כך התחלנו: סיפורי המשפחות שהקימו את המותגים הישראליים הוותיקים - קריירה - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך התחלנו: סיפורי המשפחות שהקימו את המותגים הישראליים הוותיקים

חברת ויסוצקי נוסדה על-ידי יהודי רוסי, ועשתה עלייה לישראל ■ ליחזקאל סטימצקי היה חזון קוסמופוליטי: למכור ספרים במדינות ערב. ■ רשת התכשיטים פדני נולדה על הבר. ■ כשהמורה סלומון אנג'ל רצה להינשא לבחירת לבו הציב לו אביה תנאי: עליו למצוא עבודה אמיתית.

תגובות


שיבת תיון

בימיה הראשונים של חברת ויסוצקי, אי-שם באמצע המאה ה-19, התה היה נארז בארגזי דיקט שהיו נעטפים בשקי יוטה. השקים הונחו על דבשות גמלים, שגמאו את הדרך מסין למוסקווה במשך כמה חודשים. לאחר כמה שנים הוקמה מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית, והתה הגיע מסין לרוסיה במהירות גדולה הרבה יותר.

אלא שדווקא אז החלו הלקוחות הוותיקים להתלונן על כך שמשהו בתה חסר, איזו ארומה שהיתה ואיננה. "התברר שבמשך המסע הזיעה של הגמלים חדרה דרך השקים והארגזים, נספגה בתה, והעניקה לו ארומה מיוחדת שאליה התגעגעו הלקוחות", מספר שלום זיידלר, הבעלים והיו"ר של חברת ויסוצקי.

משפחת זיידלר בלודג', 1930. מימין: שלום זיידלר, שני משמאל: בנו שמעון, אביו של יו"ר ויסוצקי הנוכחי התצלומים באדיבות המשפחה

זיידלר, שבשנות ה-90 הסתכסך עם אחותו וקנה ממנה את חלקה בחברה, הוא כיום החוט המקשר היחיד בין הימים שבהם זיעת הגמלים שימשה תבלין לתה לבין ימינו, תקופה שבה התה חוזר לאופנה בעיקר בזכות המודעות לבריאות.

חברת ויסוצקי הוקמה ב-1849 על-ידי זאב קלונימוס ויסוצקי, שהיה פעיל בתנועת חובבי ציון ברוסיה. בתוך כמה שנים צמח העסק ונהפך לחברה גלובלית שייצאה תה לאירופה וארה"ב. בבעלות החברה היו חמישה מפעלים ברחבי רוסיה, שהגדול בהם שכן במוסקווה. בנוסף, הקימה החברה בתחילת המאה ה-20 מפעל בפולין ומשרד באנגליה, שטיפל ביבוא סחורות דרך בורסת התה העולמית בלונדון.

ב-1904 מת זאב ויסוצקי ואת החברה ירשו ילדיו. אלה המשיכו לפתח את העסק המשפחתי והפכו אותו לחברת התה הגדולה בעולם - כך לפחות נטען ברישומי חברת הספנות הבריטית דוטוויל, שעשתה עמה עסקים בתקופה ההיא. ואולם ב-1917 התחוללה המהפכה הקומוניסטית, ששינתה את פני הדברים.

המפעלים של ויסוצקי הולאמו, וילדיו של המייסד ברחו לחו"ל ולא התעניינו בחידוש העסק המשפחתי. מהחברה נותרו שני שרידים. הראשון שבהם היה הסניף בלונדון, שפועל עד עצם היום הזה. בשנים ההן עמד בראש המשרד הוגה הדעות אחד העם, ששמו האמיתי אשר צבי גינצבורג, אשר היה מיודד עם זאב ויסוצקי, שאותו הכיר בתנועה הציונית. אחד העם ניהל את הסניף ב-1907-1922.

החלק הנוסף ששרד מהחברה היה המפעל בפולין, שאותו קיבל לידיו שלום זיידלר, סבו של היו"ר הנוכחי, עוד לפני שפרצה המהפכה ברוסיה. המפעל נמסר לזיידלר בזכות קרבה משפחתית של אשתו לאחותו של זאב ויסוצקי.

שמעון זיידלר, בנו, שהיה אמור לרשת את המפעל בפולין, הגיע לישראל בשנת 1935 לרגל משחקי המכבייה, והחליט להשתקע בה. כעבור ארבע שנים פרצה מלחמת העולם השנייה, ובפעם השנייה שינתה ההיסטוריה את התוכניות של חברת ויסוצקי. משפחתו של שמעון זיידלר הושמדה בפולין, ולמפעל לא נותר כל זכר.

זיידלר נשאר עם בית אריזה קטן לתה, שאותו פתח במרתף ברחוב אלנבי בתל אביב לאחר שעלה לישראל. למזלו, הוא המשיך לקבל חומרי גלם מלונדון. בעזרת קשרים שנטוו במשרד בלונדון נהפכה ויסוצקי בתחילת שנות ה-40 לספקית התה של שלטון המנדט הבריטי, דבר שעזר לה להתפתח גם בשוק האזרחי.

ב-1957, שנים ספורות לאחר שהחברה צלחה את שנות הצנע והקיצוב, מת שמעון זיידלר מהתקף לב. אשתו אידה, שעד אז פעלה רק מאחורי הקלעים, קיבלה על עצמה את ניהול החברה - והיא זו שהביאה אותה לעמדת הבכורה שבה היא מחזיקה גם כיום.

תחילה היא הכניסה לשימוש מכונת אריזה, וכך שמה קץ למילוי האריזות באופן ידני. לאחר מכן הצליחה להחדיר לישראל את השימוש בשקיקי תה. שיווק השקיקים החל ב-1961, ונחשב למהפכה המשמעותית שחוללה ויסוצקי בשוק התה המקומי - צעד שהזניק אותה למעמד של מובילת שוק.

ב-1964 השלימה זיידלר את בניית בית ויסוצקי ברחוב החשמונאים בתל אביב, שם עדיין שוכנים משרדיה של החברה. "אבי היה טועם תה וחבר בארגוני מעסיקים, אך לא איש שיווק", אומר שלום זיידלר. "אמי, שהחליפה אותו, היתה אשת שיווק בכל רמ"ח אבריה, והיא זו שהזניקה את החברה".

בשנות ה-70 השתלבו בעסק שני ילדיהם של אידה ושמעון - הבכורה רותי (כיום גורנשטיין) והצעיר שלום. שלום, שבסוף שנות ה-60 למד בלונדון את רזי התה, שימש מנהל ייצור. רותי עבדה בצמוד לאמה, והיתה אחראית על הפרסום והשיווק.

ב-1979 מתה אידה והשניים מונו למנכ"לים משותפים. כמו בסיפורים רבים על עסקים משפחתיים, גם במקרה זה גילו האחים שהם פשוט לא יכולים לנהל ביחד את החברה. חלק מהמחלוקות היו על רקע כניסתו של אלי, בעלה של רותי, לתפקיד ניהולי בעסק.

ב-1990 עוד אמרה רותי גורנשטיין שעל כוס תה טוב אפשר ליישר את כל ההדורים, אך כעבור זמן קצר המחלוקת רק החריפה והלכה, והאחים טירפדו כל הזמן זה את החלטותיו של זה. בשיא הסכסוך השניים לא היו פונים זה לזה ישירות בפגישות עסקיות.

בסופו של דבר הגיע הסכסוך לבית המשפט, וב-1993 קנה שלום את חלקה של אחותו תמורת 16.5 מיליון דולר. השניים, אגב, לא מדברים עד היום הזה. שלום עדיין אינו מרגיש בשל לדבר על המשבר. "עסקים משפחתיים זה דבר מאוד מסובך ומורכב, סיטואציה שמאחוריה עומדת גם היסטוריה של קשר עם ההורים", הוא אומר. "אלה דברים אמוציונליים שאני מעדיף לשים בצד, ליום שבו הדברים קצת יירגעו".

זיידלר, 62, התחתן רק לפני כמה שנים וילדיו עדיין קטנים. למזלו, יש לו הרבה שנים כדי לגבש תובנות לפני שהוא משלב אותם בעסקים. גורנשטיין סירבה להשתתף בכתבה.

בשנים האחרונות זיידלר משמש יו"ר החברה, לאחר שהעביר את שרביט הניהול למנכ"ל רוני ויינשטיין. הוא עסוק בעיקר בחיפוש אחר שווקים חדשים בעולם, לאחר שוויסוצקי מיצתה את פוטנציאל הצמיחה בישראל, שבה יש לה נתח שוק של כ-80%. בינתיים זיידלר לא מתכוון להכניס לחברה שותף כמו קרנות ההשקעה פימי ומרקסטון, שחיזרו אחריו בעבר.

לפני שבע שנים החלה ויסוצקי לפעול בשוק האמריקאי כמשווקת התה הבלעדית בערוץ הקניות QVC, שבו היא מציעה אריזות מתנה. זיידלר מעוניין להיכנס לשוק הרוסי, אף שהוא יודע כי זהו מהלך סבוך. הצעתו לרכוש את אחד ממפעלי ויסוצקי המולאמים נדחתה, אך הוא ממשיך לחפש שותף מקומי.

"אני מנסה להחזיר עטרה ליושנה במטרה להפוך את ויסוצקי לחברה בינלאומית", הוא אומר. "חשוב להבין שבכל הקשור לתה התרחשה מהפכה, ולשוק הזה יש המון פוטנציאל. עד לפני 15 שנה תה היה מזוהה עם זקנים, וכיום דווקא הציבור הצעיר מתחבר למשקה".

ויסוצקי הקמה: 1849 (בישראל - 1935) נתח שוק בישראל: כ-80% שווי (הערכה): 100 מיליון דולר מכירות: כ-200 מיליון שקל בשנה

עוד משהו: הוגה הדעות אחד העם ניהל בעבר את סניף החברה בלונדון


נשואים למאפייה

הרומן של משפחת אנג'ל עם אפייה התחיל ממש במקרה. בתחילת המאה שעברה התאהב סלומון אנג'ל, מורה בבית ספר אליאנס בירושלים, בבתו של המנהל - אסתר פרחי. שניהם באו ממשפחות מיוחסות, נצר לאנוסי ספרד: משפחת אנג'ל התיישבה בעיר העתיקה בירושלים עוד במאה ה-18 ואילו בני משפחת פרחי, שמוצאה בדמשק, כונו "הרוטשילדים של המזרח".

ייחוסו של אנג'ל לא עניין במיוחד את נסים פרחי, אביה של אסתר, והוא הבהיר כי לא יסכים להשיא לו את בתו אם לא יפסיק לעסוק בהוראה ו"יעבוד לפרנסתו", כדבריו. אנג'ל בחר באהבה, נהפך לסוחר קמח, ואת תשוקתו להוראה מימש במתן שיעורים פרטיים (בין השאר, לימד צרפתית את חאג' אמין אל-חוסייני, שהיה בשנות המנדט הבריטי המופתי של ירושלים).

משפחת אנג'ל. מימין: ערן שפיגל, יגאל חיאט, דני אנג'ל, רות מירון וירון אנג'ל

ב-1927 פשטה את הרגל מאפיית טרכטנברג בשכונת בית וגן, שהיתה בין לקוחותיו של סלומון. הוא החליט לרכוש את המאפייה, וכך נוסדה שושלת האופים המפורסמת. בינתיים, למרות בעיות שצצות בדור השלישי, מצליחה השושלת להחזיק מעמד יותר מ-80 שנה.

לאחר שרכש את המאפייה צירף סלומון את אביו ואת שלושת אחיו כשותפים. כעבור כמה שנים התפצלה המשפחה: אחיו של סלומון, ליאון ורפאל, עברו לחיפה ושם הקימו את מאפיית ישראל, שנסגרה כשדור המייסדים הלך לעולמו. בנו של רפאל, אודי אנג'ל, התחתן לימים עם ליאורה, בתו של יולי עופר, ונהפך לאחד מאנשי העסקים הבכירים במשק.

בימיה הראשונים של מאפיית אנג'ל הירושלמית פעל בה קו ייצור אחד בלבד, שבו נאפו 8,500 כיכרות לחם ביום. מלחמת העולם השנייה הביאה לגידול מרשים בהיקף הייצור של המאפייה, לאחר שהאנג'לים חתמו על חוזה לאספקת לחם לצבא הבריטי. לצורך כך נרכשו בארה"ב תנורים גדולים שהיו מסוגלים לאפות 540 כיכרות לחם בשעה.

התנורים המשוכללים לא סייעו במלחמת השחרור, כשירושלים היתה נתונה במצור והקמח הגיע אליה בכמויות מדודות, פעם בכמה ימים. דני אנג'ל, 89, המשמש כיום יו"ר כבוד של מאפיות אנג'ל, שירת אז בצבא והיה מחכה בלילות יחד עם מושל ירושלים דב יוסף לשיירות שהגיעו מהשפלה. הוא מספר כי זו היתה המתנה מורטת עצבים, בימים שבהם המחסור גרם לאנשים לטאטא קמח מהרצפה.

כעבור כמה שנים נפגשו יוסף ואנג'ל משני צדי המתרס. אלה היו תחילת שנות ה-50, ויוסף, שכיהן בתפקיד שר הסעד, היה זה שהנהיג את מדיניות הצנע שבה נאסר לסחור באופן חופשי בקמח. "בזמן הצנע הקציבו לכל משפחה כמה תלושים, וכנגדם היינו מקבלים קמח מהממשלה", מספר דני אנג'ל. "זה היה פיקוח מלא, לא זזנו ימינה ושמאלה בלי הוראות של המפקח. אני זוכר שפעם בא למאפייה נער עני. אבי ריחם עליו ושם לו שתיים-שלוש כיכרות בשקית. הוא אמר לו שזה מחכה לו ליד פח הזבל, כדי שהפקחים לא יראו שהוא לקח יותר ממה שהוקצב לו".

ב-1958 עברה המאפייה לגבעת שאול, אזור תעשייה חדש שנבנה על חורבות הכפר הערבי דיר-יאסין שתושביו גורשו במלחמת העצמאות לאחר טבח שביצעו במקום כוחות האצ"ל והלח"י. המיקום החדש היה אטרקטיווי בשל טחנת קמח ששכנה בסמוך. כדי לנצל את הקרבה לטחנה באופן הטוב ביותר נבנה צינור מיוחד, שעבר מעל הכביש והזרים קמח ישירות למאפייה. שכלולים טכנולוגיים כדוגמת הצינור והשיפור במצב הכלכלי בישראל תרמו לשגשוג המאפייה, שנהפכה למותג מוכר בכל המדינה.

בשנות ה-50 השתלבו בניהול המאפייה בניו של סלומון - דני, אברהם ז"ל ועובדיה ז"ל. ב-1966, לאחר שאביהם מת, הם ירשו את מקומו כמנכ"לים משותפים. לסלומון נולדו גם שלוש בנות, אך הן מעולם לא היו מעורבות בעסק המשפחתי.

כיום יש למאפיית אנג'ל חמישה מפעלים ברחבי המדינה, שבהם מועסקים 1,800 עובדים. הם מייצרים כ-250 אלף כיכרות לחם ביום, שהם כ-20% משוק הלחם בישראל. מחזור המכירות השנתי של החברה הוא 500 מיליון שקל.

בשנות ה-80 עשתה החברה המשפחתית צעד חשוב ונרשמה למסחר בבורסה. לדברי דני אנג'ל, החברה הונפקה לא רק בשל שיקולים עסקיים, אלא גם בשל הרצון להעניק לשלוש האחיות חלק מרווחי המאפייה. "עד אז הן לא קיבלו כלום חוץ משי בראש השנה", הוא אומר. "נכנסנו לבורסה גם כדי שהן יקבלו מניות. הבורסה זה כאב ראש גדול, ניירת, פיקוח, אבל זה שווה כי פתרנו את הבעיות של דור ההמשך".

דור ההמשך שעליו מדבר אנג'ל - ארבעה בני דודים, נכדיו של סלומון אנג'ל - נכנס לניהול שוטף בחברה בסוף שנות ה-80. במשך השנים נהפכו בני הדודים למנכ"לים משותפים, בדיוק כפי שהיה בדור ההורים. המצב השתנה לפני שנתיים, אז החליט דירקטוריון החברה על חלוקת תארים מדויקת: ירון, בנו של דני, מונה למנכ"ל; בן דודו גדי אנג'ל נהפך לסמנכ"ל תפעול; בן הדוד יגאל חיאט מונה לתפקיד מנהל מפעל העוגות בבית שמש; ובת הדוד רותי מירון קיבלה את תפקיד מנהלת הכספים.

במשך השנים התגאו האנג'לים בכך שבניגוד לאחרים הם משלבים בהצלחה משפחה ועסקים. "אצלנו כל ההחלטות התקבלו תמיד פה אחד. אם מישהו היה מתנגד, אז לא היו עושים את העסקה. זה עבד כל השנים. בדרך כלל בעסקים משפחתיים הצרות באות מהנשים, אבל אצלנו זה לא קרה", אמר דני אנג'ל בראיון שפורסם במקומון הירושלמי "כל העיר" ב-2006.

ואולם כעבור שנה בלבד, בדיוק 80 שנה לאחר שהמאפייה נוסדה, התברר שגם האנג'לים הם לא בדיוק מלאכים. בקרב הדור השלישי פרצו מריבות, ולאו דווקא בגלל הנשים. בסוף אוגוסט 2007 פוטר גד אנג'ל מתפקידו כסמנכ"ל תפעול. בהודעה ששלחה החברה לבורסה נכתב כי הוא עודד עובדת במאפייה להגיש תביעה בבית הדין האזורי לעבודה נגד החברה ונגד עובד בכיר בה. בנוסף נטען שגד אנג'ל עודד את העובדת להגיש תלונה במשטרה נגד העובד הבכיר.

עוד נכתב בהודעה כי אנג'ל עודד עובדת לשעבר במאפייה לשלוח מכתבים שבהם איימה לתבוע את החברה, וכי הוא שילם כסף לשתי הנשים וייעץ להן.

כעבור עשרה ימים עברה המחלוקת בין הצדדים לגישור. למרות זאת, בדצמבר 2007 הגיש גד אנג'ל תביעה לבית הדין האזורי לעבודה נגד החברה. אנג'ל ביקש צו מניעה קבוע האוסר על פיטוריו, ודרש לפצות אותו בסכום של 200 אלף שקל. במקרה שבית הדין לא ימנע את פיטוריו הוא דרש פיצויים בסך 5.2 מיליון שקל.

אלה כל העובדות שפורסמו לגבי הסכסוך, פחות או יותר, מכיוון שהחברה מיהרה להוציא צו איסור פרסום על פרטי התביעה. ההודעה האחרונה לבורסה שבה הוזכרה הפרשה פורסמה בתחילת מארס. ההודעה דיווחה על הארכת כהונתו של גד אנג'ל כדירקטור, כל עוד נמשכים הליכי הגישור. העובדה שגד אנג'ל בחר שלא להשתתף בצילומים לכתבה מרמזת על כך שהסכסוך בין בני המשפחה טרם הסתיים.

במשפחת אנג'ל סירבו להתייחס לעניין.

מאפיית אנג'ל הקמה: 1927 שווי שוק: 200 מיליון שקל הכנסות (2007): 510 מיליון שקל רווח נקי (2007): 18.5 מיליון שקל נתח שוק: 20%


הספרן מבגדאד

סטימצקי, יודע כל ישראלי להגיד, זה ספרים. עובדה הרבה פחות ידועה היא שאימפריית הספרים הישראלית היתה בעבר רשת ספרים מזרח-תיכונית, שמכרה ספרים בעיקר בארצות ערב.

בשנות ה-20 ה-30 של המאה הקודמת נקראה הרשת "סטימצקי מידל איסט אייג'נטס", והיא כללה שמונה חנויות, שחמש מתוכן בערים ערביות מרכזיות - אלכסנדריה, קהיר, דמשק, ביירות ובגדד. מלך מצרים פארוק נמנה עם המבקרים הקבועים בחנות סטימצקי שבמלון שפרד בקהיר.

חנות סטימצקי בתל אביב בשנות ה-70

בחנויות, שהוקמו כדי לשרת את כוחות הצבא הבריטיים והצרפתיים ששהו במדינות ערב, נמכרו בעיקר ספרים באנגלית ובצרפתית. ב-1948 הלאימו השלטונות את חנויות סטימצקי, והרשת נותרה עם שלוש חנויות בלבד - בתל אביב, ירושלים וחיפה.

מייסד הרשת, יחזקאל סטימצקי, היגר מרוסיה לגרמניה ב-1920 לאחר המהפכה הקומוניסטית. הוא למד משפטים וכלכלה באוניברסיטת ברלין , ועבד לפרנסתו בהוצאת הספרים אולשטיין. שם הוא פגש את מנהיג המפלגה הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי, ועזר לו להוציא את האטלס העברי הראשון. כך נולדה הידידות רבת השנים בין השניים.

ב-1925 הגיע סטימצקי לביקור בישראל לרגל פתיחת האוניברסיטה העברית, והחליט להשתקע בירושלים. באותה שנה הוא פתח את חנות הספרים הראשונה שלו ברחוב יפו בעיר, ליד כיכר ציון. את החנות השנייה הוא פתח בחיפה, וכעבור שנתיים נוספה לרשת חנות בתל אביב.

בשלב זה התמקד סטימצקי בפתיחת החנויות בבירות הערביות. לרשת היה חזון קוסמופוליטי, אלא שבשנות המנדט נתקל סטימצקי במכשולים פוליטיים, שהחזירו אותו לקרקע המציאות. בזמן המרד הערבי הגדול ב-1939 שרפו תושבים ערבים את החנות שבעיר התחתית בחיפה וסטימצקי פתח אותה מחדש כעבור כמה חודשים, במקום אחר בעיר.

בימי מלחמת העולם השנייה הספרים וכתבי העת הגיעו לישראל באיחור של חצי שנה, מפני שמעבר אוניות בים התיכון היה בלתי אפשרי, והן נאלצו להקיף את אפריקה ולהגיע לישראל דרך תעלת סואץ.

כשפרצה מלחמת השחרור, האמין סטימצקי שיוכל להמשיך ולמכור את ספריו בכל ירושלים, בזכות הסכם שאליו הגיע עם סוחר ספרים ערבי ממזרח העיר. לפי ההסכם, סטימצקי היה אמור למכור ספרים, עיתונים וכתבי עת של הסוחר הערבי במערב העיר, ואילו הסוחר הערבי היה אמור למכור את הסחורה של סטימצקי במזרחה. האידיליה הזאת לא שרדה הרבה זמן: כעבור כמה חודשים סטימצקי איבד את המסחר במזרח ירושלים ואת החנויות בבירות ערב.

לאחר המלחמה סטימצקי העתיק את מקום מגוריו לתל אביב, שנהפכה בעקבות בידודה של ירושלים למרכז התרבותי של ישראל. סטימצקי, שמכר עד אז רק ספרים מיובאים, התקשה לייבא ספרים בימי הצנע בגלל מגבלות שהמשלה הטילה על שימוש במטבע זר. הוא השיג זכויות להדפסת ספרים באנגלית, דבר שאיפשר לו להוציא לאור, בין השאר, את "אקסודוס", "לוליטה", "ד"ר ז'יוואגו" וספרים אחרים. סטימצקי החליט שלא להפוך את הוצאת הספרים למרכז עסקיו, וכך הצליח לשרוד במשבר הכלכלי של 1948 ולעבור גם את שנות ה-50 הקשות.

ב-1963 הצטרף לרשת הבן, ערי סטימצקי. עד אז, פחות מ-10% מהספרים בחנויות סטימצקי היו בשפה העברית בשל המסורת של ימי המנדט ומפני שהעולים החדשים התקשו לקרוא בעברית. ערי סטימצקי שם דגש על שיווק ספרים בעברית, ספרי מקור וספרות מתורגמת, שיועדו לדור הצברים שקרא ספרים בשקיקה בימים שבהם טלוויזיה היתה פלא.

ב-1983 מת יחזקאל סטימצקי, ובסוף אותו עשור החל המהלך שהפך את הרשת לגוף רב עוצמה בשוק הספרים. אם בשנות ה-60 מנתה הרשת ארבע חנויות בלבד, הרי שבסוף שנות ה-80 היא מנתה 40 חנויות, וב-1995 הגיע מספר החנויות ל-105. כיום יש ברשת 170 חנויות.

התפשטות זו, שהפכה את סטימצקי לשם מוכר בכל ישראל, גררה ביקורת שלפיה הרשת אימפריאליסטית ומשליטה את טעמה התרבותי על שוק הספרים. המבקרים טענו שהצלחתו השיווקית של ספר תלויה בראש ובראש ובראשונה בשטחי המדף שמעניקה לו סטימצקי.

עד 2000 שלטה סטימצקי ביד רמה בשוק הספרים, ומתחרות קטנות כמו מודן וליריק לא עמדו בדרכה. המצב השתנה עם פתיחת רשת צומת ספרים, שהעמידה אתגר רציני לסטימצקי בזכות הורדות מחירים ומכירת ספרים במבצעים.

החיבור של צומת ספרים עם הוצאת כנרת-זמורה ביתן הגדיל את האיום על סטימצקי, וגרם לרשת להיכנס לשוק הוצאות הספרים, שבמשך שנים נחשב חלק שולי בפעילותה. ב-2005 רכשה סטימצקי 50% מהוצאת כתר שבבעלות משפחת רשף הירושלמית, וכך נהפכה לשחקן מרכזי גם בתחום ההוצאה לאור.

כשנה לאחר האיחוד עם כתר, בצעד שהפתיע רבים בשוק הספרים, החליט ערי סטימצקי למכור את הרשת שייסד אביו לקרן ההשקעות מרקסטון תמורת כ-60 מיליון דולר. בענף העריכו שהסיבה למכירה היא רצונו של סטימצקי למכור את הרשת במחיר שיא לנוכח התחרות הגוברת בשוק.

מבקרים חדי עין הבחינו בכך שאחיותיו של ערי, בהן אליאורה שוורץ שעד לפני שנה וחצי שימשה בתפקיד בכיר בחברה, לא קיבלו לידיהן את השליטה ברשת. סטימצקי סירב להתייחס לעניין, אך מקורבים למשפחה טוענים שהוא העדיף למכור את הרשת לגורם חיצוני מכיוון שאף-אחת מבנותיו לא רצתה להיכנס לנעליו כבעלי החברה.

בשנתיים שחלפו מאז נראה שהשינוי העיקרי שהביאה עמה קרן מרקסטון נוגע לפתיחת חנויות גדולות המשתרעות על 500 מ"ר ויותר, וכוללות גם בתי קפה ופינות משחק לילדים. חנויות כאלה כבר נפתחו בתל אביב ובחיפה, ובשבועות הקרובים תיפתח בקניון ממילא הירושלמי חנות בשטח של 700 מ"ר.

"הסטימצקים היו בעצם מהות העסק, וידעו כל מה שקורה ברשת עד הפרט הקטן ביותר", אומרת יונה גליל, סמנכ"ל סחר בסטימצקי, שהכירה היטב את המשפחה. "השינוי שחל אחרי הרכישה בידי קרן מרקסטון הוא הרחבת סטימצקי מעבר לספרים, למוסיקה ולתחומים נוספים. אנחנו מנסים לחשוב על תרבות בגדול".

סטימצקי שנת הקמה: 1925 סניפים: 170 עובדים: 1,000 מכירות ב-2005 (הערכה): 400 מיליון שקל נתח שוק: 23% (מתוך שוק מוערך של כ-1.7 מיליארד, כולל ספרי לימוד)

עוד משהו: המייסד, יחזקאל סטימצקי, פגש את אשתו ברטה בחנות הראשונה של הרשת ברחוב יפו בירושלים. בתם אליענה פגשה את בעלה באותה חנות בדיוק


וודקה-מרטיני וטבעת

הרבה לפני שמישהו הכיר את השם פדני עבד מייסד רשת התכשיטים, אורי פדני, כפועל בקטיף תפוזים. פדני, שעלה לישראל שנה אחרי הקמת המדינה כשהיה בן 29, קיווה להקים עסק תכשיטים משגשג, כמו זה שניהלו הוריה של אשתו שירדו מנכסיהם כשברחו במלחמת העולם השנייה מבלגיה לצרפת.

פדני, שלמד את מלאכת הצורפות באנטוורפן, תיכנן להחזיר עטרה ליושנה בישראל, אך בהיעדר כסף או קשרים פנה לעבודה בפרדס. כשנגמרה עונת הקטיף עבר לתל אביב והחל לעבוד כמוזג משקאות במלון. בשעות הפנאי עסק בצורפות בדירתו הקטנה, אך ידע שלא יוכל לפתח זאת לעסק של ממש: בימי הצנע של תחילת שנות ה-50 המדינה אסרה על קנייה ומכירה של זהב וחומרי גלם יקרים אחרים.

משפחת פדני. מימין: בני, מאלווין ואורי תצלום: אייל טואג

באחד הימים סמול-טוק קליל על הבר נהפך להזדמנות עסקית, כשהתברר שהלקוח הוא חיים קרסו, יבואן מכוניות עשיר. פדני הראה לקרסו טבעת וסיכה שהכין בעבור רעייתו, מאלווין. קרסו, שהתרשם מאיכות העבודה, הזמין בו במקום עבודת צורפות מפדני. כך התחיל העסק להתגלגל במהירות. כשבכל המדינה עמדו בתור כדי לקנות מוצרי מזון בסיסיים, נשותיהם של עשירי תל אביב פנו אל פדני כדי שייצר בעבורן תכשיטים בעבודת יד.

"הוא התחיל עם לקוח אחד, והשמועה התפשטה כאש בשדה קוצים", מספר בני פדני, בנו של אורי. "הוא עזב את הבר, ומהר מאוד שכר עוזרים". הלקוחות העשירים, שבהם גם בני משפחת רקנאטי, נהפכו לידידיו של פדני.

שנות הצנע חלפו, ופדני המשיך לייצר תכשיטים. בסוף שנות ה-50 נקרתה בפניו הזדמנות נוספת, כשאיש העסקים משולם ריקליס, שהיה לקוח וידיד, בנה את מלון שרתון הישן והציע לו לפתוח שם חנות.

החנות נפתחה ב-1958, ומאלווין נכנסה לעסק כמנהלת חשבונות ואחראית על הצד הלוגיסטי. הקפיצה המשמעותית של פדני, שבעקבותיה נהפכה החנות האחת לרשת, התרחשה בעקבות מלחמת ששת הימים. התיירים היהודים, שהציפו את המדינה, לא פסחו על ביקור בחנות - אז אחד המקומות היחידים בישראל שמכרו מוצרים יוקרתיים ברמה בינלאומית.

באותה תקופה פתחה משפחת פדני חנות בשער יפו שבעיר העתיקה בירושלים - החנות היהודית הראשונה שנפתחה ברובע היהודי לאחר המלחמה. בעקבות השגשוג ועומס העבודה נכנסו לעסק הילדים בני ואילן. השניים, שהכירו את העסק מילדותם, מילאו שרשרת תפקידים בחברה עד שב-1983 נהפכו למנכ"לים משותפים. במשך השנים התפשטה הרשת ליבוא מותגי יוקרה של שעונים ואביזרים שונים, כגון קרטייה, פטק פיליפ ובולגרי. בד בבד הפסיק אורי פדני לייצר ללקוחותיו תכשיטים באופן אישי, ועסק בייעוץ ובהכשרת צורפים.

בשנות ה-90 העסקים פרחו, ופדני נהפכה לרשת בפריסה ארצית. אלא שב-2002 נקלעו אורי, בני ואילן פדני לתסבוכת כשהואשמו בעבירות מס בהיקף של 617 אלף שקל. משפחת פדני החליטה להגיע להסדר טיעון, שבו הודו בני ואילן בעבירות המיוחסות להם והורשעו בעבירות מס. על האחים נגזר עונש של שישה חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס של 100 אלף שקל כל אחד. על החברה עצמה הוטל קנס של 100 אלף שקל נוספים.

כמה חודשים לאחר שהסתיימה הפרשה נפרדו דרכיהם של האחים. ההשערות בשוק התכשיטים היו שבין האחים התגלעו מחלוקות, בין השאר בשל ההסתבכות עם רשויות המס. האחים, מצדם, מכחישים כל קשר וטוענים שהפרידה היתה ידידותית. בני פדני טוען כי הפרידה לא היתה קשורה לפרשת המסים, אלא נעשתה על רקע חילוקי דעות מקצועיים - הוא רצה להמשיך לשמור על המיתוג היוקרתי של הרשת ולפתוח חנויות בחו"ל, ואילו אילן ביקש להרחיב את קהל הלקוחות בישראל, גם אם המשמעות היא הפיכתה של הרשת לעממית יותר.

בסופו של דבר מכר אילן את חלקו בחברה לאחיו הבכור, ובחמש השנים שחלפו מאז הוא עוסק ביזמויות שונות. בני ממשיך לשים דגש על יוקרה, ופתח מאז חנות בקנט שבבריטניה.

בגיל 88, אורי פדני עדיין מגיע לחנות הדגל בתל אביב, ומשמש יועץ בעבור בנו ובעבור לקוחות ותיקים שרואים בו בר סמכא. פדני הסב יודע שייתכן כי לעסק שאותו הקים לא יהיה יורש, מכיוון שנכדו בן ה-30 עוסק כיום במלונאות ועדיין לא החליט אם הוא רוצה להיכנס לעסקי התכשיטים. "אני נותן לו את הדרור והחופש להחליט לבד מה הוא רוצה", אומר בני פדני על בנו. "בזמני החברה היתה קטנה יותר והצורך העסקי היה בוער. בסיטואציה שנוצרה היה כמעט טבעי לבוא לעסק".

פדני שנת הקמה: 1950 (חנות ראשונה - 1958) מספר סניפים: 11 (אחד בבריטניה) עוד משהו: המכירה הראשונה היתה למשפחת קרסו


דרך הלבנים האדומות

אקרשטיין הוא שם שכמעט כל אחד מכיר בזכות המרצפות האדומות שהונחו בשכונות מגורים רבות ברחבי ישראל. הן חדרו גם למרחב הציבורי, וכבשו את טיילת הילטון בתל אביב, רחבת הטקסים בהר הרצל, טיילת חומות יפו ועוד עשרות אתרים.

מייסד החברה צבי אקרשטיין, שהלך לעולמו ב-1974, דווקא התנגד בתקיפות ללבנים שאותן ייבא לישראל בנו גיורא. "אבא שלי אמר שמרצפת של מדרכה צריכה להיות גדולה יותר, ולא הבין איך 40 מרצפות ייכנסו למטר מרובע", נזכר גיורא אקרשטיין. "לשמחתי הוא טעה, אך לצערי הוא לא זכה לראות את האקרשטיינים המפורסמים שכולם מדברים עליהם".

עם זאת, אקרשטיין הבן מודה שהמרצפות האדומות לא הביאו רק גאווה למשפחה. "עד היום אני סובל מהתדמית של מוצר זול שכיסו אתו את ישראל כולה", הוא אומר. "לפעמים, כשאומרים 'נעשה לך אקרשטיין', חושבים על מוצר נחות. אבל כיום יש אקרשטיינים עם גימורים מיוחדים. לצערי, התדמית של אקרשטיין נשארה תדמית של דבר זול ופשוט".

צבי אקרשטיין עלה לישראל מפולין ב-1927. הוא עבד תחילה כפועל בפרדסי פתח תקוה, כתף אל כתף לצד פנחס ספיר שנהפך לימים לשר אוצר מיתולוגי. משם הוא נדד לעבודה בבית חרושת לייצור מרצפות. ב-1931 הוא החליט לייסד בית חרושת משלו בפינת הרחובות ארלוזורוב ויהושע בן נון בתל אביב. בית החרושת עשה שימוש בזיפזיף - חול גס המעורב בגרגירים ומלט, שהובל על גבי גמלים.

משפחת אקרשטיין. מימין: קרין קליר, צביקה אקרשטיין, גיורא אקרשטיין, מאיה ליפין ושולה אקרשטיין תצלום: אייל טואג

בית החרושת גדל במהרה בזכות תנופת הפיתוח בתל אביב של שנות ה-30. צוותי העבודה של אקרשטיין, שהורכבו בעיקר מעולים חדשים מאירופה, גדלו מיום ליום והניחו מדרכות ואבני שפה. בשנות ה-50 עשה אקרשטיין זינוק משמעותי בעקבות הסכם השילומים שנחתם עם גרמניה ב-1952. לאקרשטיין, שכל משפחתו נספתה בפולין, הוצע לקבל במסגרת ההסכם מכונות משוכללות לייצור מרצפות מתוצרת גרמניה. הוא התלבט ארוכות, אך השיקול הכלכלי הכריע לבסוף. המכונות נחתו היישר במפעל החדש של אקרשטיין, שנבנה בשטח של שמונה דונם באזור התעשייה של הרצליה (הרצליה פיתוח של ימינו).

כשהבן הבכור גיורא השתחרר מהצבא ב-1959 הוא השתלב מיד בעסקי המרצפות כדי לעזור לאביו שלקה בהתקף לב. גיורא, שהתחיל את המסלול כמנהל קבוצות עבודה, הוא כיום בעליו של העסק. אחותו הצעירה נילי אקרשטיין-ליפי עבדה בחברה כמזכירה. כשהתחתנה, היא קיבלה לידיה מניות של העסק המשפחתי, ונסעה לשנים ארוכות בארה"ב. כיום היא חיה בישראל, ואינה קשורה לעסק שאותו הקים אביה.

בסוף שנות ה-60 נרשמה פריצת דרך נוספת בתולדות מפעלי אקרשטיין. בכנס שהתקיים בעיר הנובר שבגרמניה ב-1967 הבחין גיורא בריצוף מיוחד שלא היה מוכר בישראל: לבנים אדומות קטנות המשתלבות זו בזו וכך יוצרות מדרכות, טיילות וכבישים. המרצפות המיוחדות היו אטרקטיוויות במיוחד בעבור מפעל אקרשטיין, מכיוון שהן לא הצריכו התאמות רבות. כל שנדרש היה להרכיב תבניות על המכונות הגרמניות שהגיעו למפעל בשנות ה-50.

תקופת הצמיחה המהירה, שחוותה ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים, סיפקה למפעל הזדמנות נוחה להכניס חידושים לשוק. המרצפות האדומות הונחו בראשונה בטיילת שמתחת למלון הילטון בתל אביב, שנבנתה בתחילת שנות ה-70. השנים חלפו, החברה נכנסה ויצאה מהבורסה, הקימה מפעלים בראש פינה, אשדוד וירוחם, וכיום היא מייצרת מגוון רחב של מוצרים פרט ללבנים האדומות: בלוקים לבנייה, רעפי בטון, חיפויים ומוצרים רבים בתחום התשתיות.

בין השאר, אקרשטיין בנתה את תעלת הניקוז בכביש חוצה ישראל ומערכת תת קרקעית מתחת למסלול הנחיתה החדש בנתב"ג. החברה מתפרנסת היטב מעסקי הביטחון, שמאז ומתמיד שיגשגו בישראל: לוחות הבטון שמרכיבים את חומת ההפרדה הם תוצרת אקרשטייין. בחברה מעדיפים להצניע את החלק שלה בבניית החומה, אך לפני שנה הגיעו למשרדיה בהרצליה פיתוח פעילי שמאל המתנגדים לחומה, סתמו את מנעולי הדלתות, צבעו את הקירות בכתמי צבע אדומים והדביקו כרזות מחאה.

לאקרשטיין יש מפעלים גם בחוף המערבי בארה"ב. המפעל הראשון הוקם ליד לוס אנג'לס בתחילת שנות ה-90. האחראי על ההקמה היה נתן חץ, כיום בעל השליטה באלוני חץ, שהיה אז סמנכ"ל הכספים בחברה. גיורא אקרשטיין, שזיהה את הפוטנציאל של שכונות מגורים חדשות הנבנות באקלים הדומה לאקלים הישראלי, החליט לכסות את טיילות החוף בקליפורניה באקרשטיינים אדומים. כיום בונה החברה מפעל חדש בפניקס, אריזונה.

גיורא אקרשטיין עדיין מנהל את העסק שאותו ייסד אביו. הוא עושה זאת מבניין בהרצליה פיתוח, הסמוך לארבעת מגדלי אקרשטיין - מתחם משרדים שהוקם בתחילת שנות ה-2000. אקרשטיין הבן, שמצטער על כך שאביו נטש את הקרקע היקרה בתל אביב שבה שכן בית החרושת הראשון, קנה את הקרקעות בהרצליה ללא ידיעתו.

"אבי היה מתנגד גדול לקניית קרקעות", הוא אומר. "הוא חשב שלא צריך לבזבז סתם כסף. הוא לא הסתכל על נדל"ן, אלא על תעשייה". בנו של גיורא, צביקה בן ה-33, התחיל לעבוד בחברה המשפחתית לפני עשר שנים. בהנהלה נמצאת גם אחותו מאיה ליפין, עו"ד המשמשת כיועצת המשפטית של החברה. האחות הבכורה, קארין קליר, עובדת כאדריכלית עצמאית.

"יורשים? ימים יגידו", אומר גיורא אקרשטיין, אך באותה נשימה מסמן את ממשיך דרכו: "במידה שהבן שלי, עם הוותק והפעילות שהוא עושה כיום, ירצה - הוא ינהל את החברה".

אקרשטיין שנת הקמה: 1931 שווי: כ-750 מיליון שקל מכירות: כ-500 מיליון שקל בשנה נתח שוק: כ-40% עוד משהו: מייסד החברה צבי אקרשטיין התנגד לייבוא הלבנים האדומות המפורסמות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#