הנשים כבר העלו לעצמן את גיל הפרישה

הנשים בשוק העבודה חכמות הרבה יותר מחברות הכנסת שמייצגות אותן, והן מצביעות ברגליים וממשיכות לעבוד בגיל מבוגר ■ כיום, 83% מהנשים שעובדות בגיל 62 ממשיכות לעבוד גם אחריו, וגיל הפרישה הממוצע שלהן הוא לא פחות מ-66.6 שנים ■ אם כך, סוגיית גיל הפרישה משפיעה כיום כמעט אך ורק על נשים שעוד לא הגיעו לגיל הפרישה וכבר אינן עובדות

מירב ארלוזורוב
העלאת גיל הפרישה תעודד מורות לפתח קריירה שנייה
העלאת גיל הפרישה תעודד מורות לפתח קריירה שנייהצילום: אמיל סלמן
מירב ארלוזורוב

83% מהנשים שעבדו בגיל 62, המשיכו לעבוד עד גיל 63. מבין בנות ה-63 העובדות, 70% המשיכו לעבוד עד גיל 64. ומבין בנות ה-64 העובדות, 65% המשיכו לעבוד אחרי גיל 64, ו–57% אחרי גיל 65.

הנתונים האלה, שנמסרו לנו על ידי בנק ישראל, מסבירים את הנתון המפתיע של הביטוח הלאומי שכבר פורסם על ידינו בשבוע שעבר: גיל הפרישה הממוצע של נשים שעבדו עדיין בגיל 62, היה 66.6 שנים ב–2015. כן, הרוב המוחלט של הנשים העובדות ממשיכות לעבוד עד גיל מאוחר, כמעט עד גיל הפרישה הרשמי של גברים - 67.

הנתונים מציגים באור מגוחך את קרב האדירים על העלאת גיל הפרישה של נשים, עם לובי אגרסיבי של חברות כנסת בראשות שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, המגִנות בגופן על זכותן של הנשים לפרוש בגיל 62. הנשים, מתברר, הרבה יותר חכמות מחברות הכנסת שמייצגות אותן: הן מצביעות ברגליים ועובדות כמעט עד גיל 67. הן עושות את זה בהבינן שמוטב להן להמשיך לעבוד ככל שאפשר, גם בגלל בריאותן הנפשית - בלתי־סביר לפרוש בגיל 62, כאשר תוחלת החיים הממוצעת לנשים היא כ-86 שנים, כלומר מי שתפרוש תצטרך לשבת בבית כ-24 שנים - ועוד יותר בגלל בריאותן הכלכלית. בעידן של פנסיה צוברת, פרישה בגיל 67 מגדילה את קצבת הפנסיה החודשית בכ-47% בהשוואה לפרישה בגיל 62, וזהו הבדל עצום ברמת החיים הצפויה לאישה במשך 19–24 שנות הפנסיה הצפויות לה.

נשים נשארות בעבודה ומגדילות את הפנסיה

למעשה, בעוד חברות הכנסת נשארו תקועות מאחור, ומקיימות שיח ארכאי על הזכות לפרוש בגיל 62 ועל מקצועות שוחקים שאינם מאפשרים לנשים להתמיד בעבודה בגיל מבוגר, שוק העבודה התקדם כבר הרבה קדימה. גם העובדות וגם המעסיקים שלהן מבינים את חוסר ההיגיון בפרישה בגיל צעיר בעולם שבו תוחלת החיים מתארכת בחודשיים מדי שנה, ובעיקר בעולם של פנסיה צוברת. המציאות הכלכלית שיוצרת את השינוי, ממחישה את חוסר המשמעות של שיח המקצועות השוחקים, ומביאה לזינוק אדיר במספר הנשים העובדות ובגיל הפרישה בפועל של נשים.

הזינוק האדיר הזה התחולל כולו בעשור וחצי האחרונים, והוא תולדה של העלאת גיל הפרישה ב–2003, שיצרה את הלחצים - ואת המודעות - להעלאת גיל הפרישה בפועל של נשים. השינוי הזה הוא תולדה גם של שינוי בהשכלת הנשים לאורך הדורות. הדורות שמגיעים היום לפרישה הם משכילים בהרבה מבעבר, ולכן גם רוצים ויכולים לעבוד יותר. והשינוי הוא גם תולדה של המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת.

.
.

למעשה, מה שקיבלנו בעשור וחצי האחרונים הוא העלאת גיל הפרישה הפורמלי לנשים בשנתיים, מ-60 ל–62, אבל זינוק של כמעט חמש שנים בגיל הפרישה בפועל. הנשים המשכילות והעובדות קראו את המפה, ושינו את תרבות העבודה שלהן בשיעור כה חד, עד שבמידה רבה העלאה נוספת של גיל הפרישה תהיה כבר חסרת משמעות מבחינתן.

הנתונים המצטברים מלמדים כי אין בעיה לנשים עובדות מבוגרות: הן עובדות בשיעורים גדולים, במשרות מלאות, כמעט בלי אבטלה, ואפילו בלי ירידה ניכרת בשכרן. ובכל זאת, ישנה עדיין בעיה חמורה בגיל הפרישה של נשים. זוהי הבעיה של הנשים שאינן עובדות, ומצפות לגיל 62 - שבו הן זכאיות להתחיל לקבל קצבת זקנה מהביטוח הלאומי.

נתוני הוועדה הציבורית לבחינת העלאת גיל הפרישה, שהגישה את הדו"ח שלה לשר האוצר בספטמבר האחרון, מלמדים כי עדיין מדובר במרבית הנשים - 55% מהנשים אינן עובדות בגיל 62. מבין הנשים בגיל זה, 12% לא עבדו מעולם (הן מוגדרות עקרות בית, לפי דיני הביטוח הלאומי), ולכן הן אפילו אינן זכאיות לקבל קצבת זקנה בגיל 62, אלא רק בגיל 68–70. במאמר מוסגר נציין כי מדובר באפליה בוטה נגד עקרות הבית, שאיש אינו מתאמץ לתקן, אולי מפני שהרוב הגדול של עקרות הבית הן נשים ערביות. עוד 10% מהנשים מקבלות קצבאות נכות, כלומר ניתן להניח שהן בכל מקרה אינן מועמדות לעבוד, ללא קשר לגיל הפרישה הרשמי. נשארנו עם כ–33% מהנשים — אלה אינן עובדות בגיל 62 ומחכות בשקיקה לקבלת קצבת הזקנה שלהן. חלקן, אגב, מקבלות קצבאות חלופיות, טובות יותר או פחות מקצבת הזקנה, או מקבלות פנסיה.

בכל מקרה, שליש מבין הנשים שאינן עובדות בגיל 62 ושהיו יכולות לעבוד — זהו פלח האוכלוסייה שצריך להיות במוקד הדיון. ההערכות של ועדת גיל הפרישה, בהתבסס על מה שקרה בעקבות העלאת גיל הפרישה מ–60 ל–62 לפני עשור, הן שלפחות מחצית מהנשים האלה היו ממשיכות לעבוד אם גיל הפרישה היה עולה עתה. ההערכה הזאת נראית מתבקשת נוכח הנוהג, למשל, של מורות לפרוש בגיל 55 — בטענה לשחיקה — ולהמתין לגיל 62, עד לזכאותן לקצבת זקנה. אם גיל הפרישה היה עולה ל–67, האם המורות האלה היו אכן פורשות בגיל 55? האם ייתכן שהן היו פורשות אבל היו משקיעות בפיתוח קריירה שנייה, לאור מספר השנים הרב שיש להן עד לגיל זכאותן לקצבת הזקנה? האם ייתכן גם שמורות שהן בנות 55 היום כבר שחוקות מכדי להישאר בשוק העבודה, אבל מורות בנות 45 — בהבינן שיש להן עוד 22 שנים עד לגיל הפרישה — היו משנות את ההתנהלות שלהן בשוק העבודה, ופונות כבר בגיל 45 לקריירה שנייה, שוחקת פחות?

האתגר: נשים לפני גיל פרישה שלא עובדות

אם כך, הבעיה שלנו אינה עם נשים מבוגרות עובדות, אלא עם נשים צעירות מגיל הפרישה שאינן עובדות. בהביננו זאת, מתחדדת השאלה — מה הטעם לא לשנות את גיל הפרישה, רק כדי לסייע למי שבחרו מלכתחילה לעזוב את שוק העבודה בגיל מוקדם? ועדת גיל הפרישה עסקה בשאלה הזאת בעקיפין, והציעה כלים שונים שנועדו לסייע לנשים להתמיד בשוק העבודה, ולבצע הסבות מקצועיות באמצעות הכשרות.

בנוסף, הוועדה שקלה שורה של צעדים שנועדו לתמוך באותן נשים חלשות שאינן מסוגלות לעבוד, ושמסתמכות למחייתן על קצבאות הביטוח הלאומי — ולכן דחיית הזכות לקבל קצבת זקנה פוגעת בהן. הנפגעות הקשות ביותר הן נשים עניות שעבדו כמה שנים במשך חייהן, ולכן הן מתקיימות בינתיים מקצבת הבטחת הכנסה, ומחכות לרגע שהקצבה תתחלף להשלמת הכנסה (המקבילה של הבטחת הכנסה, אבל לגמלאים). הפער בין שתי הקצבאות הוא כ–800 שקל בחודש — המון בעבור אוכלוסיות חלשות כאלו.

ח"כ זהבה גלאון
ח"כ זהבה גלאוןצילום: אוליבייה פיטוסי

פרדוקסלית, סל הכלים שהציעה הוועדה - שהסתכם בכמיליארד שקל גם כך - היה מצומצם בכוונה, בגלל ההערכה הפוליטית שחברות הכנסת הלוחמניות יתמרדו נגד המלצות הוועדה בכנסת, ושכל מה שהמדינה תציע, חברות הכנסת יתבעו לקבל יותר מכך. לכן, ליתר ביטחון, הוועדה השאירה לא מעט כלי סיוע אפשריים להמשך משא ומתן עתידי בכנסת. זוהי המחשה לנזקיה של פוליטיקה מתלהמת ולא נבונה.

בכל מקרה, מאחר שלב הבעיה הוא נשים שעוד לא הגיעו לגיל הפרישה ואינן עובדות, הרי שזאת אינה סיבה מוצדקת לדחות את גיל הפרישה של נשים. צריך לטפל בנשים שאינן עובדות, ולסייע להן לחזור או להתמיד בשוק העבודה, אבל אין הצדקה לעוות בגלל זה את הדיון בגיל הפרישה של נשים עובדות. מה עוד שהדיון המעוות עולה למדינה הון עתק — תג המחיר של אי־העלאת גיל הפרישה ל–64 הוא 5.6 מיליארד שקל בקרנות הפנסיה הוותיקות, כ–550 מיליון שקל בגירעון עתידי בביטוח הלאומי על כל שנה של אי־העלאת גיל הפרישה (אם גיל הפרישה יועלה בחמש שנים, זה יחסוך כ–3 מיליארד שקל בגירעון בביטוח הלאומי), וכמובן אובדן צמיחה עתידי שמוערך על ידי בנק ישראל בכ–0.3% בשנה לפחות.

אלה נזקים מצטברים של עשרות מיליארדי שקלים, וזאת בשעה שהנשים רוצות ויכולות לעבוד. אז אולי נחדל כבר מהדיון המיותר הזה?

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ