בלי פנסיה, בלי דירה ועם קצבה זעירה: עשרות אלפי הקשישים שהמדינה שכחה - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בלי פנסיה, בלי דירה ועם קצבה זעירה: עשרות אלפי הקשישים שהמדינה שכחה

186 אלף קשישים בישראל שאינם זכאים לפנסיה, או שהפנסיה שלהם נמוכה, מקבלים סיוע חודשי זעום מהמדינה ■ שלמה מוסן, בן 74, שבגיל 65 התחיל לעבוד כשומר לילה בחניון: "המעסיק אף פעם לא הפריש לי לפנסיה. אף אחד לא חשב על הדברים האלה אז" ■ כתבה ראשונה בסדרה

56תגובות
גרמניה זוג קשישים
בלומברג

"זו סבתא שלי, לילי. השבוע היא תחגוג יום הולדת 93. במשך חייה בישראל, מאז 1949, היא עבדה בעבודות שונות, אבל מעולם לא בעבודה שבה שולמה לה פנסיה. כך יצא שההכנסה החודשית שלה, שממנה היא חיה, היא ההכנסה שמקבלים האזרחים הוותיקים מהממשלה — קצבת הזקנה. קצבת הזקנה, למקרה שלא ידעתם, היא כיום 1,531 שקל. במקרים מסוימים של עוני חמור, הקצבה תעלה עד 3,041 שקל בחודש, ותיקרא 'השלמת הכנסה בזקנה'. עכשיו חשבו לרגע על המציאות הזאת. חשבו איך אפשר להתקיים מסכום כזה זעום. אי־אפשר" — כך כתב באחרונה האקטיביסט אלון־לי גרין בעמוד הפייסבוק שלו.

סבתו של גרין לא לבד. על פי נתוני הביטוח הלאומי, בישראל חיים 186 אלף קשישים המקבלים קצבת זקנה והשלמת הכנסה. בקבוצה זו חיים בעיקר אנשים ללא פנסיה או הכנסות אחרות, או שהפנסיה שלהם מגיעה ל–1,237 שקל ליחיד ו–1,983 שקל לזוג. מספר מקבלי קצבת זקנה בישראל הוא 915 אלף איש, מכאן שכל קשיש חמישי בישראל חי מהשלמת הכנסה.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף 2016 חיו בישראל 978 אלף קשישים, מהם 545 אלף נשים ו–434 אלף גברים. 43% מהקשישים הם בני 75 ומעלה. קצבת הזקנה בישראל, הקצבה האוניברסלית הניתנת לכל אישה מגיל 62 ולכל גבר מגיל 67, גם היא אינה גבוהה, ומסתכמת כיום ב–1,519 שקל לאדם עד גיל 80, או 1,617 שקל לבני 80 ויותר. זוג יקבל מעט יותר: 2,300 שקל בחודש אם רק אחד מבני הזוג זכאי לקצבה, ואם שני בני הזוג זכאים — יקבל כל אחד את קצבתו בנפרד.

נשים שעבדו כעקרות בית כל חייהן מתחילות לקבל את קצבת הזקנה רק מגיל 70. במקרה שבו לגמלאי אין זכאות לפנסיה, או שהפנסיה שלו זעומה, תגיע הקצבה עם השלמת ההכנסה ל–2,500 שקל בחודש. השלמת ההכנסה ניתנת למי שאין לו הכנסות נוספות, כלומר סכום זה יצטרך לשמש את הזכאים לכל הוצאותיהם, כולל שכר דירה, תרופות, מזון ועוד.

.

ברור שסכום זה אינו מספיק למחיה של מאות אלפי קשישים בישראל. ואולם למרות הקריאות של ההסתדרות ושל ארגונים נוספים לפתרון הבעיה, למשל באמצעות העלאת קצבת הזקנה לסכום שקרוב יותר לשכר המינימום בעזרת עודפי הגבייה ממסים, פתרון לא נראה באופק. הקשישים, כמו הנכים שיצאו למאבק באחרונה במטרה להעלות את הקצבאות שלהם, אינם נהנים מלובי חזק במסדרונות הכנסת והממשלה, ואין להם מנופי לחץ חזקים מול מקבלי ההחלטות.

רוב הכסף הולך על תרופות

הסיבות לכך שקשישים בישראל חיים ללא פנסיה, או עם פנסיה זעירה שאינה מאפשרת זקנה בכבוד, משתנות על פי נסיבות החיים. הסיבה הראשונה והחשובה היא היעדרו של חוק פנסיה חובה עד 2008.

בינואר 2008 נכנס לתוקפו צו הרחבה שקבע חובת ביטוח פנסיוני מקיף במשק. לפי הצו, כל עובד שאין לו הסדר פנסיוני תעסוקתי יהיה זכאי להסדר כזה החל במועד הנקוב. עד אז זכו עובדי המגזר הציבורי לפנסיה (תקציבית, ומאז 2002 צוברת) — אך מרבית עובדי המגזר הפרטי לא חסכו לפנסיה, וגם המעביד לא הפריש בעבורם כספים למטרה זו.

בעוד עובדים חזקים ומשכילים ידעו לדרוש מודל כלשהו של חיסכון פנסיוני כהטבת שכר, עובדים נטולי השכלה או הכשרות ספציפיות לא חסכו במהלך כל שנות עבודתם. אף שהצו חל על כל עובד בישראל, כולל עובדים זרים, הוא אינו חל באופן רטרואקטיבי. כך נוצר מצב שבו עובדים צעירים, שרק נכנסו אז לשוק העבודה, יכלו ליהנות מצבירת הפנסיה לאורך שנים רבות, אך עובדים ותיקים, שלא נהנו מצבירה לפנסיה עד אותו מועד, עלולים למצוא את עצמם בזקנתם עם פנסיה זעומה, אם בכלל קיימת — מה שמעלה את הסיכוי שלהם להיכנס למעגל העוני.

.

בנוסף, רק בינואר 2017 נכנס לתוקף חוק פנסיה חובה לעצמאים, שעד אז היו אמורים להפריש בעצמם לפנסיה, אך חלקם לא עשו זאת. קבוצות אחרות שבהן יש רוב גדול של קשישים ללא פנסיה הן עולים מבוגרים מבריה"מ לשעבר, שהגיעו לישראל ללא פנסיה או עם פנסיה זעירה, וגם אם השתלבו בשוק העבודה, לא עבדו מספיק שנים כדי ליהנות מפנסיה מכבדת. גם בקרב עולי אתיופיה יש מספר גדול של קשישים ללא פנסיה. מצבם של קשישים ערבים הוא הקשה ביותר, מכיוון שרבים מהם עבדו בתחומים כמו בנייה וחקלאות, שבהם לא היתה נהוגה הפרשה מסודרת לפנסיה עד שינוי החוק. בנוסף, השכר בתחומים אלה מלכתחילה היה נמוך לעומת מגזרים אחרים, והקשה על חיסכון עצמאי.

הסיפורים הקשים ביותר הם על אנשים שעבדו כל חייהם, וכעת אינם זוכים לפנסיה כלל. שלמה מוסן, 74, למשל, ואשתו יפה, 69, חיים בהרצליה ומתקיימים רק מקצבאות הביטוח הלאומי. מוסן עבד כל חייו ואשתו היתה עקרת בית. הוא זכאי לקצבת זקנה והשלמת הכנסה של 2,500 שקל, ויפה לקצבה של 2,000 שקל בחודש. למזלם, הם קנו כבר ב–1964 את הדירה שבה הם מתגוררים "תמורת 24 אלף לירות", לדבריהם, כך שאינם צריכים לשלם משכנתא או שכר דירה.

בצעירותו עבד שלמה בנגריה, ובהמשך שימש במשך 24 שנה שליח בחברת שמירה תמורת 4,000 שקל בחודש. "עם הגיל, הבנתי שאני לא יכול להמשיך לעשות את זה", הוא מספר. "קיבלתי פיצויים של 70 אלף שקל והלכתי הביתה. המעסיק אף פעם לא הפריש לי לפנסיה וגם אני לא דאגתי לעצמי. אף אחד לא חשב על הדברים האלה אז".

אחרי שנתיים הבין מוסן שלא יוכל להתקיים ללא עבודה, ובגיל 65 נהפך לשומר לילה בחניון של חברת אוטובוסים. "הייתי עובד קבלן", הוא מספר. "ישנתי ביום ועבדתי בלילה. זה היה קשה מאוד". בתפקידו האחרון דווקא הפרישו לו המעסיקים לפנסיה לקראת סוף העסקתו, "אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אולי אם היו מתחילים קודם היינו יכולים לקבל הכנסה נוספת", הוא אומר. שנתיים עבד מוסן כשומר לילה, אך נאלץ לעזוב גם את העבודה הזאת כדי לטפל באשתו שחלתה.

כיום, כשכל הכנסתם מסתכמת ב–4,500 שקל בחודש, הזוג חי בצמצום. "אנחנו קונים אוכל מינימלי, רק מה שחיוני, ורוב הכסף הולך על תרופות — כדורים מיוחדים ללחץ דם, סוכרת, פרפורים בלב. הבטיחו שישלחו מישהי שתעזור בבית — אבל זה לא קורה", הוא מספר. "עושים מאתנו צחוק, מבקשים כל הזמן עוד ניירת, ורק דיבורים. אנחנו מוותרים על הכל. אני לא בן אדם שהולך לבכות, ואני מתבייש לבקש".

אהובה גוהריאן־שמואל, 62, עבדה מגיל 15 למחייתה. כיום היא חיה על השלמת הכנסה של 2,000 שקל, ובקרוב תקבל גם קצבת זקנה. "נולדתי בפתח תקוה", היא מספרת. "אחרי שמונה שנות לימוד הייתי צריכה לצאת לעבודה. כבר בגיל 15 עבדתי בתפירה. מאז עבדתי במפעלים, טיפלתי בילדים וקשישים, עבדתי בתפירה, ברקמה, במשק בית, בכל עבודה אפשרית. אני לא אחת שמתפנקת".

.

אף שעבדה כל חייה למעט השנתיים האחרונות, אין לגוהריאן־שמואל פנסיה. לרוע מזלה, גם אין לה דירה משלה או חסכונות. "אז לא היתה פנסיה חובה, ואני לא יכולתי לחסוך לעצמי", היא אומרת. "התגרשתי וקיבלתי 900 שקל בחודש מזונות בעבור שלושה ילדים, עבדתי בשתיים־שלוש עבודות במקביל כדי להביא אוכל הביתה. מי היה יכול לחשוב על חיסכון?"

חייה של גוהריאן־שמואל נעים במסלול הדירות של עמידר. בתחילה גרה בגבעתיים. "היו אנשים שבאו עם הילדים לישון מול משרדי עמידר כדי לקבל שם דירה, אבל הילדים שלי התביישו לעשות את זה, ולכן לא קיבלנו דירה שם", היא מספרת. "עבדתי בוויצו בבת ים. היתה לי עבודה טובה, ואז הודיעו לי מעמידר שצריך לארוז הכל ולעבור לבאר שבע. שוב התחיל החיפוש אחרי עבודה חדשה, ושוב לקחתי מכל הבא ליד".

בחודש האחרון, אחרי שביקשה לחזור למרכז כדי להיות ליד ילדיה, קיבלה דירה בלוד. אף שהיא משלמת דמי שכירות חודשיים של 150 שקל בלבד, היא מתקשה להתקיים מ–2,000 שקל בחודש, ללא פנסיה בעתיד. "אני לא קונה כל מה שצריך, ומשלמת קודם כל את החשבונות", היא מספרת. "זה קשה מאוד ובעיקר לא נעים שהילדים צריכים לעזור. הם עוזרים, אף שיש להם משפחות משלהם". אהובה אינה בונה על פנסיה, אבל ברור לה שהיא זקוקה לעבודה. "בקרוב אתחיל לחפש עבודה. אין פנסיה, אין חסכונות, יש חובות, וקצבת הזקנה לא תספיק".

עולים וערבים: פחות פנסיה, יותר קצבאות

.

ממחקר שערך חיים בלייך ממרכז טאוב, המופיע בדו"ח מצב המדינה ל–2016, עולה כי רמת העוני, שממילא עולה עם הגיל (בשל העובדה שרוב המבוגרים אינם עובדים ולכן נסמכים על חסכונות, קצבאות או פנסיה תעסוקתית), שונה מאוד בין ותיקים, עולים וערבים.

שיעור העוני בקבוצת הוותיקים בני 60–64 הוא 8%, בגילי 65–74 המספר עולה ל–15%, ואחריו — אף ל–20%. בקרב עולים בני 70–74 שיעור העוני הוא 69%, ויורד מעבר לגיל הזה בעיקר בזכות הטבות דיור שנותנת הממשלה. בציבור הערבי רמת העוני של הקשישים היא הגבוהה ביותר: 42% בגילי 60–64, ויותר מ–85% אחרי גיל 74.

"הבדלי ההכנסות בין הוותיקים לבין העולים והערבים נובעים מפער בהכנסות הכלכליות, ובעיקר מפער ברכיב הפנסיוני התעסוקתי", כותב בלייך. מהנתונים אכן עולה כי בעוד ההסתמכות על הפנסיה בקרב הוותיקים גבוהה, העולים והערבים מסתמכים בעיקר על קצבאות.

בגילי 65–69, 31% מהכנסות הוותיקים מגיעות מפנסיה, 18% מהכנסותיהם מגיעות מקצבאות, 19% מהמדינה (למשל, משרד השיכון), והשאר מהכנסות נוספות כמו עבודה או הון. ההכנסה ברוטו למשק בית היא קצת יותר מ–12 אלף שקל בחודש. בקרב העולים היחס הפוך: רק 10% מהכנסתם מגיעה מפנסיה, בעוד הסיוע מהמדינה וההסתמכות על קצבאות הם 32% כל אחד. ההכנסה ברוטו למשק בית של עולה חדש בגיל 65–69 היא 6,800 שקל בלבד — כמחצית ביחס להכנסת הוותיק.

בציבור הערבי 17% מההכנסה מגיעים מפנסיה, ועוד 33% מסיוע מהמדינה ו–33% מקצבאות. הכנסת משק הבית נמוכה מבין שלוש הקבוצות — 6,300 שקל.

עם העלייה בגיל, ההסתמכות על הקצבאות גדלה. ההכנסה הממוצעת למשק בית בקרב ותיקים בני 75 ויותר היא 9,300 שקל, מהם 45% מגיעים מפנסיה ו–29% מקצבאות. בקרב עולים וערבים המספרים הפוכים. 65% מההכנסה של עולים מגיעים מהקצבאות, ורק 15% מהפנסיה. הכנסתם שוב מגיעה למחצית מזו של הוותיקים — 4,200 שקל. בציבור הערבי ההסתמכות על קצבאות בגיל הזה כמעט מוחלטת. הכנסת משק הבית היא 2,972 שקל בחודש בלבד, שמהם 83% מגיעים מהקצבאות.

נתון מעניין נוסף הוא מספר הקשישים ללא פנסיה שבבעלותם דירה. ב–2014 שיעור הוותיקים בעלי הדירות ללא פנסיה היה 32%. בקרב עולים חדשים השיעור הוא 36%, ובקרב ערבים קופץ המספר ל–73%. המספר אינו מפתיע, מכיוון שרוב המבוגרים הערבים הם היסטורית בעלי בתים, ועם זאת, הכנסתם החודשית נמוכה ביותר, והפנסיה כמעט אינה קיימת.

.


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#