בלי מסגריות ופחחיות: המקום שסטף ורטהיימר רוצה שתכירו - "ולא בגלל ישו שקפץ או לא קפץ" - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בלי מסגריות ופחחיות: המקום שסטף ורטהיימר רוצה שתכירו - "ולא בגלל ישו שקפץ או לא קפץ"

גן התעשייה בנצרת, שהקים לפני כשנתיים סטף ורטהיימר בעלות של 85 מיליון שקל, אמור היה להכיל 1,000 עובדים ערבים ויהודים ולהוות כר צמיחה למפעלים נוספים שיוקמו בסמוך - אך מעסיק 300 עובדים בלבד

2תגובות

הכניסה לגן התעשייה של סטף ורטהיימר בהר הקפיצה בנצרת מזכירה כניסה לאחד מבתי המלון שנבנו בעיר לקראת פרויקט נצרת 2000; התקווה לצמיחת התיירות לקראת המילניום החדש יצרה התרגשות גדולה, שלוותה בבנייה בקצב מואץ, אלא שאז התחילה האינתיפאדה השנייה וניפצה את הפנטזיה. כיום לא מעט משרדים במקום עומדים ריקים, כמו גם חלק נכבד מגן התעשייה בן השנתיים, המרוכז במבנה מרשים ביופיו, אך במנותק מהעיר.

בניגוד לתיירות בנצרת, אומרים מנהלי הגן, שהוקם באפריל 2013 ואמור להעסיק 1,000 עובדים לעומת 300 שעובדים בו כיום, מדובר בכוונה תחילה. "יכולתי למלא את המקום בחצי שנה", אומר אריה דהן, המנהל את כל הגנים שהקים ורטהיימר, שהשקיע במקום 85 מיליון שקל מכיסו. "אנחנו מאכלסים את המקום באופן אטי ומבוקר, מתוך חשיבה לטווח ארוך. תפישת העולם של ורטהיימר ברורה — תמהיל של חברות נקיות שעוסקות בייצור ויצוא. כמו כל הגנים האחרים שהקים ורטהיימר, גם גן זה משמש אינקובטור שממנו מתחילים וממנו יוצאים להקמת מפעלים גדולים יותר מסביב".

כרגע יש פה ארבע חברות שמעסיקות 300 עובדים, ולולא אמדוקס, שלא מייצרת מוצר מוחשי, גם זה לא היה.

דהן: "נכון, אבל בתוך חמש שנים המקום יהיה מלא. פונות אלינו עשרות חברות שרוצות להיכנס. לא נכניס מסגריות ופחחיות או סדנאות לא נקיות. חשוב לנו שייווצרו פה מקומות עבודה שיאפשרו למגזר הערבי להשתלב בעולם התעסוקה, ושהתחומים שבהם נפעל יוכלו לגדול ולהעסיק אנשים נוספים לאורך זמן".

אתם לא חלק מאזור תעשייה גדול ושוקק, הבניין די מנותק מהעיר.

דהן: "כרגע. אנחנו מקווים שבתוך כמה שנים יהיו סביבנו לא מעט מפעלים שהתחילו בבניין הזה, ויהפכו לאזור תעשייה שלם, כפי שקרה בתפן. לשם כך יש לשנות גם ייעוד של קרקעות. הקרקע הזאת יועדה להקמת מלון, והייעוד שלה שונה. הקמת הגן הזה ארכה שמונה שנים עד שהגענו למה שרואים כיום. אנחנו חושבים לטווח ארוך".

לא ממש יודעים עליכם. כל מי שפניתי אליו הפנה אותי למישהו "מעורב יותר", "מישהו שיודע".

דהן: "מי שצריך לדעת עלינו יודע".

"העבודה בידיים חשובה מהאקדמיה"

הביקור בבניין מבלבל. לא סתם אנשים חולפים על פניו מבלי לדעת שזהו גן תעשייה. הוא נראה כמו וילה גדולה או בית מלון, ואפוף דממה. כשמתקרבים שומעים בעיקר את משב הרוח מול הנוף המרהיב. בחצר ובחלל הבניין מוצבים פסלים ועבודות אמנות מתחלפות של אמנים ערבים, ובשעות הערב הוא מארח גם אירועי אמנות וקונצרטים. בלובי הריק ניצב לוח גדול עם משבצות כסופות וריקות, שנשאו את מספרי הקומות והכל נראה סטרילי, מצוחצח ונוצץ. בקומה הראשונה יש קפיטריה וחדר אוכל עבור העובדים.

בקומה הרביעית, שבה ממוקמים משרדי הגן, חיכה לנו ורטהיימר, 89, שגאה מאוד בגן השביעי שבנה עד כה. לאחר כמה דקות של שיחה עמו מבינים כי בניגוד לרושם שמקבלים מהתושבים בנצרת, המדברים על פארק היי־טק, תכלית הגן היא "עידוד התעשייה המקומית המקדמת עבודה בידיים, החשובה מאקדמיה". זוהי מנטרה שוורטהיימר חוזר עליה כבר שנים.

עופר וקנין

"יש יותר מדי אקדמאים ומה שחסר זה מקצועות תעשייתיים", אומר ורטהיימר. "הגן נבנה במטרה להכיל תעשיות שישאירו את הילדים של התושבים בנצרת בעיר, ויספק להם תעסוקה במה שהם רוצים לעסוק בו — מתכשיטים ועד היי־טק, כל מה שהאנשים פה אוהבים לעשות", הוא מוסיף.

הדגש על התעשייה, לדבריו, הוא רק כלי למימוש חזון רחב יותר: לדעת לחיות עם השכנים ולחזק את אזור הצפון כדי שיהודים וערבים לא יברחו ממנו למרכז.

בית ספר לצורפות במימונו של ורטהיימר

תמהיל החברות הפועלות כיום בגן מעניין: כולן יצואניות, וכולן מעסיקות יהודים וערבים. נכון להיום, במקום פועלות שלוש חברות תעשייתיות־יצרניות, בהתאם לדרישותיו של ורטהיימר: אלפא אומגה, חברה בינלאומית לתכנון וייצור מכשור רפואי השייכת לבני הזוג רים ועימאד יונס, המעסיקים 70 עובדים יהודים וערבים; ברודקום, חברת השבבים המוליכים למחצה, המעסיקה כ–20 עובדים; ואמדוקס, החברה הגדולה בגן, שבמובנים רבים אחראית לתחושה שמדובר בפארק היי־טק. אמדוקס, שלא מייצרת אך מייצאת, מעסיקה במקום כ–200 עובדים, רובם הנדסאים ומהנדסים ערבים, וכבר ביקשה אישור להרחיב את מספר עובדיה בעוד 50–150.

החברה הרביעית הפועלת בגן היא ג'ולי יהלומים (Julie Diamonds), שמייצרת ומעצבת תכשיטי יהלומים ואבני חן בנצרת ומייצאת לחו"ל. בנוסף, פועל במקום בית הספר לצורפות מג'מריה במימון מלא של ורטהיימר, המעניק קורסי צורפות לכ–20 יהודים וערבים בני כל הגילאים, שלומדים במשך עשרה חודשים את המקצוע. על פי הערכות, כ–70% מהעובדים בפארק הם ערבים.

המודל הוכיח עצמו כבר 7 פעמים

שאלת אטיות האכלוס באזור הסובל ממחסור גדול באזורי תעשייה, עולה שוב ושוב. מקורב שהיה שותף להקמת הגן קובע כי אחת הבעיות המרכזיות נעוצה בעובדה שאין תרבות יזמים בנצרת ושהפארק מתאים לתעשייה נקייה ולאו דווקא לסוג התעשייה המקומית, שאותה ניתן למצוא בנצרת בשפע. ואולם ורטהיימר מסתייג. "אני מעוניין בכל אדם שעובד עם הידיים", הוא אומר, אך מיד מוסיף: "אני לא לוקח אנשים שלא מתאימים לנו".

ומי מתאים?

עופר וקנין

ורטהיימר: "אנחנו מטפחים פה תעשייה שתגיע לרמה בינלאומית. המומחיות שלנו היא לדאוג ליצוא, בין אם זה מכשור רפואי או ייצור עץ. כל עוד המפעל מיועד ליצוא — אין לנו בעיה לכלול אותם פה".

ההגדרה הזאת, כמו גם ההתעקשות המובנת על תעשיות נקיות בגן הנמצא כולו בבניין סגור, מורידה לא מעט אפשרויות מן השולחן. כשמדובר במאפייני התעסוקה הקיימים בנצרת, הפנינה הזאת נשארת ריקה במקצת, אלא שוורטהיימר ואנשיו, כאמור, לא ממהרים. "בתוך חמש שנים יעבדו פה 1,000 איש", הוא אומר, "אנחנו לא רוצים לעשות טעויות". מכיוון שמדובר בבייבי שלו, איש גם לא מאיץ בו. המודל הזה של גני תעשייה הוכיח עצמו בעבר במקומות אחרים שבהם ורטהיימר הקים גנים כאלה, ובהם תפן, תל חי ו–GOSB שבטורקיה — ולכן אנשיו תומכים ומאמינים בו גם הפעם.

להקים מערך 
בינלאומי בנצרת

רים יונס, מנהלת ומקימת חברת אלפא אומגה, מספרת שהפארק עשה לה ולחברה שלה רק טוב. "החלום היה להקים חברה בנצרת. זה לא התאפשר קודם כי לא היו בניינים מתאימים וכי אין תוכניות מתאר לאזורים תעשייתיים בנצרת. ההגעה לפה מתיישבת עם החזון שלנו — להקים חברה גלובלית במקום שבו אנחנו חיים".

יונס מדגישה כי היא חלק בלתי נפרד מהשינוי שמתרחש בנצרת כיום. "הגיע הזמן שנצרת תפסיק להיות מקום תיירותי וקולינרי בלבד, ושיהיה פה גם היי־טק. אין ספק שבזכות הגן הזה יותר צעירים ילכו לתעשייה ויותר יזמים יפתחו עסקים לייצור ויצוא. בנוסף, אנחנו מוכיחים גם שאפשר לעבוד ביחד, ערבים ויהודים".

נראה כי רמת הגזענות עולה בישראל בשנה האחרונה.

"חייבים להיות אופטימיים. מי שלא אופטימי לא יכול לחיות כאן".

אחד המאפיינים המעניינים במקום הוא, כאמור, העבודה המשותפת בין יהודים לערבים. דהן גאה לספר כי בתקופת צוק איתן "כולם באו לעבודה כרגיל ואיש לא החרים או נעדר".

ואולם ורטהיימר לא אוהב את ההתעסקות בשאלה כמה עובדים ערבים יש בגן. "מי שפה נמצא כאן כי הוא עובד טוב, לא כי הוא ערבי", הוא מצהיר. עוד ייאמר לזכותו כי הנימה האוריינטליסטית נעדרת מדבריו וכי החיבה הישראלית לשימור הערים הערביות כבירות קולינריה ואותנטיות נעדרת אף היא. "כולם מכירים את אופי התיירות בנצרת, אבל אני רוצה שיכירו אותה בזכות המפעלים שלה, לא משום שישו קפץ או לא קפץ מההר", הוא אומר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#