גם לפרופסורים מותר להתאגד ולשבות - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גם לפרופסורים מותר להתאגד ולשבות

בשבוע שעבר ניהלה מירב ארלוזורוב קמפיין נגד האוניברסיטאות והמרצים בישראל. היא השמיצה והכפישה אלפי מרצים וחוקרים, תוך שהיא מסתמכת על נתונים מטעים

בשבוע שעבר ניהלה מירב ארלוזורוב מעל דפי TheMarker קמפיין נגד האוניברסיטאות והמרצים בישראל. בסדרת הכתבות הצליחה ארלוזורוב להשמיץ ולהכפיש אלפי מרצים וחוקרים, תוך שהיא מסתמכת על נתונים מטעים, ובעיקר - על תפישה קפיטליסטית קיצונית.

אין בכוונתי להתייחס למכלול הטענות, אלא לעניין אחד בלבד שעמד במוקד הטור של ארלוזורוב ב-22 בינואר, ולפיו "לא יעלה על הדעת" שמרצים באוניברסיטאות יתאגדו וישבתו. לטענתה, באוניברסיטאות המובילות בעולם, "אי אפשר אפילו להתחיל לדמיין" ידיעה על שביתה של מרצים. זאת, לדבריה, "כי עצם הרעיון של שכר קיבוצי כולל לכל הפרופסורים עומד בסתירה גמורה למהותה של אוניברסיטה מובילה (...) המתמרצת את חוקריה להצטיין, ולכן מתגמלת אותם לפי ביצועיהם בתחום המחקר (...) שביתת סגל, במלים אחרות, היא ההוכחה הניצחת לבינוניות של האקדמיה הישראלית".

העובדות, מה לעשות, אחרות. אמנם בארה"ב, ממלכת האידיאולוגיה המקדשת את רווחיהם של בעלי ההון על חשבון העובדים, הזכות להתאגד ולנהל מו"מ קיבוצי מוגבלת, אבל מדיניות זו נתפשת בעולם הרחב והמתקדם כמוזרה ויוצאת דופן. בשאר המדינות, מרצים באוניברסיטאות יכולים בהחלט להתאגד, ולשבות במידת הצורך, והם אכן עושים זאת.

ה"עובדות" שארלוזורוב קובעת בפסקנות, ולפיהן "בכל אחת ממאה האוניברסיטאות המובילות בעולם" התאגדות ושביתה לא יעלו על הדעת - פשוט אינן נכונות. המרצים באוקספורד, למשל, אחת מאותן אוניברסיטאות מובילות שהיא מזכירה במפורש, חברים בארגון עובדים, שובתים מעת לעת, ותנאי השכר והעבודה שלהם נקבעים בהתאם. וזה המצב גם באוניברסיטאות מובילות אחרות.

האם יש בכך כדי למנוע הצטיינות? בוודאי שלא. ראשית, בניגוד לציפיות של אבירי הכלכלה השמרנית, דוגמת ארלוזורוב ויתר חבריה הפרשנים הכלכליים של "הארץ", לבני אדם יש גם סיבות אחרות לרצות לחקור, להתאמץ ולהצטיין, מלבד תמורה כספית. שנית, התאגדות אין משמעה שכל העובדים מקבלים שכר זהה. גם במסגרת ההסכמים הקיבוציים יש פתח רחב לתגמול מרצים מצטיינים (למשל באמצעות קידום מהיר יותר). למעשה, כפי שמראה ינון כהן במאמר שיפורסם ברבעון לכלכלה, פערי השכר בין הטובים יותר לטובים פחות יכולים להצטבר לאורך השנים למיליוני שקלים. זאת אף מבלי להביא בחשבון את התגמול הישיר והעקיף על זכייה בקרנות מחקר תחרותיות.

אבל הטיעון של ארלוזורוב, למעשה, אינו מתמקד רק במרצים באוניברסיטאות. הרי לדעתה זכות ההתאגדות, ואחותה זכות השביתה, הן שורש הרע, וימנעו מצוינות בכל תחום. אלא שהמחקר מוכיח אחרת.

התאגדות עובדים (בין אם הם מרצים או לא) חיונית משלוש סיבות עיקריות. ראשית, השגת דמוקרטיזציה במקום העבודה, הן בדרך של מתן קול (voice) לעובדים, והן על ידי הפחתת השרירות הניהולית והבטחת "שלטון חוק" פנימי בעבודה. שנית, חלוקה מחדש של משאבים (היינו, קידום צדק חלוקתי) לטובתם של עובדים שכוח המיקוח הפרטני שלהם לא מאפשר להם להשיג תנאי עבודה מספקים. זאת, לאו דווקא מאחר שאינם מצוינים - אלא אולי כי יש יותר עובדים מצוינים בתחום מסוים מאשר תקנים. שלישית, אולי במפתיע אך באופן שנתמך על ידי המחקר האמפירי, הסכמים קיבוציים מצליחים גם לקדם יעילות, בעיקר בזכות הגדלת הפרודוקטיוויות שבאה עם הביטחון התעסוקתי.

בכמה תחומים, כמו משפטים, כבר קיים "שוק" של מכללות פרטיות, שיכולות להציע שכר גבוה יותר למצטיינים. לשיטתה של ארלוזורוב, המכללות הפרטיות היו אמורות להפוך למובילות, והחוקרים המצטיינים היו אמורים לנהור מהאוניברסיטאות אליהן. העובדה שזה לא קרה היא ראיה נוספת לכישלון הטיעון נגד התאגדות המרצים.


הכותב הוא מרצה לדיני עבודה וחבר בוועד ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת חיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#