המסלול המהיר לבית הכלא: 57% מהאסירים סובלים מהפרעות קשב וריכוז - קריירה - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אסירים בישראל - כתבה שלישית בסדרה

המסלול המהיר לבית הכלא: 57% מהאסירים סובלים מהפרעות קשב וריכוז

שיעור האסירים הסובלים מליקויי למידה והפרעות קשב וריכוז גבוה באופן משמעותי מזה שבכלל האוכלוסייה "אם מימוש הפוטנציאל של התלמידים היה מטרה מרכזית, מספר האסירים היה יורד בעשרות אחוזים", אומר מפקד כלא חרמון

7תגובות
אסירים צועדים בחצר כלא חרמון
דוברות שירות בתי הסוהר

בחדר לא גדול בכלא חרמון הצפוני, ישבה קבוצת אסירים לבושים במדים כתומים. האסירים, בגילי 20–50, שהורשעו בעבירות שבין מרמה להריגה, שיתפו זה את זה בתיאורי רגש, מודעות ותובנות על היכולת לשנות את התנהגותם — לעתים קרובות בפעם הראשונה בחייהם.

השיחה יוצאת הדופן, שבה השתתף גם מפקד הכלא, גונדר משנה דניאל חי עזרא, היתה סיכום של תוכנית "חממה", שנפתחה בכלא שבעה חודשים קודם לכן, ומיועדת לאסירים שאובחנו כבעלי ליקויי למידה והפרעות קשב וריכוז. "אני יודע להתמודד כיום עם הצפה רגשית", "אני מסוגל לשלוט יותר בכעס ולהבין מאיפה חוסר הסבלנות", "קל יותר ללמוד", סיפרו האסירים.

נושא שחזר על עצמו במפגש היה חוויית ההצלחה, שחלקם נהנו ממנה לראשונה בחייהם. לא במפתיע, איש מהם לא היה תלמיד בעל הישגים גבוהים, וכולם נשרו בהדרגה מבית הספר. לעתים המשפחות שלהם הבינו שיש להם בעיה, אך לא היו מסוגלות לטפל בה.

"הייתי תלמיד מופרע, ולכן הורי לקחו אותי לאבחון ראשוני", סיפר אחד המשתתפים, בן 22. "אבל ההורים לא יכלו להרשות לעצמם את החלק השני של האבחון, והכל נעצר. הפעם הראשונה שבה הבנתי ממה אני סובל היתה בכלא".

"אינטליגנטים כמו כלל הציבור, ואולי אף יותר"

דוברות שירות בתי �

המפגש בבית הכלא חרמון אינו מקרה יחיד. סדרת מחקרים שערך ד"ר תומר עינת, מהמחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, בשיתוף אמו, ד"ר עמלה עינת, חוקרת ומרצה במכללה האקדמית תל חי, העלה למודעות בעיה שכמעט לא נחקרה עד עתה: רמת הפרעות הקשב ולקויות הלמידה בקרב אסירים גבוהה לאין שיעור ביחס לכלל האוכלוסייה.

בעוד שיעור הסובלים מליקויי למידה בחברה המערבית בכלל, ובישראל בפרט, הוא 10%–15% בכל דרגות החומרה, בקרב אסירים שיעור זה הוא כ–70%. באשר להפרעות קשב וריכוז — בכלל האוכלוסייה מדובר על 4%–6%, ואולם בקרב אסירים סובלים מהן 57%. בנוסף, 30% מהאסירים סובלים מליקויים שונים המשולבים עם הפרעות קשב וריכוז.

את הנתונים האלה ניתן היה לזהות כבר בבית הספר: "אחרי שאיבחנו 89 אסירים ששפת אמם עברית משבעה בתי כלא שונים, התחקינו גם אחרי ההיסטוריה הלימודית שלהם", מספר עינת. "גילינו תהליך קבוע: אנשים שסובלים מלקויות או הפרעות קשב מצליחים לשרוד את בית הספר היסודי. אלה אנשים אינטליגנטיים לפחות כמו כלל הציבור, ואולי אף יותר, ולכן כתלמידי יסודי הם פרובלמטיים, אך שורדים בעזרת פיצויים כמו הפעלת הזיכרון או מערכת שלא ממש עוקבת אחריהם.

"ואולם בחטיבת הביניים העומס ומורכבות הלימודים כבר גבוהים יותר, ואז התהליך שניצניו נראו בבית הספר היסודי מקבל תאוצה. התלמיד וסביבתו מתחילים לחוש בפער שבין הפוטנציאל למציאות; בבית — ההורים כועסים עליו; ילדים לא מתחברים אליו; הוא נהפך לטרבל מייקר; מתחילה פגיעה מתמשכת בדימוי העצמי והחברתי; ואז מגיעה ההתרסקות, כשמערכת הלימודים מתמוססת ונראית עלייה בהתנהגות האנטי־חברתית".

עינת מחדד: "גיל תחילת העבריינות של מי שאינם סובלים מלקויות או הפרעות מבוגר יותר. חלקם מתחילים בגילי תיכון מאוחרים וגם אחריו, בעוד הסובלים מהפרעות או ליקויים, מתחילים בגיל צעיר יותר". ואכן נתוני המחקר מראים כי 88% מהאסירים לא הצליחו לסיים עשר שנות לימוד, וכשליש מהאסירים — סיימו שמונה שנות לימוד בלבד.

דוברות שירות בתי ?

האבחון צריך להיות מקצועי, ולא תלוי כסף

"הוויתור של מערכת החינוך על תלמידים הסובלים מהפרעות קשב או מליקויי למידה הוא מנגנון הסללה לבתי הסוהר", אומר עזרא. "זה מנגנון לא־רשמי אך חזק מאוד, ולכן שיעורי ההצלחה שלו ניכרים. אם היינו מסתכלים על מימוש הפוטנציאל של כלל התלמידים כמטרה מרכזית, ללא קשר למצבם החברתי או הכלכלי — היתה נרשמת ירידה של עשרות אחוזים במספר האסירים הפליליים, שהוא כיום 12 אלף".

תומר עינת
דודו בכר

לא מדובר רק בתוספת של אלפי אזרחים נורמטיבים לאורך כל חייהם, אלא גם בחיסכון: "כל אסיר עולה למדינה 10,000 שקל בחודש, וכל אסיר חוזר עולה במהלך חיי העבריינות שלו 3.1 מיליון שקל לקופת המדינה.

"יותר מכך, כל אסיר מייצר מעגל רחב יותר של עוני ועבריינות. הסיכוי של ילדיו של אסיר להגיע לכלא הוא כפול מזה של מי שאביהם אינו עבריין, ורבים מילדי האסירים סובלים בעצמם מלקויות לא מאובחנות. אם מדינת ישראל רוצה לעצור את השרשרת הזאת ולהקטין את מספר האסירים — יש להתחיל במניעת הגורמים המסלילים. טיפול באסיר בכלא יקר הרבה יותר מטיפול בילד קטן במערכת החינוך".

עזרא מדגיש את הקושי להגיע לאבחון נכון של תלמידים המגלים התנהגות בעייתית: "האבחון צריך להיות מקצועי ולא תלוי כסף. אבחונים עולים אלפי שקלים, וזהו מוצר שידם של החלשים אינה משגת. אחרי האבחון נדרש כמובן טיפול פרטני. זה לא יציל את כולם, אך תשומת לב לנושא תמנע מחלק גדול מהאסירים הפוטנציאלים להגיע לכלא".

לדברי תומר עינת, "ההשקעה הנדרשת לכך אינה בלתי־אפשרית. המדינה צריכה לעשות כל מאמץ בעניין, תוך שיתוף פעולה עם גורמי קהילה. בנוסף לאבחון, נדרשת תשומת לב של מורה, והכרת אסטרטגיות למידה שונות. אם כל סטודנט לחינוך היה נדרש לפרקטיקום עם ילדים שסובלים מהפרעות או לקויות, הוא היה יודע איך לטפל בהם. שעתיים נוספות בשבוע לילד עם קשיים יכולות לעשות את ההבדל בין חיים של עבריינות — לחיים טובים ומועילים".

שב"ס קבע: האסירים לא יקבלו ריטלין

בעוד במשרד החינוך הנושא עוד לא נהפך לתוכנית דגל לטווח ארוך, הרי שבשב"ס כבר הבינו, בין היתר בעזרת המחקרים של עינת ועינת, כי בנושא הכאוב הזה יש לטפל — כשיש שתי מטרות: שמירת השקט בתוך הכלא, אך חשוב מכך, הפחתת סיכוי החזרה לכלא, שהוא כיום 41%.

ב–2013 הוקם בכלא מעשיהו מרכז התמיכה הראשון לאסירים הלוקים בהפרעות קשב וליקויי למידה, ושנה לאחר מכן הוקם מרכז נוסף בכלא חרמון, המהווה מרכז שיקומי ארצי. כל תוכנית אורכת שבעה עד תשעה חודשים, ומשתתפים בה כ–20 אסירים. במעשיהו מסיים השנה המחזור הרביעי. התוכנית פרטנית, ולכן לא זולה.

איריס טסלר, רכזת השכלת אסירים בשב"ס, מסבירה כי עבור התוכנית נדרשת קצינת חינוך שמנהלת את המרכז, עובדת סוציאלית ומורה במשרה מלאה. את התוכניות מלווים גורמים אקדמיים מסמינר הקיבוצים ומכללת תל חי, וגם הם מקצים שלושה־ארבעה אנשים עבורה.

עלות הקמת המרכז גבוהה, מכיוון שמדובר במקום שאינו נראה כמו חלקים אחרים של הכלא. גם עלות האבחון הפסיכו־דידקטי המלא, שאותו עוברים האסירים גבוהה. טסלר מעריכה כי העלות הבסיסית של התוכנית היא 100 אלף שקל בשנה, אך קיימות הוצאות נוספות, הקשורות גם לאורכה. "כדי שהתוכנית תהיה אפקטיבית, נדרשת לפחות חצי שנה", אומרת טסלר. "הכרת הכלים והשימוש בהם אורכת זמן. אם בעבר היינו צריכים לשווק את התוכנית — כיום אסירים מבקשים אותה".

אחד הפתרונות המקובלים כיום להפרעות קשב הוא הריטלין ונגזרותיו. "בשב"ס התקבלה כבר בתחילת הדרך החלטה — ריטלין הוא חומר פסיכו־אקטיבי שלא יינתן לאסירים, לכן העבודה נעשית ברמה ההתנהגותית בלבד", מספרת טסלר, "גם כך יש לנו הצלחות גדולות".

בתום התוכנית מתרגשים אנשי שב"ס בכל פעם מחדש מהדברים שמספרים האסירים. "הם מבינים מה הפריע להם במשך כל החיים, ומזהים את זה גם אצל ילדיהם", אומרת טסלר. "הם מרגישים שהם יכולים להציל אותם מאותו הקושי. בעזרת הכלים שהם מקבלים הם יכולים להשלים השכלה, ומצליחים להרגיע את עצמם. אני יושבת בוועדות שחרורים — אסיר ממעשיהו עלה לוועדה ונשאל שאלה סטנדרטית: 'למה לשחרר אותך?' הוא סיפר על המרכז, ואמר שהתוכנית הזאת הצילה את חייו. אז הבנתי שאנחנו עושים משהו טוב".

את מידת ההצלחה קשה עדיין למדוד במספרים מוחלטים, בהיעדר מחקר מלווה (שיתחיל בקרוב), אך לטסלר יש גם הפתעות משמחות. "באחרונה שמעתי מהרשות לשיקום האסיר שאסיר בדווי שהשתחרר פנה אליהם אחרי שרתם את הרשות המקומית של היישוב שבו הוא חי, בבקשה להקים מרכז כזה ביישוב, עבור הילדים. המטרה היא שילדים יאובחנו ויקבלו את הכלים הנכונים כדי שלא יידרדרו חלילה לפשע, ויקבלו כלים טובים לטיפול באותן הפרעות מגיל צעיר. מי היה מעלה בדעתו שאסיר ייצא ויעשה דבר כזה?"

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סיפורים, עצות וטיפים ממדור קריירה וניהול ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם