "לא זו היתה השאלה. המאבק המקומי נגדי נוהל על ידי אדם שנותר כשריד מתקופת סלאח שבתי. העיתונאים התל-אביבים באו לחפש דם וחשבו שאשכנזייה משכילה באה ועושה משהו נגד ירוחם המרוקאית והפרימיטיווית. זה הסיפור שהיה להם בראש עוד לפני שהם דרכו בירוחם".

שקדיאל מתנחמת בגאווה שהיא הביאה לתושבי ירוחם. "אנשים הבינו שקורה בעיירה משהו חשוב, שאינו קשור לפשע, עוני ואבטלה - משהו שמעניין את כל המדינה. כואב לי עד היום שאני התפרסמתי, אבל את המהפכנים של ירוחם לא זוכרים. הם שינו את היישוב, אבל שום דבר אחר לא עניין אף אחד".

שקדיאל, שהגיעה לירוחם כרווקה, נישאה וגידלה בעיירה שבעה ילדים. רק אחת מהם נשארה בעיירה לאחר נישואיה. לדברי שקדיאל, המאבק היה חייב להתרחש בירוחם, "מקום בשוליים, שלאנשים בו לא היה דבר להפסיד מהצעד שהובלנו. ממילא כל הזמן אמרו לנו שאנחנו לא יודעים מה שאנחנו עושים".

כדוגמה לחשיבות התמיכה הפוליטית המקומית מזכירה שקדיאל כי בתקופה המקבילה למאבקה עו"ד רינה שעשוע-חסון מרמת השרון ניהלה מאבק דומה. לדברי שקדיאל, "שעשוע-חסון נבחרה גם היא לכהן במועצה הדתית ברמת השרון, אבל לפוליטיקאים המקומיים לא היתה מחויבות גדולה כלפיה. הזמן עבר והעניינים נמרחו עד שהיו בחירות והרכב המועצה התחלף לגמרי. הם מיסמסו את העניין".

מני מזוז התפתל

שקדיאל מסבירה כי לריחוק הגיאוגרפי של ירוחם נלווה גם ריחוק פוליטי מבורך. לדבריה, לתושבי העיירה נמאס שאנשים בירושלים מנהלים להם את החיים. "היו לחצים איומים", היא נזכרת. "משרד הפנים ומשרד הדתות איימו לקצץ תקציבים. ראש רשות צריך להיות מאוד חזק כדי לעמוד על שלו ולהגיד 'אז נהפוך עוד שולחן'".

ציפית שהמאבק יהיה כל כך מתוקשר?

"ידעתי שזה הולך להיות מאבק קשה, שישמיצו אותי ב'הצופה', אבל מתוך נאיביות לא חשבתי שזה יהיה כל כך מתוקשר".

איך השפיעה עליך החשיפה התקשורתית?

"זה אגו טריפ, אבל היו לזה צדדים קשים. ההתקפות בעיתונות הדתית היו מאוד לא נעימות. ביקשתי מרבנים שתמכו בי שיכתבו ל'הצופה', העיתון היחיד שאמי קראה, ויסבירו שמה שאני עושה אינו בניגוד להלכה. עד היום אני מוקירה תודה לכמה אנשים בעניין הזה".

מנגד, שקדיאל נזכרת בראיון שהעניק הרב אברהם שפירא יום לאחר מתן פסק הדין. היא מספרת כי הוא הטיח בה שהכיר את אביה - שלא היה נוהג כמוה. "למחרת אחותי שלחה לי מכתב שעד היום מרגש אותי, שבו כתבה שהיא לא יודעת איך היה אבי נוהג, אבל הוא לא אהב תלמידים שוטים. מישהי שפגשתי שנים אחר כך אמרה לי שהרב שפירא העריך אותי, אבל פחד מנשים שיבואו אחרי וימלאו את התפקיד".

מני מזוז, כיום היועץ המשפטי לממשלה, כיהן בשנות ה-80 כסגן לפרקליט המדינה - והוא ייצג את שר הדתות בבג"ץ שקדיאל. שקדיאל זוכרת עד היום את ההתפתלויות של מזוז. "אני לא משפטנית, אבל מקריאה של החוק הרלוונטי היה לי ברור שלא יכולים למנוע את המינוי", היא אומרת. "מזוז היה אמור להמציא טקסט המייצג את שולחו. זה היה הזוי, והסתכלתי על זה מנקודת מבט אנתרופולוגית. אני זוכרת שהטקסטים שהוא אמר לא היו סבירים".

איך הרגשת בזמן הדיונים בבג"ץ?

"היו שניים-שלושה דיונים, ולא הייתי צריכה להעיד בהם אבל נסעתי בכל זאת. בהרכב ישבו אהרן ברק, שהיה אז המשנה לנשיא בית המשפט העליון, מנחם אילון, שאייש את הכיסא הדתי בבית המשפט, ומרים בן פורת שהיתה לקראת פרישה. באחד הדיונים מישהו שאל 'איך אפשר לכהן עם אשה במועצה?' אני זוכרת שהשופטת בן פורת אמרה בקצרה 'הם יתרגלו'". שקדיאל מחייכת, ומספרת כי אז הבינה שלפחות אחת משופטי ההרכב תומכת במינויה.

אילו עצות היית מעניקה לעותרים פוטנציאלים בעניינים עקרוניים?

"אל תתפתו ללכת לעורכי דין פרטיים, אלא אך ורק לארגון ציבורי שיש לו ניסיון בזכייה בבג"צים. אני מכירה מקרים שהעו"ד היה פרופ' למשפטים, וזה לא עזר. האגרה הכרוכה בהגשת עתירה לבג"ץ זולה מאוד יחסית, אבל כדי לזכות בבג"ץ צריך להבין לעומק רב את המנגנונים השלטוניים. אם העותר לא מבין זאת מבפנים ולא יודע איך לעבוד עם זה - חבל על הזמן".

במה היית בוחרת להתמקד אילו יכולת לנהל כיום מאבק?

"אוי ויי. אני חושבת שהייתי מתמקדת בדרישה לקדם את הסדר הקבע עם הפלשתינאים. לפנות את ההתנחלויות, לפטר מיד רבנים ופונקציונרים של הימין הדתי שמקבלים שכר ממדינת ישראל ויוצאים נגד צה"ל. חייבים לסגור להם את הברז. אני לא מבינה את המאחזים הלא חוקיים והיישוב האלים בחברון - איך נותנים לזה להתקיים ולהתבסס".

יש מאבק שהיית מביאה להכרעת בג"ץ?

"בתחומי שטח השיפוט של ירוחם מתגורר חלק מהשבט הבדווי אל עזזמי. המדינה מסרבת להקים להם גן ילדים, ו-130 ילדים לא הולכים לגן בשל חששה של המדינה שהדבר יהיה תקדים והבדווים יקימו במקום יישוב קבע. זו קבוצת אנשים שחיה בידידות מאוד גדולה עם ירוחם, הם מתנדבים למשמר האזרחי שלנו, ואנחנו רוצים שהם יהיו אזרחים מהוגנים. הילדים האלה מצטרפים למערכת החינוך המסודרת רק בגיל שבע, וזה מאוחר מדי. הם עלולים ליהפך למובטלים, גנבים או טרוריסטים". שקדיאל מבהירה כי הפעילים בירוחם למען שבט אל עזזמי קרובים להגיש עתירה לבג"ץ בעניין זה.


"בסך הכל רציתי לגור בקציר"

תצלום: מורן מעיין / ג'יני

עאדל קעדאן עדיין גר בבאקה אל גרבייה, אבל מחכה בקוצר רוח להיכנס לביתו החדש בקציר. לאחר שבג"ץ פסק לטובתו וקבע שהוא יוכל לקנות קרקע ביישוב קעדאן רוצה למכור את ביתו בבאקה ליהודי

לעאדל קעדאן יש בית מרשים, עם שלוש חניות פרטיות וגינה מטופחת. ב-11 השנה שבהן ניהל מאבק כדי לבנות את ביתו ביישוב היהודי קציר הוא השקיע 100 אלף דולר בשיפוץ ביתו שבבאקה אל גרבייה. בינתיים נולדו לו שלושה ילדים, שהצטרפו לשתי בנות שהיו לו כשהחל במאבקו להקים קוטג' על קרקע של מינהל מקרקעי ישראל - קרקע שלדבריו עולה חמישית מהקרקע שעליה שוכן בית המשפחה הנוכחי בבאקה.

מחירי הקרקע הנמוכים בקציר קרצו מאוד לקעדאן, אח מוסמך שעובד בבית החולים הלל יפה בחדרה, אבל כיום השקט חשוב לו יותר. כמו שכניו העתידיים בקציר, הוא רוצה לשבת בבית בניחותא ולהתבונן בנוף המדהים, שממנו נשקפת בימים בהירים גם באקה.

ב-1995 ביקשו בני הזוג קעדאן לעבור מבאקה לקציר. עאדל, שקודם לכן התגורר בבת ים, סבר שהוא כבר מכיר את הלכות המגורים בשכנות ליהודים. הוא מטפל בהם ב-33 השנים האחרונות כשהם חולים ופצועים, וראה אותם נאבקים על חייהם. אבל לאחר שפנה למועצה המקומית בקציר בבקשה לרכוש חלקת קרקע מהמינהל הובהר לו כי הקרקע מיועדת ליהודים בלבד.

העתירה שקעדאן הגיש לבג"ץ ב-1995 נידונה בהרכב מורחב של חמישה שופטים, אך רק ב-2000 קבע הנשיא אהרן ברק, שכתב את פסק הדין, כי ערכי היהדות שעליהם מושתתת מדינת ישראל מחייבים את קידוש ערך השוויון. הנשיא ברק, שאמר כי הוא עומד בפני אחת ההכרעות הקשות בחייו, הבהיר כי ערך השוויון מחייב התרת התיישבות ללא יהודים גם בקרקע של מינהל מקרקעי ישראל. עם זאת, הנשיא ברק הותיר את ההחלטה הספציפית בנוגע לזוג קעדאן בפני המינהל, שהתבקש לשקול פעם נוספת את בקשת בני הזוג להחכיר קרקע בקציר. ועדת הקבלה של היישוב, בפניה הופיעו, דחתה את בקשתם בשל חוסר התאמה. לדברי קעדאן, יכולת ההשתכרות הנמוכה של אשתו וקשיי השפה שלה היו בעוכריהם כשהופיעו בפני הוועדה.

האגודה לזכויות האזרח עתרה פעם נוספת לבג"ץ נגד המינהל ונגד ועדת הקבלה של קציר. לאחר כמה שנות התשה נוספות הודיע המינהל יום לפני דיון מכריע כי החליט לאפשר למשפחת קעדאן לרכוש מגרש ביישוב. ב-2006 חתם המינהל עם בני הזוג על חוזה חכירה. בסוף אוגוסט 2007 החל הזוג לבנות את ביתו, 250 מ"ר בנוי על פני קרקע בשטח 600 מ"ר.קעדאן מעריך שבתוך חצי שנה יעברו בני המשפחה לקציר. את ביתו בבאקה הוא מציע למכירה באינטרנט - ליהודים בלבד.

כמה זמן לפני הגשת העתירה לבג"ץ החלטת להילחם עד הסוף?

"אני לא משתמש במלה מלחמה, כי יש בה משהו גדול מדי. אני נאבק. מתחילת דרכי חיפשתי צדק ושוויון לעצמי על דברים בסיסיים: ללמוד, לאכול, לגור, לנשום. בגיל 18 עברתי לגור בבת ים מתוך מחשבה שעצמאות כלכלית מביאה לעצמאות חשיבתית. רציתי להתנתק מאבי, לקבל חופש בחירה ולחיות בחברה פתוחה יחסית לכפר".

הקבלה ללימודי סיעוד בבית החולים תל השומר היתה המאבק המוצלח הראשון של קעדאן לשוויון מול הממסד. כשנרשם ללימודים סירב בית החולים לקבל אותו בטענה כי זהו בית ספר צבאי. רק לאחר דין ודברים עם ההנהלה הותר לו להתחיל בלימודיו.

כשחזר לכפר לאחר הלימודים הבחין בהבדלים בין היישובים היהודיים לכפרו. "בתי הספר מוזנחים, אין כביש, מדרכה, ביוב, רמזורים", הוא אומר. "לאחר שנולדו הבנות החלטתי שלא אכפת לי לגור ביישוב יהודי, מה גם שניסיון החיים שלי עם יהודים במגורים ובעבודה לימד אותי שאני מסתדר אתם היטב".

"אני נגד מדינת ישראל?"

כמו זוגות צעירים רבים המחפשים מקום להשתקע בו, בני הזוג קעדאן ערכו כמה סיורים כדי למצוא מקום מגורים הולם. "גילינו שחלקת אדמה בבאקה עולה 50 אלף דולר, ובקציר אותו שטח עולה 10,000 דולר, מכיוון שמדובר בהחכרה של קרקע מינהל. באתי למועצה וביקשתי לקנות חלקת בנה ביתך. הם החווירו, עשו ישיבה מהירה, ואמרו לי - 'באנו להקים יישוב יהודי, אנחנו לא מקבלים ערבים'. הם היו צריכים לתת לי למלא טפסים כמו כולם, ואז לפסול אותי, ולא לפסול אותי מראש".

קעדאן סיפר על כך לחבריו בבית החולים, וחברים יהודים הפנו אותו לאגודה לזכויות האזרח. עורכי הדין נטע זיו ודן יקיר, שנהפכו ליקירי המשפחה, הגישו את העתירה לבג"ץ.

קעדאן מודע היטב לעלויות הכספיות של המלחמה שנוהלה בשמו בלי שהיה צריך לשלם מאומה. "אם הייתי צריך לקחת עורכי דין פרטיים הייתי חייב למכור את הבית כדי לשלם להם, ולא בטוח שהייתי זוכה", הוא אומר.

איך הרגשת במהלך הדיונים?

"לפני שעתרתי לבג"ץ הייתי רחוק מבתי משפט. כשראיתי שכתוב בעתירה 'עאדל ואימאן קעדאן נגד מדינת ישראל' התחלחלתי. אני נגד מדינת ישראל? מי אני בכלל? לא ידעתי לקראת מה אני הולך. ההליך היה מתיש ומסתכל. חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שאני עושה כל כך הרבה למען אנשים, ופוסלים אותי מפני שאני ערבי".

גם היום מנסה קעדאן להסביר כי בקשתו להתגורר בקציר אינה נובעת מרצון לעורר פרובוקציה. "בסימפוזיונים שבהם השתתפתי לאחר הזכייה בבג"ץ יהודים שאלו אותי - 'אני אוכל לגור בבאקה?' אנשים חשבו שאני רוצה לגור בקציר מתוך התגרות, אבל לא זו היתה הכוונה שלי. לפני כשנה פירסמתי מודעה באינטרנט והצעתי את הבית שלי למכירה ליהודים בלבד. אם יגור כאן יהודי, המדינה הרי תדאג לו לכל - יהיה לו כביש טוב וביוב מסודר. חשבתי שאם אני אביא ארבעה יהודים לכפר, וכל אחד יגור בחלק אחר, כל הכפר ייהנה", הוא אומר בציניות מהולה ברצינות.

איך השפיעה עליך החשיפה התקשורתית?

"זה חיזק אותנו. רוב התמיכה הגיעה מהיהודים. מתוך 30 אלף אנשים שמתגוררים בכפר אולי עשרה בירכו אותי על ההישג".

היו נקודות שבירה?

"תקופה מסוימת היו איומים בטלפון, כמו 'תרד מזה או שנהרוג אותך'. זה נמשך זמן קצר והסתיים. לא רציתי לעשות פרובוקציות וללכת למשטרה, אבל זה היה לא נעים".

איך השפיע עליך ההליך המשפטי?

"עברתי פאזה. אני לא יכול להמשיך להיות תמים לאחר כל כך הרבה מכתבים, מאמרים ודברי ביקורת שנכתבו על העניין שלי. למדתי בעל כורחי להיות אינטלקטואל. קראתי כל מה שכתבו בעניין ועם הידע בא ביטחון במה שאני עושה. יכולתי לסמוך על השופטים שדנים בעתירה שלי".

מה המסקנות שלך לגבי ההליך המשפטי?

"הוכחנו שלא חשוב כאן מין, גזע, דת ולאום. הבנתי שאני בורג קטן, אבל שאני יכול לשנות. אני מכבד את עורכי הדין מהאגודה לזכויות האזרח, כי הם שומרים עלינו מפני המדינה. למה המדינה לא יכולה להגן על האזרחים?"

אילו עצות היית מעניק לאנשים שעותרים לבג"ץ בעניינים עקרוניים?

"ברגע שהאמת חזקה, אסור להישבר. צריך להאמין שאפשר לשנות. אני לא מרטין לותר קינג, סוקרטס או לנין. אני אדם קטן, שעשה שינוי קטן, שיהיה בעתיד חלק משינוי גדול".

אם היית צריך לנהל כיום מאבק נוסף - במה היית בוחר?

"אני מאמין שצריך לנוח. בסך הכל רציתי לגור בקציר. לאחר מאבק כל כך ארוך וצודק צריך לשים את הראש ולנוח".


שקדיאל, קעדאן ועקרון השוויון פרופ' סוזי נבות עקרון השוויון לא זכה בישראל להסדר חוקתי ואינו נכלל בחוקי היסוד. עם זאת, בהכרזת העצמאות נקבע כי "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין". מאז קום המדינה נדרש ביהמ"ש העליון לעסוק בעקרון השוויון ובאיסור ההפליה. ההלכות התפתחו ממקרה למקרה, ונוצרו תקדימים שחייבו את רשויות המדינה לשמור על היבטים של עקרון השוויון ולהימנע מהחלטות שיש בהן משום הפליה.

שקדיאל וקעדאן הם מאותן אבני הדרך - גיבורי שתי פרשות שיצרו תקדים חשוב באשר לעקרון השוויון. ההחלטה שלא לכלול אשה כחברה במועצה דתית רק בשל היותה אשה נפסלה על ידי בג"ץ, שהורה לכלול אותה בהרכב המועצה. פסק הדין סלל את דרכן של נשים למועצות דתיות. גם נושא רגיש מבחינה הלכתית כמו זה של הרכב מועצה דתית, לא הרתיע את בית המשפט: "ערים אנו לרגישותו של הנושא... ומודעים אנו ללבטים הקשים... אך אין בכל אלה כדי לפטור אותנו מעולו של החוק בישראל, האוסר הפלייתה של העותרת", כותב השופט מנחם אלון (פרופ' למשפט עברי) בפסק דינו.

בדומה, גם ההחלטה שלא לקבל את עאדל קעדאן ומשפחתו ליישוב הקהילתי קציר רק בשל היותו ערבי נפסלה על ידי בג"ץ. פסק הדין קבע את העקרון שלפיו המדינה אינה רשאית להפלות על בסיס דת ולאום בהקצאת מקרקעי המדינה. גם כאן המקרה רגיש והמשמעויות העתידיות של פסק הדין לוטות בערפל. ייתכנו מקרים חריגים ונסיבות מיוחדות, שיצדיקו סטייה ממה שנקבע בו. גם כאן, כמו במקרה של לאה שקדיאל, הקשיים לא הרתיעו את בית המשפט: "אנו עושים היום צעד ראשון בדרך קשה ורגישה" כתב הנשיא ברק. "מן הראוי לצעוד בדרך זאת עקב בצד אגודל.. בזהירות ממקרה למקרה. גם אם הדרך תהיה ארוכה, חשוב שנדע תמיד לא רק מאין באנו, אלא גם לאן אנו הולכים".

פרופ' נבות היא ראש אשכול משפט ציבורי וזכויות אדם בביה"ס למשפטים של המכללה למינהל

לתקדים בבג"ץ יש שווי כלכלי

האגרה להגשת עתירה לבג"ץ היא 1,533 שקל, והיא הדבר הזול ביותר בהליך המשפטי הסבוך הכרוך בגיבוש עתירה מוצקה מבחינה משפטית ועובדתית. הגשת עתירה עקרונית ותקדימית כרוכה במאות שעות עבודה של כמה עורכי דין ומתמחים. עורכי דין פרטיים גובים סכום קצוב, של עשרות ואף מאות אלפי דולרים. לכך יתווספו לעתים "דמי הצלחה" בסך עשרות אלפי דולרים במקרה של זכייה.

עמותות וארגונים אזרחיים יעשו בדרך כלל את העבודה המשפטית בלי לגבות תשלום. את הרווחים מהזכייה הם ימנפו בדרכים אחרות: חלק מהארגונים יקפידו להופיע ראשונים בעתירה, וכך יבטיחו את כניסת שמם לתקדים המשפטי. הדבר מקנה לעמותה פרסום ויוקרה רבים, כזו שזכתה בתקדים המשפטי המצוטט.

במקביל משתמשים הארגונים בתקדימים המשפטיים כדי לגייס תרומות. התורמים היהודים בארה"ב גאים לתרום לארגון המקדם זכויות אדם. הקרן החדשה לישראל, שעוסקת בגיוס כספים לאגודה לזכויות האזרח, הטיסה את לאה שקדיאל כמה פעמים לארה"ב כדי לספר את סיפור הצלחתה בכנסי גיוס כספים. תרומות אלה מאפשרות לארגונים האזרחיים להמשיך במאבקם לקידום זכויות האדם ולהציע שירות משפטי בחינם לאלה הזקוקים לו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#