השכר עולה, אך 44% מהכנסות משקי הבית מגיעים לשני העשירונים העליונים - קריירה - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השכר עולה, אך 44% מהכנסות משקי הבית מגיעים לשני העשירונים העליונים

מנתונים שמפרסם מרכז אדוה עולה כי שליש מהשכירים משתכרים עד שכר מינימום, בעוד מנכ"לים של חברות גדולות מרוויחים בממוצע פי 91 משכר המינימום ■ פערים גדולים גם בהשכלה הגבוהה: שיעור הסטודנטים ביישובים מאשכולות גבוהים כפול מהשיעור באשכולות הנמוכים

8תגובות
31% מהשכירים מרוויחים שכר מינימום או פחות
דה מרקר

תמונת האי־שוויון שמפרסם היום מרכז אדוה מוכיחה עד כמה גדולים הפערים בין שכבות סוציו־אקונומית חזקות לחלשות, גם בתחום שאמור לגשר על הפערים — ההשכלה הגבוהה.

על פי הדו"ח, בשנת הלימודים 2014–2015, ביישובים יהודיים מבוססים, שיעור בני 20–29 שלמדו לתואר ראשון באוניברסיטאות ובמכללות אקדמיות היה 21.5%. השיעור המקביל ביישובים הערביים היה 9.1%, ובעיירות הפיתוח השיעור היה 12.6%.

בראש הטבלה המפרטת באילו יישובים שיעור הסטודנטים הוא הגבוה ביותר, ניתן למצוא את היישוב מיתר שבדרום, שם 34% מבני 20–29 הם סטודנטים (לעומת 14% בלבד מכלל הציבור), מהם יותר מ–18% באוניברסיטאות, בעוד 3% לומדים במכללות פרטיות (שיעור דומה לכלל הציבור).

סביון צועד רק מעט מאחוריו — 33.6% מבני 20–29 הם סטודנטים, אך שם גבוה מאוד מספר הסטודנטים במכללות הפרטיות הלא מתוקצבות — 13%. במקום השלישי נמצא עוד יישוב דרומי — עומר, עם 33.4%, ואחריו כפר שמריהו עם 32.5%. גם בהם מספר גדול של סטודנטים לומדים במכללות הפרטיות — 9% ו–17% בהתאמה.

שיעור הסטודנטים בני 20-29 ביישובים שונים
דה מרקר

עוד בעשירייה הראשונה של היישובים שבהם מספר הסטודנטים גדול: כוכב יאיר, להבים, שוהם, אפרת, הר אדר, כפר ורדים, כפר תבור ומודיעין־מכבים־רעות. מתוך עשרת היישובים הראשונים — שלושה הם היישובים העשירים ביותר בדרום.

בתחתית הרשימה נמצאים היישובים הערביים והחרדיים. את הרשימה סוגר ג'אסר א־זרקא עם 2% סטודנטים, לפניו מודיעין עילית, ערערה, רכסים ושגב שלום, עם פחות מ–1% מהסטודנטים במכללות הפרטיות.

השכר יוצא מקיפאון — הפערים עדיין גבוהים

בשנתיים־שלוש האחרונות נרשמת עלייה בשכר, כתוצאה בין השאר מהסכמי שכר שנחתמו עם המורים ("אופק חדש" ו"עוז לתמורה") ועם עובדי המדינה, וכן בשל העלאת שכר המינימום. עם זאת, פערי ההכנסות גדולים מאוד: ב–2015 ההכנסה הכספית ברוטו של משק בית שבראשו שכיר בעשירון התחתון היתה 4,644 שקל לחודש, בעוד בעשירון העליון — 58,293 שקל.

לא מפתיע אפוא ששני העשירונים הגבוהים, 9 ו–10, נהנו מ–43.9% מכלל הכנסות של משקי הבית, בעוד שמונת העשירונים האחרים התחלקו ביתר — 56.1%.

על פי הדו"ח, "שכר המנהלים הבכירים התנתק משכרם של כלל הישראלים". ב–2015 התגמול של המנהלים הבכירים בתאגידים הגדולים עלה בהשוואה ל–2014. העלייה העיקרית היתה בתגמולים שאינם שכר (תשלום מבוסס מניות) ואילו השכר, דמי הניהול, המענקים וסעיף ה"אחר" כמעט לא השתנו.

נתח גדול מההכנסות - לעשירונים העליונים
דה מרקר

המנכ"לים של 100 החברות הגדולות ביותר שמניותיהן נסחרות בבורסת תל אביב (ת"א 100) תוגמלו בממוצע בסכום שנתי כולל של 5.1 מיליון שקל, או 425 אלף שקל בחודש. התגמול השנתי הממוצע של חמשת נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה היה 4 מיליון שקל, או 337 אלף שקל בחודש. התגמול הממוצע של המנכ"לים היה גבוה פי 44 מהשכר הממוצע במשק ב–2015 (9,592 שקל, עובדים ישראלים בלבד) ופי 91 משכר המינימום (4,650 שקל).

שליש מהשכירים משתכרים שכר מינימום ומטה

אל מול הסכומים הגבוהים שמרוויחים המנהלים, עומדת תמונת המראה המטרידה: כשליש מהשכירים משתכרים שכר מינימום ומטה. נתונים אלה מגיעים מהמוסד לביטוח לאומי, שמפרסם נתונים על שכר השכירים בשלוש רמות: עד שכר מינימום, עד השכר הממוצע ומעל השכר הממוצע.

מאז 2010 שומר שיעור המשתכרים שכר מינימום ומטה על יציבות, וב–2014 הוא היה 31.3%. שיפור נרשם בחלק העליון של הטבלה, כששיעור המשתכרים שכר ממוצע ומעלה חצה לראשונה את קו ה–30%.

שיעור הסטודנטים מקרב קבוצות שונות
דה מרקר

הנתונים, אם כך, מצביעים על יציבות מצערת, כששיעור המשתכרים עד שכר מינימום לא הצטמצם בעשור האחרון באופן משמעותי. על פי הדו"ח, ב–2014 22.1% מהשכירים בישראל קיבלו שכר נמוך — אחד השיעורים הגבוהים ב–OECD.

כל משפחה חמישית מתחת לקו העוני

הכנסתן של קרוב לחמישית מכלל המשפחות בישראל כה נמוכה, עד שהיא מציבה אותן מתחת לקו העוני, המוגדר כהכנסה השווה ל–50% או פחות מההכנסה החציונית של המשפחות בישראל. ב–2015 היה שיעור העוני 19.1%, גידול קטן בהשוואה ל–2014, אז היה 18.8%. שיעור העוני בקרב הערבים גבוה פי שלושה מהשיעור בקרב היהודים. שיעורי העוני הגבוהים ביותר הם בקרב החרדים, והם דומים לאלה של הערבים.

נתוני OECD ל–2014 הציבו את ישראל בחלק העני של הטבלה: שיעור העוני בישראל היה גדול פי 1.7 מהממוצע בארגון.

פנסיה: אי־שוויון גם בדור הבא של הקשישים

ב–2015 משק בית בחמישון העליון הפריש לפנסיה ולתגמולים סכום חודשי של 1,316 שקל בממוצע — פי 14 ממה שהפריש משק בית בחמישון התחתון (94 שקל בממוצע). הממוצע מאגד משקי בית שבהם איש אינו מפריש לקרן פנסיה עם משקי בית שבהם מפרישים, ולכן הפער יכול להיות גבוה עוד יותר. יתרה מזאת, ביטוח פנסיוני רווח בקרב עובדים ועובדות מהמעמד הבינוני והגבוה יותר מאשר בקרב מקביליהם בעלי השכר הנמוך, אף שכיום קיימת חובה חוקית להפריש לפנסיה.

אבטלה ארצית נמוכה, אך מסתירה פערים גדולים

שיעור האבטלה בישראל בנובמבר 2016 היה נמוך — 4.6%, לעומת שיעור כמעט כפול — 8.3% — באיחוד האירופי. אלא ששיעור האבטלה הארצי מסתיר פערים גדולים מאוד בין יישובים ובין קבוצות שונות. האבטלה פוגעת בעיקר בחלשים — היא גבוהה ביישובים ערביים הרבה יותר מאשר ביישובים יהודיים, בעיירות פיתוח יותר מאשר ביישובים מבוססים, ובקרב נשים יותר מאשר בקרב גברים.

בראש טבלת האבטלה מצויים היישובים הבדואיים בדרום. במועצה המקומית הבדואית ערערה בנגב שיעור האבטלה היה 26% בנובמבר 2016. שיעורים נמוכים יותר, אך עדיין גבוהים בהרבה מהממוצע, נרשמו גם בכמה מהיישובים הערביים הגדולים בצפון — סח'נין (14.7%), אום אל־פאחם ועראבה (14.6%), ובוקעתא (14.3%). ברוב היישובים היהודיים שיעור האבטלה היה נמוך מ–5%.

המדינה אינה מאזנת את תוצאות הצמיחה

בעשורים הראשונים לקיומה היתה המדינה השחקן הכלכלי והחברתי הראשי — פיתוח כלכלי, תעסוקה, קליטת עלייה, דיור, חינוך — אך בעשורים האחרונים היא מתאמצת לצמצם את פעילויותיה. התוצאה היא הידלדלות והצטמקות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת: שירותי חינוך, השכלה גבוהה, בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי.

ההוצאה הממשלתית (כולל רשויות מקומיות) הכוללת ב–2014, שהיתה 41.2% מהתמ"ג, מציבה את ישראל קרוב לממוצע, לצד מדינות מזרח אירופה ומדינות בעלות מסורת של הוצאה ממשלתית נמוכה, כמו ניו זילנד וקנדה. במדינות אלה הוצאות הביטחון נמוכות משמעותית מזו של ישראל.

יותר הכנסה — יותר שירותי בריאות

תחום שבו בולטת הירידה במימון הממשלתי הוא שירותי הבריאות. בשנת 2000 שילמו הישראלים מכיסם 4.6 מיליארד שקל על שירותים רפואיים, ואילו ב–2015 הנטל גדל כמעט פי שלושה — 13 מיליארד שקל.

ב–2015 משקל הביטוחים הנוספים (המסחרי והמשלים) בסך הוצאות משקי הבית על בריאות היה 34%. ההוצאה החודשית של משקי בית בעשירון העליון על ביטוחי בריאות פרטיים היתה 300 שקל, וההוצאה על ביטוחי בריאות משלימים של קופות החולים היתה דומה — 296 שקל. סך ההוצאה החודשית הכוללת של משקי בית בעשירון העליון בעבור כל ביטוחי הבריאות הגיעה ל–596 שקל. עם זאת, משקי בית בעשירון השני רכשו ביטוחים פרטיים בסכום של 21 שקל, וביטוחים משלימים בסכום של 124 שקל, וההוצאה החודשית הכוללת שלהם על ביטוחי בריאות מסחריים ומשלימים הגיעה ל–145 שקל — 24% מההוצאה החודשית של העשירון העליון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#