האנשים ששולטים ב–45% מתקציב המדינה: "כל תוספת שכר של מיליון שקל זה כיתה בפריפריה"

עובדי אגף הממונה על השכר באוצר אחראים על שכרם של 800 אלף עובדי המגזר הציבורי - ומתמודדים עם הכוחות החזקים במשק ■ אף שהקולגות מאגף התקציבים זוכים במרב הכותרות - אנשי הממונה משוכנעים שהם במקום הנכון, וטוענים כי "דרך הסכמי שכר מייצרים שינויים במדינה"

טלי חרותי-סובר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
מימין: אסף שירמן, יוני פת, יעל ישראלי-נבו, אודי דנינו, שאדי עזאם וחנן לזימי
מימין: אסף שירמן, יוני פת, יעל ישראלי-נבו, אודי דנינו, שאדי עזאם וחנן לזימיצילום: אוליבייה פיטוסי

"היה לי ברור שאני רוצה לעבוד במגזר הציבורי כדי להרגיש את הערך שבהתחברות למקומות הגדולים יותר. יכולתי לבחור במקומות אחרים, אבל משרד האוצר הוא הגוף שמוביל את המדיניות. באגף השכר עצמו אפשר להרגיש יום־יום כמה חשוב שיהיה מי שינתב את הכסף הציבורי למקומות הכי נכונים".

מי שאומר לנו את הדברים האלה הוא הכלכלן יוני פת, 32, אחד מקבוצה של אנשים שמהווה את עמוד השדרה של אגף הממונה על השכר באוצר. עובדים אלה כבר אינם זוטרים — כלומר אינם רפרנטים שזהו תפקידם הראשון — אך גם לא בכירים בדרגת סמנכ"לים.

פת מטפל בתאגידים סטטוטוריים ובמשרדי הממשלה, תחום אחד ממגוון תחומים בהם מטפלת הקבוצה שאליה הוא שייך. יעל ישראלי־נבו, 39, היא ממונה בייעוץ המשפטי באגף הממונה על השכר; שאדי עזאם, 40, הוא מנהל בכיר בתחום האכיפה; חנן לזימי, 35, משמש כלכלן משרדי ממשלה וחברות ממשלתיות; אודי דנינו, 33, הוא מנהל תחום חקירות שכר; אסף שירמן, 32, מכהן כמנהל תחום עובדי הוראה וגופים ביטחוניים. השישה עובדים במשרד האוצר, שכוחו והשפעתו רבים, אך גם המכשולים העומדים בפניהם לא מעטים.

אגף הממונה על השכר במשרד האוצר מעסיק כיום 80 עובדים, ובראשו עומד ערן יעקב. האגף שולט על שכרם של כלל עובדי המגזר הציבורי בישראל, כ–800 אלף איש, ובהם מורים, רופאים, ועובדי חברות ממשלתיות, משרדי הממשלה והשלטון המקומי. האגף משמש גם כגוף המפקח שלא יתקיימו חריגות שכר על חשבון הקופה הציבורית. מרגע היכנסם לאגף, אנשיו מחונכים לאג'נדה ברורה מאוד: הם כאן כדי לעשות שינויים במשק. לתפישתם, הם רפורמטורים — והתפישה הזאת מובילה אותם בתפקיד.

"הסכמי שכר נכונים הם אחת הפלטפורמות החשובות לקידום של שינוי מבני במשק", אומרת ישראלי־נבו. "כשאנחנו באים לבחון הסכם שכר, אנחנו לא חושבים רק כלכלית, אלא גם על צורכי המדינה ואזרחיה. בעבר היתה תפישה שאגף השכר שומר על הקופה — כיום התפישה היא שהוא אחראי על קידום שינויים".

פת מוסיף: "כולנו מכירים את 'הכוח השאלטרי' — אבל גם כשאנחנו עומדים מול כוחות פוליטיים חזקים, והם שם, המומחיות שלנו היא לייצר עסקות טובות".

אם כי לא פעם מכופפים אתכם.

"גם בהסתדרות כבר מבינים שאנחנו לא מחלקים כסף".

לזימי, המטפל בחברות ממשלתיות כמו חברת חשמל, אולי אחד הארגונים שעושה את כאב הראש הגדול ביותר לאגף הממונה על השכר, מסביר: "אנחנו לא באים ממקום של עימות. אנחנו באים למשא ומתן במטרה להבין את האינטרסים כמעסיק מול העובדים, ואיפה יכולה להיות הפשרה הטובה ביותר לשני הצדדים. כיום אין שביתות גדולות, ומצד שני יש הסכמים המשמעותיים שמביאים שינוי.

"במשא ומתן על הפרויקט הביומטרי למשל, העובדים אמרו שזה ייצר עומס עבודה בלתי־נתפש ודרשו פיצוי. אנחנו, כמי שמייצגים את המדינה, רוצים דברים אחרים לגמרי: עוד שעות קבלת קהל, הכנסה של מערכות טכנולוגיות חדשות וכו'. ההסכם שנחתם היה טוב, כי הוא כלל תוספת שכר עבור יותר שעות עבודה וייעול השירות לאזרח".

אנשי אגף הממונה על השכר באוצר
אנשי אגף הממונה על השכר באוצר

דוגמה אחרת להסכם שהביא לשינוי מציג שירמן, המנהל את תחום עובדי ההוראה: "בעשור האחרון היו שתי רפורמות שהוביל האגף — אופק חדש בבתי הספר היסודיים ועוז לתמורה בחינוך העל יסודי. הרפורמות יצרו שינוי לא רק בשכר עובדי ההוראה, אלא גם באיכות שלהם. הציון הפסיכומטרי הממוצע של המורים עלה, הביקוש למקצוע טיפס, וכיום יש תחרות על תקנים של עובדי הוראה. יותר מכך, בהסכם השכר האחרון נקבע צמצום פערי השכר בין מורים ותיקים לצעירים. כל זה קרה בתוך דיוני שכר".

"לעתים ההסתדרות מובלת, לא מובילה"

אבל בכל זאת נכשלתם בהשבת חריגות השכר בחברת החשמל.

עזאם: "זו באמת היתה סטירת לחי. הממונה על השכר דאז, קובי אמסלם, קבע שקיימות חריגות שכר בסך יותר מ–100 מיליון שקל בשנה. בית הדין קבע שהחלטת הממונה נכונה וסבירה, אבל גם יצר לנו אילוץ — הוא איפשר לעובדים לשבות, מה שרוקן מתוכן את החלטת הממונה. האילוץ חייב אותנו להגיע להסכם שלא היה אופטימלי, אבל עדיין הושבו לקופת המדינה מאות מיליוני שקלים לאורך זמן".

ישראלי־נבו מוסיפה: "הסכם חברת החשמל סיים סאגה ארוכה ואמוציונלית. יכולנו להמשיך להתנהל מול עובדים שיש להם זכות שביתה, אבל לא היה בזה טעם. הגענו להסכם שכולל השבה של 180 מיליון שקל לקופת המדינה, והפחתה של 100 מיליון שקל בשוטף בשנה. זה 50% ממה שרצינו, אבל לעתים אין ברירה".

סאגת חריגות השכר בחברת חשמל נחשבת לאחד הרגעים המתסכלים שחווה האגף, אבל היא לא היחידה. פת, למשל, חווה רגע מתסכל בהסכם השכר שנחתם באחרונה עם רשות המסים. "יצאתי בתחושה שלא הבאתי את העסקה הכי טובה, כי היכולת לנהל את המשבר הזה היתה מוגבלת", הוא אומר. "הם יושבים על שאלטר, ובעוד שלרוב אנחנו מצליחים למצוא את האיזון, הפעם לא הצלחנו בכך".

עובדי רשות המסים, ממקבלי השכר הגבוה במגזר הציבורי, זכו לתוספת של 9% לשכרם — בלי לתת דבר בתמורה. "בשביל 9% היינו צריך לקבל יותר, אבל כשהידיים כבולות — כי ההסתדרות, שמייצגת אותם כמו את כלל עובדי המדינה, יודעת שיש לה נקודת לחץ ומתנהגת כאילו אחריה המבול — ההסכם לא מספיק טוב", אומר פת.

"לעומת זאת, הסכם השכר עם המצילים, שנחתם בקיץ שעבר הוא, דוגמה להסכם נכון. זה לא היה קל, היתה שביתה, אבל העובדים, בעיקר עובדי דור ב', קיבלו יותר כסף — והרשויות המקומיות קיבלו עונת רחצה ארוכה יותר וגם עבודה בסופי שבוע. זו הדרך לעשות שינוי מבני דרך הסכם השכר".

ישראלי־נבו היתה חלק מצוות המשא ומתן עם הרופאים באוגוסט 2011. "זו היתה תקופה סוערת", היא מזכירה, "שביתה שנמשכת יותר מ–150 יום, יו"ר הסתדרות רופאים ששובת רעב, ומשא ומתן שנמשך לילות רבים. הכל היה טעון, מורכב — ובסוף נחתם הסכם. יום החתימה היה מעולה. הרגשנו ששינינו את פני הרפואה הציבורית בישראל, כי לא רק שניתנה תוספת שכר משמעותית לרופאים, גם הפחתנו את מספר התורניות למתמחים, ניתנו תוספות לפריפריה, נראה אופק לקידום.

"ואז הגיעה ההתפכחות. אחרי כל הטירוף, גילינו שהמתמחים מתנערים מההסכם, ועוד מטיחים בנו: 'אתם נערי אוצר זחוחים, לא מבינים אותנו'. ושוב פרצה שביתה, שכללה התפטרות קולקטיבית. בסופו של דבר הגענו להסכם — אבל גם היה רגע של אובדן תמימות. הם אמרו: 'אנחנו רוצים צדק, לא כסף', אבל אז הסתבר שהם רוצים תוספות שכר".

אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות. יש בהסתדרות דור חדש וצעיר שיכול לקדם שיתוף פעולה והסכמות
אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות. יש בהסתדרות דור חדש וצעיר שיכול לקדם שיתוף פעולה והסכמותצילום: יוסי זליגר

גם שירמן כבר לא תמים. לדבריו, זילות כספי הציבור מדאיגה אותו בכל פעם מחדש. "מרגיז אותי שאנשים אומרים: 'מה אתם כאלה קטנוניים', ולא מבינים שתוספת שכר של מיליון שקל זה כיתה בפריפריה או מיטה בבית חולים. לפעמים נדמה לוועדים או להנהלות שכאשר מדובר במדינה זה בסדר, שם יש כיס עמוק. מתסכל להגיע למשא ומתן ולגלות שיושבים מולך אנשים שלא הגיעו בתום לב.

"מצד שני, יש לא מעט רגעים מספקים, למשל בחתימת ההסכם האחרון עם משרד הביטחון סביב שכר החיילים, הקצינים והנגדים, וכן פנסיות גישור במהלך היציאה לגמלאות — עמדנו לפני חתימה על הסכם לא טוב, בעלות גבוהה, אבל במאמצים גדולים, כשכל האגף נרתם — עשינו שינוי מטורף שחסך בטווח הארוך מיליארדים".

בואו נדבר על ההסתדרות, שלרוב יושבת מולכם במשא ומתן.

לזימי: "מניסיון, ההסתדרות לא תמיד מובילה. יש לה ראייה מקצועית, אבל לפעמים היא מובלת, גם לדברים שהיא לא מאמינה בהם. יתרה מכך, לא תמיד היא יודעת לומר לעובדים די".

שיתוף הפעולה עמה צפוי להשתפר אחרי הבחירות האחרונות?

לזימי: "אנחנו מקווים שכן. יש בהסתדרות דור חדש וצעיר שיכול לקדם שיתוף פעולה והסכמות. יש רוחות חדשות".

"חריגות השכר פוגעות בחוסן החברתי"

עבודת הביקורת והאכיפה, הנלחמת בחריגות השכר, היא עבודה "כפויית טובה וקשה", אומר עזאם. ואולם לדבריו, "צוות מסור, מקצועי והגון יודע לעשות עבודה שמחזקת את אמון האזרח במערכת השלטון במגזר הציבורי". מי שעומד לנגד עיניו, הוא מסביר, הם אותם אנשים שעובדים כתף אל כתף עם עובדים שנהנים מחריגות שכר, שלא כחוק, כמו בחברת חשמל, באוניברסיטאות או בשלטון המקומי.

"חשוב שעובד יידע שיש מי שדואג לו", הוא אומר. "במערכת גדולה כל כך חשוב לא רק לתת שכר, אלא גם לפקח עליו. ב–2016 הבאנו לחיסכון של יותר ממיליארד שקל, ולאורך כל תקופת הפעילות של יחידת האכיפה, מאז 1997, הבאנו לחיסכון אקטוארי של יותר מ–6 מיליארד. זה לא מעט כסף שאפשר לנתב למקומות חשובים".

דנינו, מנהל תחום חריגות שכר, הפועל נגד מנהלים שנתנו אישור לשכר חריג, מסכים: "חריגות שכר הן רעה חולה שפוגעת בחוסן החברתי שלנו. עם זאת, ואף שכיום אנחנו רואים ירידה משמעותית בתופעה, בעיקר מאז שהתחלנו לנקוט הליכים מול אותם מאשרים, אנחנו עדיין נתקלים בלא מעט בעיות ברמת שיתוף הפעולה. אתה יושב בחדר חקירות מול מנכ"לי חברות ממשלתיות וראשי ערים שחושבים שחריגות שכר שהם אישרו הן לא דבר נורא", הוא אומר.

ערן יעקב
ערן יעקבצילום: תומר אפלבאום

לדבריו, "ישב מולי פעם מנכ"ל ואמר: 'אתה חוקר אותי כאילו גנבתי'. זה מתסכל גם כשאין שיתוף פעולה מצד גורמים פוליטיים או רגולטורים, שמגנים על אנשיהם. מצד שני, כשמתפרסם דו"ח הממונה על השכר ויש ירידה בחריגות, אתה מבין שמה שאתה עושה משפיע. כשנגמרים תיקי חקירה, ועובדים מתקשרים ואומרים: 'אפילו שלקחו לי שכר, אני יודע שמי שעשה עבירה גם נתן את הדין' — אני מבין שהמקום הזה עובד".

עזאם ודנינו מזכירים תופעה נוספת שמוכיחה כי ההרתעה, גם אם אינה מקסימלית, עובדת: גופים שונים מתקשרים אליהם כדי להתייעץ לפני שהם נותנים שכר החורג מן הכללים. בעבר, הם אומרים, הם פשוט נתנו זאת בלי לשאול.

"שליטה על 45% מתקציב המדינה"

אנשי אגף הממונה על השכר עובדים לצד, ולעתים מול, אנשי אגף התקציבים באוצר, הזוכים למירב הכותרות והזוהר. ואולם אנשי הממונה לא חשים רגשי נחיתות. "באגף התקציבים מבינים שאנחנו אנשי מקצוע", אומר פת. "הסיבה פשוטה: איפה שנמצא הידע — שם נמצא הכוח. ברוב המוחלט של הפעילות יש שיתוף פעולה מצוין, וזה הולך ומתעצם כי כולם מבינים שיחד אנחנו מביאים את התוצאות הטובות לטובת המשק והאזרח".

"היקף האחריות של האגף עצום", מוסיף שאדי. "יש פה שליטה על 45% מתקציב המדינה — 175 מיליארד שקל בשנה, ואין סיבה לרגשי נחיתות. מכיוון שחיסכון מעניין את אגף התקציבים, הם מציעים לנו שיתופי פעולה ביוזמתם. הרי הפיקוח שלנו מקטין את ההוצאה".

"אנחנו עובדים באגף הכי צעיר מבחינה תודעתית", טוען שירמן, "לכן הוא אולי פחות מוכר ציבורית יחסית לאגף תקציבים. אבל שיתוף הפעולה בינינו מלא, כשכל אחד מביא חלק אחר בפאזל. לנו יש את תחום המקצועיות שלנו, כמו ידע בניהול משא ומתן או משברים. אנחנו לא רק אנשי שכר, אלא גם פסיכולוגים. לכולם ברור כיום שבסוף אין רפורמה בלי עובדים".

למה שכלכלן צעיר ירצה לבוא לעבוד דווקא אצלכם?

פת: "כי זו תחושת שליחות. כשהמקום המקצועי והערכי נפגשים, אין מקום טוב יותר לעבוד בו".

שירמן מוסיף: "ביום הראשון לעבודה נכנסתי למשא ומתן על הרפורמה בחברת חשמל. כמות התהליכים שאתה נחשף אליהם בגיל צעיר היא עצומה. מדובר באחד המקומות הכי מעניינים שכדאי להגיע אליהם".

לזימי: "התחלתי כסטודנט. הייתי באוטו עם חברים שלי, כולם מלצרים, כשקיבלתי טלפון ממנכ"ל משרד החקלאות. הכוח והאחריות הגדולה שמוטלת על אדם צעיר בתחילת הדרך מול היכולת לא להיות שיכור מהכוח הזה, זה משהו שמאוד מאפיין את המקום הזה. אתה מקבל כלים מדהימים גם להמשך".

ישראלי־נבו מדגישה זווית אחרת: "בהנהלת האגף יש שתי סגניות, ובאגף עצמו יש לא מעט נשים — אבל לא מספיק. נשים איכותיות בכל תחומי ההשכלה, שמחפשות אתגר מדהים ועשייה ציבורית שהיא שליחות, צריכות להגיע למקומות מחוללי שינוי, המתאפיינים בצניעות ובמקצועיות. נשים, בואו בהמוניכן".

שאדי עזאם פונה לחברה הערבית ואומר: "למכרזים ניגשים מעט מועמדים מהמגזר הערבי. אני קורא לאנשים לבוא למגזר הציבורי להשפיע, ולהתמקצע. לאוצר אנשים מגיעים בזכות עצמם, בלי פרוטקציות, ואנשים ראויים מתקדמים. לבני מיעוטים יש לאן לשאוף".

דנינו מסכם: "אנחנו פוגשים הרבה גופים. צריך ללמוד מה עושים בכל אחד מהם וכך צוברים ניסיון עצום. למקבלי ההחלטות אני אומר: תשמרו על הקופה הציבורית — גם כדי לשמור על עצמכם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker