עובדי ישראל מתאגדים בהמוניהם? הנתונים מספרים סיפור אחר - קריירה - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עובדי ישראל מתאגדים בהמוניהם? הנתונים מספרים סיפור אחר

בשנות ה-80 הגיע שיעור העובדים המאוגדים בישראל לשיא של 80%, אך מאז צלל ל24% בלבד ■ גם המחאה החברתית ותנופת ההתאגדות שבאה בעקבותיה לא הובילו לצמיחה, ושיעור המאוגדים כיום קרוב לשיעורם ב-2012

6תגובות
מחאת הרופאים המתמחים, 2011
ניר כפרי

לא מעט חברות בישראל הצטרפו בשנים האחרונות למעגל העבודה המאורגנת — חלקן מתחום הפיננסים, הסלולר, ההיי־טק וההשקעות, ואחרות מתחומים מסורתיים יותר, כמו תחבורה ציבורית. עם זאת, מבדיקת נתוני ארבעת הארגונים היציגים המרכזיים בישראל, התחושה שלפיה "כולם מתארגנים" אינה משקפת את המצב בשטח. שיעור העובדים החברים בארגונים היציגים לא השתנה מאז 2012, ונותר כ–24%. גם התנופה שהעניקה המחאה החברתית של קיץ 2011 לתנועת ההתאגדות לא הצליחה להגדיל באופן ניכר את שיעור המאורגנים.

על רקע המרוץ של שלי יחימוביץ' ואבי ניסנקורן בבחירות על ראשות ההסתדרות הכללית, שצפויות להיערך ב–23 במאי, ביקשנו להבין את הסיבות להיחלשותה של העבודה המאורגנת והישארותה במעגל מצומצם יחסית; ולנסות להעריך את הסיכויים לתחייתה של התאגדות העובדים. לשם כך, יש לחזור לשורשי הסיפור, כ–100 שנה לאחור.

הדשדוש של איגודי העובדים בישראל

להגדלה לחצו כאן

"ההסתדרות הכללית תיפקדה כמו מדינה קטנה במשך שנים"

ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל הוקמה ב–1920 כחלק מהמפעל הציוני המתחדש. "היא הוקמה על ידי מפלגות והיתה גוף פוליטי שכלל את כל המוסדות הדרושים להקמת מדינה", מספר פרופ' לב גרינברג מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. "שנים רבות תיפקדה ההסתדרות כמדינה קטנה, והחברות בה היתה מעין אזרחות. מי שהיה חבר זכה לכל השירותים, ותעודת הזהות היתה תעודת החבר — שנקראה הפנקס האדום".

לדברי גרינברג, "בשלב מאוחר יותר הקימה ההסתדרות גם מפעלים ומינתה להם ועדים — בעיקר כדי לשלוט בעובדים וליצור מקומות עבודה, ולאו דווקא כדי לייצג את דרישותיהם לשיפור תנאי העבודה והשכר".

פרופ' גיא מונדלק

14 שנה לאחר ייסודה, ב–1934, קמה להסתדרות הכללית מתחרה: ההסתדרות הלאומית, שהקימו הפועלים הרוויזיוניסטים לאחר שפרשו מההסתדרות הכללית והחליטו על הקמת איגוד עובדים משלהם ברוח תורתו של זאב ז'בוטינסקי. זו אמנם לא איימה על ההגמוניה של ההסתדרות הכללית, אך היא הצליחה למשוך אליה עובדים ולשרוד לאורך השנים. כיום ההסתדרות הלאומית היא ארגון העובדים השני בגודלו בישראל.

ואולם ההסתדרות הלאומית היתה רחוקה מהשליטה שהיתה למתחרתה בשיעור העובדים המאוגדים במשק. "במשך שנים רבות היתה ההסתדרות הכללית גוף חזק ששאב את כוחו מהמפלגה (מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא"י) — לצד היותו מונופול בפנסיות, קופות החולים וכמובן שוק העבודה", מספר פרופ' גיא מונדלק מהפקולטה למשפטים והחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. "כך נשמר מצב שבו כ–80% מהעובדים בישראל היו מאוגדים בארגון עובדים יציג".

בעשורים הראשונים לקיומה התנהלה ישראל לפי תפישת עולם סוציאליסטית, סיפקה את צרכיה שלה וכמעט לא עסקה ביבוא. הפערים באוכלוסייה היו קטנים יחסית, ולעבודה היה ערך גבוה. גם האבטלה הסמויה היתה גבוהה — כי ההסתדרות הכללית שלטה במשק, והמדינה, שהיתה מעסיק גדול, העדיפה לא לפטר עובדים.

פרופ' לב גרינברג
צחי לרנר

ואולם המשבר הכלכלי של שנות ה–80 דרש היערכות מחודשת בכל החזיתות: תוכנית הייצוב, שהונהגה במשק ב–1985 בעקבות השתוללות של אינפלציה תלת־ספרתית, הובילה לכניסתם של עקרונות כלכליים ליברליים, לרבות הפרטה וקיצוצים במגזר הציבורי.

"גם בהסתדרות הכללית חלה תפנית קריטית", אומר מונדלק. במסגרת הרפורמה בתחום הבריאות הופרדו קופות החולים מארגוני העובדים. בעקבות כך, עובדים רבים בהסתדרות הכללית והלאומית, שהחזיקו בחברות בארגון בעיקר בשל רצונם בביטוח בריאות, עזבו את הארגונים ברגע שנותק הקשר בינם לבין הקופות.

העזיבה ההמונית הובילה לנקודת שבר ולירידה חדה במספר העובדים המאורגנים. במקביל, תוכנית הייצוב התחילה לשנות את פני המשק הישראלי: הקיצוץ במגזר הציבורי הוביל לקיצוץ תקנים ומעבר לרכישת שירותים במיקור חוץ בתחומים כמו מחשוב, ניקיון, הסעדה ואבטחה. בעקבות זאת, נוצר מעמד של עובדי קבלן וכן "דורות" של עובדים: דור א', הכולל עובדים ותיקים המוגנים על ידי ועד והסכם קיבוצי, ודור ב', המונה עובדים בחוזה אישי שעל פי רוב אינם מאורגנים, ותנאיהם פחותים בהרבה.

"ההפרטה האינטנסיבית הביאה לתהליך מכרוז של השירותים החברתיים, שעד אז ניתנו על ידי המדינה בלבד. כך נוצרו קבוצות גדולות של עובדי קבלן במגזרים מאורגנים, כמו עובדים סוציאליים ועובדי הוראה", אומרת עו"ד נוגה דגן־בוזגלו, מרצה וחוקרת במרכז אדוה.

עו"ד נוגה דגן־בוזגלו
שי בן אפרים

לדברי מונדלק, "ההסתדרות ספגה מכה קשה נוספת ב–1994 עם פתיחת שוק קרנות הפנסיה, כאשר עובדים כבר לא היו חייבים להישאר תחת ההסכם הקיבוצי, שעד אז שמר על הפנסיה שלהם. כך, ב–1995, כשהחברות בארגון עובדים כבר לא הקנתה לחברים את אותה חבילה שהיתה להם קודם לכן — כבר לא היה בה צורך אמיתי". ואכן ב–1995 התחילה שוב ירידה מתונה בהתארגנות, וב–1999 שיעור העובדים המאורגנים היה 41% בלבד.

"ב–1995 הפכה המדינה את ההסתדרות לקבוצת אינטרסים, וכבר פחות חשוב למדינה שמישהו ייצג את העובדים. חל מפנה מתפישת עולם אירופית לתפישה אנגלו־סקסית, שמלווה כמובן בתהליכי הגלובליזציה והניאו־ליברליזציה של הכלכלה הישראלית", מסכם מונדלק.

דגן־בוזגלו מוסיפה כי בשנות ה–90 ארגוני העובדים נהפכו לפחות רלוונטיים, שכן "במקביל לניתוק בתלות בין העובד לארגון המייצג אותו, נוצר חוסר אמון כלפי הסתדרות הכללית — שהמשיכה להיות גוף פוליטי הדואג לאנשיו ונתפש כאינטרסנטי ומסואב. בעקבות זאת, התעוררה תחושת סלידה כללית מהתארגנויות עובדים".

ארגוני העובדים המרכזיים בישראל

להגדלה לחצו כאן.

ניצני התחרות מעירים את הדינוזאור

לאחר 1995 מצאה את עצמה ההסתדרות הכללית במצב בעייתי: בעוד שבעבר החברות בה היתה תהליך אוטומטי, כעת היה עליה לפעול באופן יזום לצירוף חברים. בהיעדר היכרות עם גיוס אקטיבי כזה, מרבית הניסיונות לצירוף עובדים חדשים לארגון נכשלו.

"ארגונים אחרים מינפו את המצב. ההסתדרות הלאומית, למשל, התחילה לתפקד בצורה יעילה יותר — אך עבודתה התמקדה בעיקר בשוליים", אומר מונדלק.

הירידה במספר החברים בארגונים נהפכה לבעיה כספית. "בשנות ה–90 התחילה ההסתדרות הכללית לאבד את מקורות ההכנסה שלה — משלמי דמי חבר ודמי טיפול. מי שנשאר בה היה מאוגד בהסכם קיבוצי וחבר בקופת חולים. במגזר הפרטי לא היה על מה לדבר, כי לא היו בו הסכמים קיבוציים", אומר גרינברג. יתרה מכך, בשנים אלה שוק העבודה נשלט על ידי רוח יזמית ואישית: הסכם קיבוצי נחשב ארכאי לעומת החוזה האישי הכולל משכורת אישית וגלובלית.

ב–2007 נכנס לזירה שחקן חדש: ארגון כוח לעובדים. הארגון הרענן והדמוקרטי פעל לפי התפישה שאיגוד צריך להתקיים בשטח דרך פעילות בקרב העובדים שיש להם רצון להתארגן. התחרות החדשה הפיחה חיים בהסתדרות הכללית, שהקימה אגף מיוחד שהוקדש להתארגנויות חדשות.

רק 24% מהעובדים במשק מאוגדים

כמה שנים לאחר מכן, ב–2011, נוספה לכך רוח חדשה. המחאה החברתית, שפרצה ביולי באותה שנה והשתלבו בה מחאת הקוטג' ומחאת העגלות, שינתה את התפישה הציבורית. דו"ח מרכז אדוה מ–2014 מצא כי ב–2012, שנה לאחר המחאה החברתית, גדל שיעור המתאגדים החדשים בקרב עובדים בעלי השכלה גבוהה, המועסקים במשרה מלאה ובשכר גבוה. בנוסף, בין המשתכרים 6,000–10,000 שקל בחודש, היה שיעור המאוגדים 29%; בקרב משתכרים בין שכר מינימום לשכר הממוצע, היה כ–20%; ובקרב מקבלי שכר נמוך של עד 4,000 שקל היה שיעור המאוגדים 11%. הממצאים האלה הצביעו כביכול על עלייה במודעות העובדים לחשיבות ההתארגנות כדרך להבטחת ביטחון תעסוקתי בעידן של אי־ודאות.

ואולם לטענת דגן־בוזגלו וגרינברג, 2011 אינה שנה חשובה במיוחד בהיסטוריה של העבודה המאורגנת בישראל. "במקביל למחאה קרו שני דברים: הרופאים המתמחים והעובדים הסוציאליים יצאו למאבק. אלה שני מגזרים שכבר היו קשובים למתחולל בשטח והתנהלו כאופוזיציה", אומר מונדלק. "אלה היו עובדים מעורבים, שמדברים על השינויים שהם רוצים ומייצגים תפישה חדשה, שעיקרה בשטח. הם רצו להרגיש שייכים ולקחת אחריות — ללא קשר לארגוני העובדים". לדבריו, "ההתארגנות נמשכה, אך לא בגלל 2011. זאת התארגנות שהתחילה ב–2006".

דגן־בוזגלו וגרינברג מוסיפים כי המחאה החברתית היתה נקודת רתיחה של תהליכים שהתחילו לפניה. "גל ההתארגנות התחיל לפני המחאה, בעיקר עם הקמת ארגון כוח לעובדים — דבר שתימרץ את ההסתדרות הכללית לחזור ולארגן עובדים בעצמה, דבר שהיא לא עשתה שנים רבות. מה שהמחאה עשתה בפועל הוא לתת לגיטימציה לכפירה בניאו־ליברליזם. היא נתנה סולידריות חברתית לעובדים מנוצלים ורוח גבית להתארגנות — אך אין לה השפעה ישירה", אומר גרינברג.

לדבריו, "אמנם המחאה החברתית לא הובילה באופן ישיר לעלייה בהתארגנות, אך היו בה צדדים שעירערו על התנהלות ארגוני העובדים שמייצגים אותם — כמו במקרה של הרופאים המתמחים והעובדים הסוציאליים — ולכן אני קורא לה מחאת דור ב'. המחאה היתה ביטוי לפערים דוריים, המשך של שביתת הסטודנטים מ–2007 שעברה רדיקליזציה. אלה אנשים משכילים שהתחילו להבין שההשכלה לא בהכרח תעניק להם ביטחון תעסוקתי ושכר הולם".

הפגנת עובדי פלאפון ב–2013
תומר אפלבאום

על כל עובד שהתארגן שלושה יצאו לפנסיה

הפעם האחרונה שבה פורסמו נתונים רשמיים על היקף העבודה המאורגנת בישראל, על ידי OECD, היתה ב–2012 — אז היה שיעור העובדים המאורגנים 23%.

אף שנתון זה מלמד על הצניחה החדה משנות ה–80, שבהן 80% מהעובדים בישראל היו חברים בארגון, 23% אינו שיעור נמוך, אפילו ביחס למדינות OCED: ב–2013 היה שיעור ההתארגנות בהולנד 17.6%; בשווייץ, 16.2%; בגרמניה, 17.7%; ובצרפת נרשם באותה שנה שיעור של 7.7% עובדים מאורגנים בלבד.

הנתונים הקיימים בישראל מספרים על גידול בהתארגנות בענפים שבהם היא לא היתה בעבר — ביטוח, היי־טק וסלולר. ואולם למרות תהליכים אלה וחרף פסק דין פלאפון מ–2013, שבו קבע בית הדין הארצי לעבודה כי למעסיק אסור להתערב בתהליכי התארגנות — מספרם הכללי של העובדים המאורגנים לא השתנה כמעט ונותר 23% בלבד, גם על פי נתוני ארגוני העובדים עצמם.

לדברי פרופ' גיא מונדלק מאוניברסיטת תל אביב, "על כל עובד אחד שהתארגן — שלושה חברים בהסתדרות הגיעו לגיל פרישה. בנוסף, קשה לארגן עובדים חדשים". מונדלק סבור כי ההשוואה בין שיעור ההתאגדות בשנות ה–80 לבין המצב כיום אינה הוגנת, בשל המשמעות השונה של ההתארגנות. "העתיד של ההתארגנות הוא לא לחזור ל–80%, אלא לגייס עובדים מאוגדים שיילחמו בשביל העבודה המאורגנת".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סיפורים, עצות וטיפים ממדור קריירה וניהול ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם