המכורים לעבודה היו שמחים לעבור תהליך גמילה - אבל הם עסוקים מדי - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המכורים לעבודה היו שמחים לעבור תהליך גמילה - אבל הם עסוקים מדי

ניר הורביץ, מנכ"ל אמפא קפיטל קר ליס: "אני מגיע לעבודה גם כשאני חולה, וממשיך עד שאני מתמוטט. זו מחלה כמו כל מחלה אחרת. אני לוקח אתי מחשב נישא גם כשאני בחופשה ומתעדכן כל הזמן" ■ מומחים: לא כל מי שעובד שעות ארוכות הוא מכור - אלא מי שבהיעדר עבודה עובר סבל ממשי

תגובות

"לא חשבתי שזה מצב קבוע. אמרתי לעצמי בכל פעם - עוד כמה חודשים דברים יירגעו. אבל למעשה זה רק החריף והלך. אפשר להגיד בוודאות שכל מי שאומר לעצמו פעם בכמה זמן ’אני אמשיך כך רק עוד חודש-חודשיים ואז הדברים ישתנו’ - הוא מכור".

את המונולוג הקשה הזה לא נושא מכור לסמים אלא אביב צידון, איש היי-טק מוכר, שמדבר על התמכרותו לעבודה קשה, למשימות ולאתגרים חדשים. צידון - הבעלים והיו"ר של חברת BVR המייצרת מערכות סימולציה ואימון צבאיות - מגדיר עצמו כמי שהיה וורקוהוליק ("לא במובן הקליני"), עד שהעביר את עצמו תהליך של גמילה.

"ב-87' התחלתי בתהליך של הקמת חברות. ב-98'-99' הגעתי למצב שהיו לי שמונה חברות, שארבע מתוכן ציבוריות", הוא משחזר. "זה היה מאוד תובעני. עבדתי גם מול מזרח אסיה וגם מול ארה"ב, וכך מצאתי את עצמי עובד מסביב לשעון. זו היתה תקופה של 'היי', של אדרנלין גבוה. היתה לי תחושה מאוד טובה באותו זמן, וזה חלק מהבעיה", מספר צידון.

לפני כשמונה שנים החליט צידון לעשות שינוי. הוא ידע שאם הוא רוצה למנוע מעצמו להיסחף שוב לקצבי עבודה מטורפים, עליו להתנתק באופן מוחלט. "באנלוגיה לאלכוהוליסטים - מי שמכור לא יכול להגביל את עצמו לשתי כוסיות ביום", הוא מסביר. "ההתמכרות תצמח מהר מאוד חזרה. כך גם אני החלטתי להפסיק בצורה חדה. מכרתי את כל האחזקות שלי. גזרתי על עצמי פרישה מוקדמת. כשחזרתי כמה שנים מאוחר יותר - זה היה במגבלות שהצבתי לעצמי מראש".

"ברגע שאתה עולה על הרכבת, קשה מאוד לרדת ממנה", אומר שמואל מרחב, מנכ"ל חברת מרחב אפשרויות, המתמחה בליווי של מנכ"לים והנהלות. לדבריו, מנהלים בראשית דרכם מגלים שככל שהם מתקדמים בסולם הניהול נדרשת מהם יותר ויותר עבודה. "בתור מי שכבר נמצאים בארגון הם לא מופתעים, אבל הם לא תמיד מבינים מראש מה המשמעות של דפוס העבודה הזה", הוא אומר, "לאחר שמישהו נכנס למסלול של התפתחות כמנהל, קשה לו מאוד להפסיק. מה האלטרנטיווה? לוותר על רמת החיים? על המעמד? נדיר מאוד לראות אנשים שעושים את זה". גם מרחב משווה את העבודה לסם: "בדומה למה שאומרים על מכורים - 'ככל שאתה יותר נכנס לזה, זה רק מחמיר'".

המומחים בתחום מדגישים כי יש להבחין בין שתי תופעות המתוארות על-ידי המלה וורקוהוליזם. השימוש הרווח במלה מתייחס בדרך כלל לאנשים שעובדים שעות ארוכות, לעתים בלילות ובסופי שבוע, ונמצאים בקשר רציף עם המשרד. עם זאת, ד"ר חדוה בראונשטיין-ברקוביץ, מרצה במכללה האקדמית תל אביב-יפו ויועצת לתכנון קריירה, טוענת כי לא כל מי שעובד שעות ארוכות הוא אכן מכור של ממש.

בראונשטיין-ברקוביץ מגדירה וורקוהוליק כמי שמתמכר לעבודה גם מעבר למה שדורשות הנסיבות האובייקטיוויות. בהיעדר עבודה, המכור לה עובר סבל של ממש. "כמו בכל התמכרות, מדובר במצב שבו ישנו מוצר כלשהו - זה יכול להיות גם אלכוהול או סמים - שככל שאתה צורך אותו יותר, כך אתה זקוק לו יותר, ובכמויות גדולות יותר", היא אומרת. "כך גם לגבי העבודה. בהתחלה המכורים לעבודה עובדים בהיקפים סבירים, אך עם הזמן העבודה פולשת לכל שעות היממה, במקום העבודה ומחוצה לו".

"וורקוהוליק זה משהו בראש", אומר ניר הורביץ, מנכ"ל אמפא קפיטל קר ליס, שמעיד על עצמו שהוא וורקוהוליק. "זה אומר שהעבודה היא בראש סדר העדיפויות שלך. אני מגיע לעבודה גם כשאני חולה, וממשיך עד שאני מתמוטט. זו מחלה כמו כל מחלה אחרת. אני חושב שבחיים צריך איזון, ומנסה להשיג את האיזון הזה - אבל לא ממש מצליח. בכל פעם יש בעיות חדשות שצריך לפתור ומשימות אחרות לקדם".

"החופשה הכי ארוכה שלקחתי היתה של חמישה ימים. גם בחופש אני לא מתנתק: ביום של הנסיעה אני עדיין מחובר למחשב ולנייד, וכך גם ביום החזרה. גם תוך כדי החופשה אני לוקח אתי מחשב נישא ומתעדכן כל הזמן. אני לא ממש מסוגל לקחת יום חופש. זה גורם לי לתחושה לא נוחה. פעם בחודש-חודשיים אני לוקח יום חופש, אבל גם אז אני מגיע למשרד בשביל להתעדכן. העבודה לא יוצאת לי מהראש".

סדר היום של גיורא ירון, יזם סדרתי המכהן כיום כיו"ר של חמש חברות - בהן אקסאנט העוסקת בפתרונות אחסון מידע ואיתמר מדיקל המייצרת מכשור רפואי - מתחיל בסביבות שש בבוקר ומסתיים רק לקראת חצות. למרות זאת, ירון לא מקבל את ההגדרה של וורקוהוליק, ומעלה כמה טיעונים נגד המושג. קודם כל, לדבריו, מדובר בדפוסי עבודה הכרחיים, לפחות בעבור מי שעובד בחברות גלובליות. "אם אתה עובד מול החוף המערבי בארה"ב, אז כאשר האמריקאים מגיעים לעבודה בתשע בבוקר, אצלך כבר שבע בערב. כאשר הם מסיימים את יום העבודה, בישראל כבר אמצע הלילה. מי שרוצה לשמור על קשר עם הלקוחות והעובדים חייב לעבוד גם בשעות שלא היו רגילים אליהן במשק לפני כמה עשורים", הוא אומר.

ברמה עמוקה יותר ירון מתנגד לקונוטציה השלילית הנלווית למלה "וורקוהוליק". לדבריו, מהות העבודה השתנתה. הוא אומר כי העבודה שלו יצירתית, דורשת מחשבה ודמיון, ובכך דומה יותר לעבודתו של אמן מאשר לעובד במפעל מכוניות בראשית המאה שעברה. "מישהו יכול להגיד שיש איזו בעיה עם צייר שטרוד כל היום במחשבות על היצירה שהוא עובד עליה, שהוא מחפש פתרונות והשראה גם בשעות לא צפויות, שהוא מצייר פעם בבוקר ופעם בערב? אני מרגיש אותו דבר ביחס לעבודה שלי. נכון שאני עסוק בה מרבית שעות היממה, אבל ככה זה כאשר נדרשים ליצירתיות כדי לפתור בעיות".

ירון אומר כי גם בחייו האישיים יש לחצים ותביעות, אבל הוא מצליח למצוא את המינונים הנכונים לכל דבר. "אני מוצא איזונים עם שאר התחומים בחיים, ונשוי באושר", הוא מספר.

עו"ד משה שקל, בעל משרד עורכי דין המתמחה במסים, מספר על השלבים של ההתמכרות שלו לעבודה: "קשה לומר מה קדם למה - הביצה או התרנגולת. אני לא יודע אם תמיד הייתי כזה. דווקא כשהייתי צעיר חשבתי שאני רוצה להיות איש משפחה, אבל עם התקדמות הקריירה מצאתי את עצמי נשאב לעבודה, עד שהיא נהפכה לצורך בוער בעבורי".

ימי העבודה הארוכים של שקל התחילו כאשר עבד כמתמחה במשרד ש. הורוביץ. שקל היה המומחה של המשרד בתחום המסים וביצע את מרבית העבודה בעצמו. מהר מאוד הוא מצא את עצמו עובד שבעה ימים בשבוע. לאחר כמה שנים שקל רצה שינוי. נולדה לו בת והוא ביקש להקדיש זמן רב יותר למשפחה. הוא עבר לעבוד כיועץ משפטי בדיסקונט השקעות, שם שעות העבודה שלו היו אמורות להיות סבירות יותר.

דפוסי העבודה אמנם השתנו - אבל בכיוון ההפוך. במשרד הקודם שלו התקשו להסתדר בלעדיו ולכן ביקשו ממנו לעבוד בעבורם בשעות אחר הצהריים. שקל מצא עצמו עובד בשתי משרות, ושעות העבודה רק תפחו והלכו. "לא פיתחתי הרגלי פנאי במשך השנים", הוא מספר. "העבודה מעסיקה אותי כל הזמן. חופשות על חוף הים משגעות אותי. גם אם אני מתנתק ולא לוקח את הסלולרי לחופשה, המחשבות על העבודה לא מפסיקות לרדוף אותי. מהר מאוד אני כבר רוצה לחזור". הדחף לעבוד היה כה חזק, שגם כאשר חלה שקל והרופאים הורו לו להימנע מעבודה הוא העדיף לסכן את בריאותו ולא הפסיק לעבוד.

בהמשך נהפך שקל לשותף במשרדו של עו"ד יעקב וינרוט ואחר כך פתח משרד משלו, שמונה כיום 30 איש. ואולם כאשר הגיע למעמד שבו יכול היה להפחית את הלחץ בעבודה, הוא גילה שמה שהוא אוהב לעשות זה לעבוד. את הזמן הפנוי הוא הקדיש להשלמת דוקטורט במשפטים, והרגלי "פנאי" אחרים שלו כוללים קריאת ספרות משפטית וכתיבת מאמרים.

"יש בזה המון צדדים גרועים", הוא מודה. "ראיתי את הילדים שלי מעט מאוד. הקשר עם אשתי - כיום אשתי לשעבר - נפגע. אבל עברתי את שלב החרטות. אני בן 50 וזה הזמן להסתכל במראה ולהבין מי אתה. בכל מקרה, אי-אפשר לדעת איך הדברים היו מתגלגלים אם הייתי עובד שמונה שעות ביום".

זקוקים לחיזוקים

"וורקוהוליק הוא אדם שהבית שלו באאוטלוק והחברים שלו בפייסבוק", אומרת ד"ר דפנה כצנלסון-בנק, פסיכולוגית קלינית שמרצה בחוג לבריאות נפש קהילתית באוניברסיטת חיפה ובעלת קליניקה בתל אביב. לדבריה, הקביעה אם אדם הוא וורקוהוליק נעשית לפי המשמעות שיש לעבודה לגביו - בעבור וורקוהוליק העבודה היא הריגוש העיקרי בחיים. הוא מתקשה ליהנות משעות הפנאי, ובכלל מכל פעילות שאינה תלוית מטרה ואינה מקבלת משוב. שעת בטלה על שפת הים או השתקעות בתיאורי נוף ארוכים ברומן, שאין להם תכלית ברורה, גורמים לו לאי נוחות.

כדי לאפיין את סוג האישיות של המכורים לעבודה מרחיקה כצנלסון-בנק עד לילדות בבית ההורים. לדבריה, הצורך המתמיד בחיזוקים המתקבלים ממקום העבודה נובע מהיעדר איזון ביחס ההורים אל הילד, או ליתר דיוק באופן שבו הילד חווה את יחסם אליו. זה יכול להיות תחושה של מעט מדי חיזוקים בבית, שגורמת לצימאון לחיזוקים שמלווה את הילד שבגר. מצד שני, גם יחס הפוך מוביל לדבריה לתוצאה דומה - מי שהיה נסיך בבית וזכה למבטי גאווה מצד הוריו על כל שיהוק, ימשיך לחפש את המבט המעריץ במקומות אחרים.

"כמו בכל הדברים בחיים, העניין הוא מידתיות. הפרזה לכל כיוון אינה טובה", אומרת כצנלסון-בנק. לדבריה, העבודה היא מקום טוב במיוחד כדי לקבל את החיזוקים שלהם נזקק המכור לעבודה. "אם הוורקוהוליק הולך עם אשתו לטיול רומנטי על שפת הים או למסעדה, הוא לא מקבל פידבק מיידי שניתן למדוד אותו. לעומת זאת, בעבודה יש משובים מוחשיים לפעולות- קידום, הערכה טובה מהבוס, בונוס בסוף השנה או משרד גדול יותר. לכן, זה המקום שנוח למצוא בו חיזוקים. הם מחפשים את האישורים כל הזמן, גם מהבוסים שמעליהם וגם מהעובדים הכפופים להם. הבעיה היא שזה מעגל אינסופי. הצורך הזה בלתי ניתן להשבעה".

כצנלסון-בנק אומרת כי בעבור המכורים לעבודה, החברה נהפכת להיות מעין משפחה חלופית. מקומות העבודה מנצלים, במודע או שלא במודע, את הצורך הזה, ומנסים לשוות לגופים המכוונים למטרות רווח אצטלה משפחתית. "החברות משתלטות על כל שעות הפנאי כדי ליצור תחושה של משפחה. הן פונות לצורך הקמאי באהבה וחיזוקים, ונותנות לעובד תחושה שהוא יחיד ומיוחד, שרק הוא קיבל את הבונוס ורק הוא זכה למחשב חזק יותר עם צג גדול. אבל זו אהבה מותנית - אם העובד לא יספק את הסחורה הוא יגלה מהר מאוד פרצוף אחר לגמרי של ה'אמא' החלופית שלו".

בראונשטיין-ברקוביץ מאפיינת היבטים אחרים של הוורקוהוליק. לדבריה, במקרים רבים מדובר באנשים שמתקשים להיות במצבים אינטימיים במשפחה או במסגרות אחרות, ולכן מוצאים מפלט נוח בעבודה מסיטואציות לא נוחות. היא מתארת אותם כבעלי דפוסי התנהגות כפייתיים, שאינם מסוגלים לעגל פינות ומוכרחים לבדוק כל פסיק פעמים רבות עד שדעתם נחה, גם במחיר של כמה שעות נוספות מול צג המחשב בסוף השבוע.

פרופ' קרלו שטרנגר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב מסתייג מההגדרות הרווחות של התופעה. לדבריו, יש להיזהר במתן אבחנות גורפות לוורקוהוליזם, ולמעשה הוא מסרב לקבל את קיומה של תופעה מובחנת כזאת. "יש הרבה אנשים שמבלים שעות ארוכות בעבודה, אבל הם לא מכורים לפי הקריטריונים המוכרים של התמכרות", הוא טוען. "קשה גם להצביע על סיבה מסוימת שמביאה אדם להתמקד כולו בעבודתו. יש מספר עצום של סיבות אפשריות לכך. כמו-כן, קשה לקבוע באופן גורף אם מדובר בתופעה שלילית או חיובית. צריך לבחון בכל מקרה אם האדם נפגע מכך, אם הסביבה שלו נפגעת וכן הלאה".

בין יפאן לארה"ב

יהיו אשר יהיו מאפייני האישיות של המכור לעבודה והסיבות להיווצרותה, ההתפתחות של ההתמכרות תלויה במידה רבה בתנאים הסביבתיים שאליהם הוא נקלע - המערכת התרבותית שבה הוא חי, האמצעים הטכנולוגיים הזמינים ואופיו של מקום העבודה. המומחים והעובדים תולים חלק גדול מהגידול באינטנסיוויות של העבודה במציאות הגלובלית החדשה. עם זאת, עדיין ניתן למצוא הבדלים מסוימים בין מדינות שונות. ד"ר דן בן-דוד מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב ערך לפני כמה שנים מחקר שגילה כי שעות העבודה של הישראלים הן הארוכות ביותר בעולם המערבי.

דוגמה לתרבות שבה נהוג לעבוד במשך שעות ארוכות במיוחד היא יפאן. העובדים במדינה התישו את עצמם בעבודה בצורה כה קשה עד שהיפאנים טרחו להמציא מלה מיוחדת, "קארושי", שפירושה מוות מעבודת יתר. במציאות הישראלית (והגלובלית) של ימינו ישנם תנאים טובים להרחבת התחומים שהיו מוקצים בעבר לעבודה. "העולם השתנה", אומרת כצנלסון-בנק. "זה מופיע בכל התחומים, וזה נכון כבר בבית הספר התיכון. אם פעם היו שלוש מגמות שיכולת לבחור ביניהן, עם תוכנית לימודים קשיחה, כיום תלמידים יכולים לעשות גם עשר בגרויות מוגברות. למקומות העבודה נכנסו כלים טכנולוגיים כמו בלקברי, מחשבים ניידים וטלפון סלולרי שמקלים מאוד להעביר את העבודה לבית ואפילו לחו"ל".

מרחב מנתח את השינויים שעברו על מקומות העבודה ב-20 השנים האחרונות, ומחייבים את העובדים לעבוד באופן אינטנסיווי. לדבריו, התופעה קשורה פחות למבנה האישיות של העובד, ויותר לציפיות של מקום העבודה, שבמקרים מסוימים הן בלתי נמנעות. "במרבית הארגונים הגלובליים אין ברירה אלא לעבוד בצורה כזאת", הוא מסביר. "אתה לא יכול להיות מנהל עם צוותים של עובדים ועם לקוחות בכל רחבי העולם בלי להיות אתם בקשר ובלי לנסוע אליהם. אם אתה עובד עם ארה"ב, אז אתה צריך לעבוד גם בשעות הערב והלילה. אם אתה עובד עם המזרח, אתה צריך להיות ער גם בשעות הבוקר המוקדמות. ואם אתה עובד עם שני המקומות, אז העבודה נמשכת 24 שעות".

ואולם עבודה מסביב לשעון מאפיינת גם לא מעט חברות שפעילותן מתרכזת בישראל. מרחב אומר כי מדובר במסורת המונחלת על-ידי דורות של מנהלים בחברה. לכן, לדבריו, קשה לשנות תרבות ארגונית כזאת שמושרשת באופן עמוק, כפי שקשה לשנות הרגלים ישנים או התמכרויות.

"להיגמל מעבודה זה כמו להתגרש"

מרבית הוורקוהוליקים כלל אינם סבורים כי יש להם בעיה. במקרים רבים הם מגיעים לטיפול רק לאחר איומים מפורשים מצד בן או בת הזוג. "גם כשהם בטיפול הם עוד לא מכירים בכך שיש בעיה. הם מנסים לשכנע אותי למה כולם לא מבינים אותם", מספרת כצנלסון-בנק.

השאלה היא אם אכן יש בעיה. העובדים עצמם אינם מרגישים במקרים רבים כי המצב שלהם בעייתי, והם אף שואבים ממנו סיפוק וריגוש. גם בעלי החברה אוהבים לראות את העובדים אדומי העיניים שוקדים על הגדלת שורת הרווח של הארגון. "חברות אמרו לי שהן לא מעוניינות כי ארצה בפני העובדים שלהן, כדי לא לקלקל אותם", מעידה כצנלסון-בנק.

ואולם לעתים הבעיות מורכבות יותר. האנשים המקיפים את הוורקוהוליק, בעיקר בן או בת הזוג והילדים, עשויים להרגיש מקופחים. כך, העובד עלול להרגיש בנוח בעבודתו, אך גם לחוש מצוקה לנוכח חיי המשפחה והחברה המתפוררים שלו.

כצנלסון-בנק מספרת כי הלחץ המצטבר והמחסור בשעות שינה מביא לא מעט עובדים לקריסה מוחלטת, פיסית או נפשית. לדבריה, הטיפול צריך להתאים לסוג האישיות של הוורקוהוליק. מדובר באנשים הישגיים השואבים הנאה מסביבה תחרותית עם הישגים מדידים. לכן הטיפול הנכון צריך למצוא עיסוקים מחוץ לעבודה שעדיין יספקו את הצורך בריגושים ובהישגים.

"אם יש מישהו שרק הישגים גורמים לו סיפוק, אי-אפשר לייעץ לו לשבת עם שרוואל ולהביט בשקיעה", טוענת כצנלסון-בנק. "עם זאת, אפשר למצוא תחליפים דומים יותר לעבודה. למשל, חלקם עוסקים בברידג' או משחקי חשיבה אחרים. זו עדיין סביבה תחרותית, אבל לפחות הם באים במגע עם אנשים אחרים, מבלים עם בן או בת הזוג ומתנתקים מהעבודה".

שיטת טיפול נוספת שמתארת כצנלסון-בנק היא צמצום הדרגתי של שעות העבודה, תוך הצבת גבולות ברורים. לדבריה, "להיגמל מעבודה זה כמו להתגרש. כמו שלאחר פרידה פתאום מוצאים זמן להיפגש עם הילדים פעמיים באמצע השבוע ובכל סוף שבוע שני, כך גם המכור לעבודה יכול למצוא זמן אם הסנקציות המאיימות עליו מצד המשפחה מספיק חמורות".

לאחר שפרש ממרבית עיסוקיו ב-2000, החליט צידון לחזור לפעילות מסודרת ב-2004. הוא רכש מחדש את חלק הארי של מניות החברה שמכר, BVR, והתחיל לכהן כיו"ר שלה. ואולם בגלגול הנוכחי החליט צידון כי הוא מציב לעצמו גבולות ברורים כדי שלא ייסחף שוב לדפוסי העבודה הישנים. הוא הגדיר לעצמו באיזה אחוז משרה הוא מעוניין, וכן קיבל החלטה נוספת - שלא למקם את משרדו בתוך החברה. כך הוא מגיע לחברה רק באופן מתואם ולישיבות מסודרות, אך נמנע מלהיסחף בשטף היום-יומי של הפעילות.

צידון טוען כי לדפוסי העבודה החדשים שאימץ לעצמו יש גם יתרונות ניהוליים. "בתור היו"ר ובעל המניות העיקרי יש בעיתיות בנוכחות מתמדת בחברה. המנהלים בחברה גוררים אותך לכל מיני שיחות מסדרון ואחר כך משתמשים בדברים שאמרת כדי לנגח אחרים. כיום אני מגיע לחברה רק באופן מתואם מראש".

גם מרחב סבור כי במקרים מסוימים שעות עבודה שפויות יותר עשויות להביא רווח לארגון. "יש חוק לא כתוב שאומר כי אם תיקח עבודה שלוקח שעתיים לעשותה ותיתן למישהו ארבע שעות - הוא יבצע אותה בארבע שעות. מי שיודע שיום העבודה שלו אינסופי, יכול להרשות לעצמו לדחות דברים לשעות מאוחרות יותר, וכך הוא עלול לעבוד באופן פחות יעיל", הוא אומר.

ואילו ניר הורביץ מספר: "יש לי תוכנית לאן אני רוצה להביא את החברה עד 2012. אז, כשאשיג את כל היעדים, אוכל לפרוש בשקט. אני אקח שנה חופש. אולי אטייל מסביב לעולם. זה התכנון כרגע". אחרי שהוא אומר את הדברים, הוא משתתק לרגע, חוכך בדעתו, ומוסיף: "אם לומר את האמת - אני לא בטוח שזה יקרה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#