יותר ויותר אנשים בוחרים להעלות את זכרונותיהם על הכתב בעזרת סופר צללים - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יותר ויותר אנשים בוחרים להעלות את זכרונותיהם על הכתב בעזרת סופר צללים

"מי שיזמה את כתיבת הביוגרפיה הייתה אמי" ■ "היא ואבא היו יחד 54 שנה והיא הרגישה כאילו חתכו לה את יד ימין והיא רצתה להנציח אותו ולהוריש את הדברים לדורות הבאים"

תגובות

ב-2004, כשנה לאחר מותו של מאמן נבחרת ישראל בכדורגל לשעבר יענקל'ה גרונדמן, ביקשה משפחתו לכתוב את סיפור חייו, ולהפיץ אותו לקראת יום השנה השני למותו. המשפחה פנתה לשלמה אברמוביץ', עיתונאי לשעבר המתמחה בכתיבת ביוגרפיות בהוצאת "טקסטים", שאותה מנהלת אשתו מלי.

במהלך כתיבת הביוגרפיה גילו בני משפחתו של גרונדמן כי במלחמת העולם השנייה הסתתר יקירם במשך שלוש שנים בבור קטן, שכוסה בלוח עץ גדול, קרשים וקש. הם נדהמו לשמוע כי גרונדמן התגורר בבור יחד עם עשרה בני משפחה, ובהם הוריו, אחיו ובני דודיו, בכפר קטן בפולין. כשיצאו מהבור, הם גילו שכל היהודים במחוז נרצחו.

גם הביוגרפיה של יעקב מלישקביץ, מראשי אגד בעבר ובנו של מקים החברה, חשפה בפני המשפחה פרקים עלומים על קורותיו במלחמת השחרור. אברמוביץ' מספר כי לבני משפחתו היו רסיסי מידע על חלקו בקרבות, והם התחברו אחרי התחקיר. התברר להם שהוא נמנה על "שועלי שמשון", והשתתף בכמה מהקרבות החשובים באזור הדרום.

היוזמות של בני משפחת גרונדמן ומלישקביץ מצטרפות לרבות אחרות של משפחות או אנשים בודדים שמבקשים לשחזר את ההיסטוריה של אחד מבני המשפחה ולארוז אותה בספר. בשנים האחרונות התופעה נהפכה לפופולרית בישראל, ולשוק משגשג שמפרנס עשרות בעלי עסקים, כותבים ועורכים שכירים, וגם לא מעט בתי דפוס. הפועלים בתחום מתקשים להעריך את מספר הספרים שיוצא לאור מדי שנה, אך לדברי בת עמי מלניק, המתמחה בכתיבת ביוגרפיות, "יש לי הרבה קולגות ויש עבודה לכולם כל הזמן. לא חסרה עבודה".

"למדתי בארה"ב עבודה סוציאלית", משחזרת מלניק את דרכה המקצועית. "כשחזרתי לישראל שימשתי מראיינת מתנדבת בפרויקט של סטיבן שפילברג, שתיעד ניצולי שואה בווידאו. במהלך העבודה לא הייתי מרוצה מהתוצר: בקלטות ראו אדם זקן מספר על חייו בשנות המלחמה ללא עריכה, כאשר האירועים שהתרחשו לפני המלחמה נמסרים מאוד בקצרה. הרגשתי שהתיעוד הזה לא מספיק טוב, וב-1996 החלטתי לעבור לכתיבת ספרים. בהתחלה לא הכירו את הרעיון וזה עבר מפה לאוזן, אבל למי שעושה עבודה טובה אין בעיה למצוא לקוחות".

דבר נוסף שמלמד על העניין הציבורי בתיעוד קורות החיים הוא ריבוי הקורסים השונים, המבקשים להקנות לקהל הרחב כלים לכתיבת ביוגרפיות. באוניברסיטה הפתוחה ובמכללת דוד ילין בירושלים מציעים לעובדי הוראה קורסים בנושא המוכרים להשתלמות, וגם בכמה מוסדות ללימוד כתיבה, כמו בית אריאלה בתל אביב, מעבירים סדנאות הכשרה לכתיבת זיכרונות.

גם באתרי אינטרנט העוסקים בצרכנות הבינו שמדובר בשוק פורח, ושם מפרסמים המלצות לגבי בחירת הכותב המתאים מבין שלל העוסקים בתחום. באתר seoweb, למשל, מתרים בגולשים: "האם העובדה שכל אחד יכול להכריז על עצמו כעל כותב ביוגרפיות מחייבת אתכם גם לבחור בכל אחד?" בין השאר ממליצים שם להתרשם מאופי הכותב, מהרקע שלו ומהניסיון שצבר, ומסכמים: "מעל לכל כדאי להקשיב לרחשי לבכם. ספר ביוגרפי אינו עוד מוצר צריכה תעשייתי שקונים בסופרמרקט - זהו פרויקט חיים חשוב וחד פעמי".

משפחת מלישקביץ ביקשה לתעד את קורות חייו של האב יעקב כמה חודשים לאחר מותו ב-2006. "כמו בכל משפחה, לאבד מישהו קרוב כל-כך - אב ובעל - זו מכה מאוד חזקה" אומרת בתו דפנה. "במקרה שלנו היא היתה חזקה במיוחד בגלל האישיות המתפרצת שלו והכריזמה האדירה. הוא היה דומיננטי מאוד ופתאום נוצר בור ענק לכולנו.

"מי שיזמה את כתיבת הביוגרפיה היתה אמי. היא ואבא היו יחד 54 שנה, מתוכן 52 שנה כזוג נשוי, והיא הרגישה כאילו חתכו לה את יד ימין. היא רצתה להנציח אותו באיזו צורה כדי שנוכל להוריש את הדברים לדורות הבאים, ואנשים יידעו מה הוא עשה ותרם וכמה הוא היה חשוב לנו. לא רצינו שהוא ייעלם".

רות מלישקביץ, אמה של דפנה, מספרת כי הציעה לבעלה לכתוב ביוגרפיה כמה שנים קודם לכן, כאשר עוד היה בחיים. "שנתיים-שלוש לפני מותו אמרתי לו לכתוב ספר", היא מספרת. "הוא היה אדם מיוחד שעבר המון בחיים, עשה כל-כך הרבה מבחינה עסקית ולאומית, וידעתי שמגיע לו. היה לו הרבה מה להגיד.

"הצעתי לו לחפש סופר צללים, והסברתי שזה בעצם מאוד קל, אבל הוא הצטנע ולא רצה. אחרי מותו החלטתי שצריך לעשות את זה, ופרסמתי באינטרנט מודעה: 'מחפשת סופר שיכתוב ספר ביוגרפיה'".

כך התחיל מסע החיפושים אחר כותב. האם והילדים נפגשו עם כותבים שונים וריאיינו אותם, והפור נפל על אברמוביץ'. "היינו אז רק כמה חודשים אחרי המוות והפצע היה פתוח וטרי", מסבירה דפנה. "שלמה היה חם ומתחשב, וזה היה מאוד חשוב לנו. בשבילי ובשביל אמי, תהליך הכתיבה והחיטוט בעבר היה מבריא ותרם להשלמה עם האובדן. הספר לקח אותנו 100 שנה אחורה, והזיכרונות קיבלו ביטוי בצורה הכי יפה שאפשר. זה היה מאוד משקם. לאחי, לעומת זאת, היה קשה, וצריך היה ממש לרוץ אחריו כדי שידבר".

הספר השפיע על היחסים בתוך המשפחה?

"נוצרה קירבה גדולה למשפחה המורחבת. לסבי היו עשרה אחים ואחיות, כך ששלחנו יותר מ-100 עותקים רק לבני משפחה, ונוצרו שוב קשרים. הספר ריתק את כולם. עם הזמן כל אחד חזר לעסוק בענייני היום-יום, אבל הדברים מודפסים שחור על גבי לבן, וזה לא דבר שנעלם".

יעקב מלישקביץ שירת בנעוריו בהגנה, ולדברי בתו, הקשרים התחדשו גם עם מי שהכירו אותו בתקופה זו. "אבא התגייס להגנה בגיל 15, וחלק מחבריו מאותה תקופה עדיין בחיים", אומרת דפנה. "אמא שלחה אליהם את שלמה, ובעת כתיבת הספר ולקראת יום השנה למותו היינו בקשר הדוק אתם". עותקים מהספר נמסרו גם לבית ההגנה. המשפחה מספרת גם על קשרים מחודשים עם אנשים שעבדו עם מלישקביץ באגד בשנות ה-60.

לא מספרים הכל

לדברי המו"לים של ספרי הזיכרונות, מזמיני הביוגרפיות נחלקים לשתי קבוצות עיקריות. הראשונה כוללת אנשים מבוגרים, שהגיעו לגיל שבו הם מתחילים לערוך סיכומים בשביל המשפחה, בשביל עצמם, וגם בשביל ההיסטוריה. "מי שחי ברצף האירועים האינטנסיווי של מלחמת העולם השנייה, ההעפלה לישראל, הקמת המדינה ומלחמת השחרור נושק כיום לגילאי 80 ו-90", אומר אברמוביץ'. "בעבור האנשים האלה, ההזדמנות לספר עכשיו את הדברים היא ההזדמנות האחרונה".

הם מספרים הכל? לא מנסים לייפות את ההיסטוריה?

מלניק: "בדרך כלל מנסים להצניע דברים לא נעימים שקשורים בילדים. לפעמים מבקשים שאכבה את הטייפ ואומרים דברים שהם מחוץ לפרוטוקול. יש דברים שאנשים מטייחים או מבקשים לא לכתוב, ואני כמובן מכבדת את זה. הלקוח הוא מזמין הספר, ואם הוא רוצה להדחיק ולהסתיר משהו, מי אני שאתחיל לחטט לו?"

לקוחות אחרים הם אלה שמבקשים לתעד את קורותיו של בן משפחה מבוגר, כמתנה עבורו או כחלק ממסע לחיפוש השורשים המשפחתיים. במקרים רבים מדובר בצעירים מתחת לגיל 40, שמגלים סקרנות לגבי העבר המשפחתי הלא ידוע. "הרבה משפחות מגיעות אלינו אחרי שמישהו הלך לעולמו", מסביר אברמוביץ', "ופתאום מבינים את גודל ההחמצה: למה לא ראיינו אותו כשהיה אפשר לעשות זאת? כעת בני המשפחה רוצים להספיק לראיין אחרים לפני שהם יילכו לעולמם".

לדבריו, הביוגרפיות המוזמנות נהפכו לפופולריות גם בעקבות הגידול במספרם של צעירים שמתעניינים בהיסטוריה של משפחתם. "הרבה יוזמות בתחום הן של צעירים שרוצים לדעת מה באמת קרה לבני משפחתם. זאת תופעה רחבה שחוזרת על עצמה. מדהים לראות את הצמא שקיים, ולהבין כמה מעט אנשים יודעים על העבר - פעמים רבות אנחנו מגלים למזמיני הספר אינפורמציה שהם לא ידעו".

"במקרים לא מעטים, רמת ההיכרות שיצרנו עם האנשים כל-כך גבוהה, שבני המשפחה מרגישים שאתה מכיר אותם יותר טוב מהם", מספר אברמוביץ'. "לך יש פרספקטיווה חיצונית שחסרה להם, והתמונה שלך רחבה יותר. ביום השנה למותו של יענקל'ה גרונדמן, למשל, המשפחה ביקשה ממני לשאת דברים לזכרו על אף שלא הכרתי אותו בחייו, כי הם הרגישו שאני מכיר אותו היטב. זה קורה, אגב, לא מעט".

קורה ששומרים על קשר עם הלקוחות?

מלניק: "בהחלט נקשרים לאנשים. ללקוחות ניצולי שואה אני מתקשרת תמיד ביום השואה, כי אני יודעת שזה יום קשה בעבורם. יש לקוחה אחת שבעלה מת, ואני מזמינה אותה בכל שנה לליל הסדר. היא עדיין לא באה, אבל היא יודעת שיש אצלנו הזמנה פתוחה.

"היה לי לקוח ירושלמי מבוגר, שהיה אסיר ציון, אשר נהגתי להתקשר אליו מדי שנה להגיד מזל טוב ביום ההולדת. לפני כשנה אשתו נפטרה, והוא התקשר אלי ואמר לי: 'אני כל-כך בודד'. מצאתי את עצמי לוקחת את הילדים להדליק אצלו נרות בחנוכה, ונוסעת אתו לחפש מקום בבתי אבות.

"עם לקוחה אחרת, רבקה כהנא, הקשר נשמר כל הזמן. אנחנו נפגשות בערך פעם בשבוע ונהפכנו לחברות של ממש. כתבתי בעבור רבקה רומן היסטורי על ילדותה בתקופת השואה, שיצא אחר כך בהוצאת 'גוונים', וביום השואה אנחנו מדברות יחד במוסדות, מספרות את הסיפור שלה ומקדמות את הספר".

אפשר לעבוד גם עם לקוחות שאין אתם כימיה?

"יש לקוחות שנפרדים מהם לשלום אחרי שיוצא הספר. אבל אני באה מרקע של עבודה סוציאלית, אז קשה לי להיות רק אשת מקצוע ולא ליצור חיבור אישי. גם כותבים אחרים יגידו לך שאחרי הקשר העסקי, נשאר איזה קשר חברי.

"עם זאת, החלטתי שאני כבר לא עובדת עם אנשים שאני לא מתחברת אליהם, למשל אנשים שרוצים לכתוב ביוגרפיה שהיא כולה חשבונות אישיים ולקוחות מרירים שאומרים שהם כועסים על כולם. גם לא בא לי לכתוב ביוגרפיה שמורכבת מפירוט של בעיות רפואיות או טיולים ובילויים בחו"ל. אני כבר יכולה להגיד 'לא תודה' לדברים האלה".

בישראל קל להוציא סיפור טוב

כותבי הביוגרפיות מדגישים לעתים קרובות את הקשר בין קורותיו של האדם לבין המאורעות הלאומיים בתקופות השונות. "הספרים משלבים היסטוריה אישית ולאומית, שמעבה את הסיפור האישי", מסבירה מלניק. "צריך להיזהר לא להיות מורה ולא לדחוף היסטוריה לספר אישי, אבל במדינה כמו שלנו אי אפשר ליצור נתק בין הדברים. עכשיו, לדוגמה, אני כותבת את הספר של בית לוינשטיין, ובמלחמת יום הכיפורים צמחו שם ארבע קומות חדשות. אי אפשר לספר את זה בלי להסביר את הקשר להיסטוריה הלאומית".

האם התופעה הזאת ישראלית או שמא היא רווחת גם במדינות אחרות? הדעות בין הכותבים חלוקות. "גם בחו"ל הרבה אנשים כותבים ביוגרפיות", אומרת מלניק, "מצד שני, פה יותר מעניין והחיים מאוד דרמטיים, וקל להוציא מזה סיפור טוב. פוגשים המון סיפורים מעניינים של אנשים שהגיעו לכאן בחוסר כל, בנו את עצמם והצליחו מעל ומעבר. לפעמים נדמה שזו ממש ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".

אברמוביץ', לעומתה, סבור כי כתיבת ביוגרפיות נפוצה כאן הרבה יותר מאשר ברחבי העולם. "אני חושב שזו במידה רבה תופעה ישראלית", הוא אומר. "גם הפרויקטים שעשינו בחו"ל היו בעבור יהודים. חיפוש שורשים הוא דבר שמאוד מאפיין יהודים".

בין שלל הביוגרפיות שנכתבות מדי שנה מזהים הכותבים כמה אופנות בולטות. "תופעה אחת שאני מזהה היא ספרים על חיילים שנהרגו", אומר אברמוביץ'. "יש היקף גדול של עבודה בתחום הזה. אנחנו מסיימים עכשיו ספר של 250 עמודים על שלמה יפת, שנהרג בסוף מלחמת יום הכיפורים. מתברר שגם אחרי כל-כך הרבה שנים, מרחקי הזמן לא מקטינים את המוטיווציה להנציח את חייו.

"גם בתחקירים מהסוג הזה מתגלה למשפחה מידע חדש, למשל על נסיבות מותו של החלל ועל הקרב האחרון שלו. במקרה הזה מצאנו גלויה ששלמה שלח למשפחה אחרי קרב שהשתתף בו, ובה הוא ממש נפרד מהם. בני המשפחה לא הבינו למה הוא התכוון ומדוע הוא כתב כך. תוך כדי התחקיר, אחרי ראיונות עם מפקדים שהשתתפו בקרב, אנשים מהיחידה והיסטוריונים צבאיים, גילינו להם מה קרה שם: הבהירו לחיילים שהם עומדים להשתתף בהמשך בקרב מסוכן ביותר, שבוטל לבסוף. שלמה מצא את מותו בקרב אחר".

נחמיה יפת, אחיו של שלמה, מספר שבמשך השנים ערכה המשפחה אירועי הנצחה רבים לזכר האח שנפל, וחשו שיש צורך לכנס את החומרים שנאספו לספר. "נוצר קשר אישי עם שלמה אברמוביץ'", הוא מספר. "דיברנו על עצמנו ועל מה שעשינו במשך השנים, ואפילו התברר שהוא שירת ביחידה שלי, שנתיים אחרי. בזכות זה היה קל לי להיפתח ולעבוד אתו. עם הזמן התבטל לגמרי העניין העסקי, וזה כבר לא היה קשר עם ספק שירות אלא חברות של ממש.

"זו לא סתם ביוגרפיה אלא ספר הנצחה לזכרו של אח, כך שזה נושא רגשי מאוד טעון. אמנם עברו כבר 35 שנה, אבל מבחינתנו הזמן עמד מלכת. הזיכרון לא הולך לשום מקום. עכשיו יש לנו מסמך מרתק שמתאר את האיש וכל קורותיו מיום הלידה עד יום המוות. הספר ייצא באוקטובר, והוא יהיה בבתים של כל המשפחה המורחבת, ביד לבנים, ובכל מקום שבו אפשר להנציח את שלמה. בהמשך נקים גם אתר אינטרנט, שבו אנשים שהכירו את אחי יוכלו לכתוב ולהעלות חומרים.

"לצורך הכתיבה שלמה ואשתו נפגשו עם כולם, ונסעו הרבה, כדי להבין את הנושא לעומק ולהכיר את האיש ממש מקרוב. נסענו אפילו להודו כדי לצלם את החדר שבו אחי נולד, בעיר קוצ'ין שבדרום המדינה. הבית נשאר אותו הדבר".

עשרה עותקים, 20 אלף שקל

איך באמת עושים את זה, ואורזים עשרות רבות של שנות חיים לתוך ספר אחד? תהליך הפקת הספר דומה אצל רוב המוציאים לאור. הכתיבה מתחילה בפגישת היכרות בין מזמיני הביוגרפיה לבין סופר הצללים, ובהמשך נערכים ביניהם מפגשים שבהם מספרים הגיבור או בני משפחתו על קורותיהם, ומעבירים למוציא לאור את התמונות והמסמכים שיופיעו בספר. לאחר מכן עוברים החומרים עריכה ספרותית ולשונית, והטקסט מוחזר למזמינים לתיקונים. לאחר שהם מאשרים את הטיוטה הסופית, הביוגרפיה מגיעה לבית הדפוס.

המו"לים מספרים כי מדובר בתהליך ממושך. "יש פרויקטים של שנה, חצי שנה או שלושה חודשים", אומר אברמוביץ'. "חלק מהמשפחות מגיעות עם המון חומר, ובמקרים אחרים מתחילים מאפס וצריך לעשות תחקיר מקיף".

איך מבצעים את התחקיר?

"במשך 25 שנה הייתי עיתונאי חוקר ב'ידיעות אחרונות', ועקרונות התחקיר העיתונאי חלים גם כאן. קובעים יעדים, ומראיינים עשרות אנשים. את החשובים שבהם מראיינים פעמיים, כי בפעם השנייה נזכרים יותר. אחר כך מצליבים ידע ומשלימים את התמונה. בספר על יהדות טריפולי, למשל, נסענו לאיטליה כדי לראיין אשה בת 93 שנתנה לנו מידע מדויק.

"בנוסף לראיונות האישיים צריך ללכת לארכיונים ולבקר בבית התפוצות. זה נותן לסיפורים פרספקטיווה והקשר רחב יותר. יש מסמכים שאנשים שומרים ולא מתעסקים בהם, אבל בעבורנו יש להם ערך רב. במהלך כתיבת הביוגרפיה של יעקב מלישקביץ, למשל, מצאנו את היומן האישי שלו מתקופת מלחמת יום הכיפורים, והשתמשנו בדברים שהיו כתובים שם".

מאחר שכתיבת הביוגרפיה דורשת עבודה רבה, לא מדובר במוצר זול. עלותה של ביוגרפיה מתחילה בעשרות אלפי שקלים, ועשויה לחצות את קו ה-100 אלף שקל. "הסכום משתנה בכל פעם, ויש המון פרמטרים שמשפיעים על המחיר", מסביר אברמוביץ'. "זה תלוי בהיקף ועומק התחקיר, בסוג ההדפסה, במספר העותקים שהלקוח מבקש, במספר העמודים שיכלול הספר, בשאלה אם יהיו בו תמונות בצבע או רק בשחור-לבן - ויש עוד גורמים רבים נוספים".

מלניק נוהגת לגבות סכום קבוע של 20 אלף שקל בעבור הכתיבה עצמה, ולכך מתווספות עלויות ההדפסה. "בדרך כלל אני מדפיסה את הספר רק לבני המשפחה, ולא מתעסקת בהפצה ושיווק", היא מספרת. "את הספר שכתבתי על יהדות חרבין הדפסתי ב-1,000 עותקים בשביל איגוד יוצאי סין, אבל זה מקרה יוצא דופן. רוב הלקוחות מבקשים עשרה עותקים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#