סיכוי אמיתי למהפכת שכר: מדהים מאיפה הגיע הרעיון הפשוט הזה

ההסכם שביטל את השביתה מסמן סנונית אחת חשובה - הדרך לצמצום הפערים עוד ארוכה ורצופה מאבקים, אבל הכלי שרואה את העובד שמרוויח פחות לנגד עיניו, נהפך למרכזי - למרות ההסתדרות

טלי חרותי-סובר
טלי חרותי-סובר

בימים אלה של אי־ביטחון תעסוקתי, המגזר הציבורי נראה כחלומו של כל פועל - יש בו קביעות (בתוך שנתיים); העלאת שכר בזכות ותק (ולא ביצועים); השתתפות קבועה בטבלאות שיאני השכר; וועד עובדים מגונן, שמאפשר לישון טוב בלילה.

מול התיאור הרומנטי הזה עומדת המציאות: מגזר עצום המונה קרוב למיליון איש, המפולג לעשרות קבוצות שונות. מחציתו - 570 אלף איש - מכונס בהסכם קיבוצי שנחתם בכל ארבע־חמש שנים בין האוצר להסתדרות.

כחלון וניסנקורן לוחצים ידיים
שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורןצילום: אוליבייה פיטוסי

לכאורה, מכיוון שמדובר במגזר מסודר ומפוקח מאוד, לא אמורים להיות פערי שכר דרמטיים בין עובדיו. אלא שההסכמים שנחתמו במהלך עשרות שנים היו בין הגורמים העיקריים להגדלת הפערים.

הממשלה הסכימה מקדמת דנא על כלי אחד: העלאות שכר אחוזיות. כולם מקבלים העלאה של אחוז או שניים או יותר בשכרם. מכיוון שבאופן טבעי, בין עובדי ציבור יש שמרוויחים יותר ויש שפחות, יצרה השיטה האומללה הזאת העלאה גדולה למי שמרוויח הרבה - והעלאה קטנה למי שמרוויח מעט.

הנתב בנמל אשדוד שמרוויח 70 אלף שקל בחודש קיבל את אותם 2% שקיבל העובד הסוציאלי שמרוויח 7,000 שקל. בעוד הראשון שמח לקבל העלאה של 1,400 שקל, קיבל השני 140 שקל בלבד. ככל שמספר ההסכמים גדל, תפח והלך גם הפער - שהרי כל הסכם מתחיל במשכורת שקבע ההסכם האחרון.

הפעם הגיע שר אוצר חדש, משה כחלון, שנחוש לצמצם פערים גם בתחומים אחרים - הוא העלה את שכר החיילים, הוסיף עוד 50 מיליון שקל לקשישים המקבלים הבטחת הכנסה, והנה נפל לידיו הסכם השכר במגזר הציבורי.

אנשים על מזוודות, שביתה בנתב"ג
שביתה בנתב"גצילום: מוטי מילרוד

כחלון לא הגה את המתווה. הממונה על השכר באוצר, קובי אמסלם, מקדם אותו מאז שנכנס לתפקידו לפני שלוש שנים וחצי. אך ההזדמנות לעשות רפורמה גם כאן לא חמקה מעיניו של השר החברתי. הפעם הוא מבקש לשנות את השיטה. במקום לתת את אותו שיעור העלאה לכולם - הוא מבקש לתת סכום כסף קבוע לכולם.

מדהים שהרעיון הפשוט הזה מגיע מהאוצר - ולא מההסתדרות. לכאורה, היא היתה צריכה להיות מודאגת מפערי השכר העצומים בתוך המגזר הציבורי, ולעשות הכל כדי לצמצם אותם. אבל ההסתדרות נסמכת על הוועדים הגדולים, ואלה - תמיד שיאני שכר - לא מוכנים לוותר על ליטרת הבשר שלהם.

לכאורה מדובר במבוי סתום. האוצר רוצה סכום אחד בשקלים, ההסתדרות מתעקשת על העלאה אחוזית. אבל הבשורה טובה היא שכבר במהלך המשא ומתן הסתבר כי קיימת סוג של הקשבה בהסתדרות לרעיון הדיפרנציאלי - בעוד האוצר רוצה לתת 100% מההעלאה בסכום שקלי קבוע, מוכנה ההסתדרות כי 20% ממנה יינתן בשקלים לכולם ו–80% באחוזים.

נכון שהפער בין 100% ל–20% גדול מאוד, אבל ההסתדרות מבינה שאין ברירה אלא להתחיל לפעול לצמצום הפער, ונראים צעדים ראשוניים מאוד להתחלתו של שיח אחר - המשנה את החשיבה המסורתית לתמיד. ככה יושבים הצדדים כל הלילה ומגיעים להסכמה על 50% בסכום קבוע (הנגזר מהשכר הממוצע בכל גוף ציבורי) ולא על 100%, אבל בהסכם הבא כבר אי־אפשר יהיה לסגת לאחור.

ההסכם הזה, שביטל את השביתה מסמן סנונית אחת חשובה - הדרך לצמצום הפערים עוד ארוכה ורצופה מאבקים, אבל הכלי הדיפרנציאלי, זה שרואה את העובד שמרוויח פחות לנגד עיניו, נהפך לכלי מרכזי. באופן אבסורדי ובלתי נתפש, היא מתרחשת על אף ולמרות התנגדותו של מי שאמור לייצג את העובדים החלשים. רכבת השכר הדיפרנציאלית במגזר הציבורי יצאה לדרך. הפרחים לכחלון.

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ