להציל ילדים ממוות במשרה מלאה, 6 ימים בשבוע - ולקבל רק 3,500 שקל בחודש

2,000 סייעות רפואיות מלוות מדי יום ילדים עם בעיות רפואיות בגנים ובבתי הספר ■ הן עוברות הכשרה מועטה, משתכרות שכר מינימום - ועד השנה גם פוטרו מדי קיץ

חיים ביאור

במשך שנים רבות היתה נ' בעלת חברת קייטרינג לאירועים קטנים, עד שלפני שנתיים החליטה על הסבה מקצועית והחלה לעבוד כסייעת רפואית בבית הספר ביישוב בו היא מתגוררת בשרון. "זה התחיל מרצון לעזור לחברה טובה, שאחד מילדיה חולה במחלה גנטית נדירה", היא מספרת, "חשבתי שאוכל לתרום במשהו לילד הזה, ולמשפחתו בכלל".

הילד שנ' משמשת כסייעת הרפואית שלו, יעלה בחודש הבא לכיתה ג'. אמנם אין לו מגבלות פיזיות, אבל הוא לא יכול לשהות בשטח בית הספר, גם לא בתוך הכיתה, בלי השגחה מיוחדת, משום שאם יעלה לו החום — בגלל משחק או ריצה מאומצת בהפסקה — הוא יתחיל לפרכס, ועבורו זו סכנת חיים. "ללא סייעת רפואית, מסוכן לשלוח אותו לבית הספר וכבר עדיף שיישאר בבית, אלא שאז הוא עלול להפסיד את שנת הלימודים ולסבול מבחינה חברתית", מסבירה נ'.

נ' מלווה את הילד בהסעה לבית הספר, יושבת בכיתה שלו במהלך השיעורים, צופה במעשיו במהלך ההפסקה, ואפילו מלווה אותו עד הכניסה לשירותים. היא גם מצטרפת אליו לטיולי בית הספר. כשאינו חש בטוב הילד בא אליה, היא מודדת לו חום, ובמקרה הצורך — הוא נשלח הביתה, או חמור מכך לבית החולים.

נ' אינה סייעת רפואית רגילה — אלא "סייעת רפואית דיסקרטית", מונח שעדיין לא מוכר על ידי משרדי האוצר והבריאות. "הילדים בכיתה, וגם הוריהם, אינם יודעים שאני הסייעת שלו", היא מסבירה. "הם חושבים שאני הסייעת של הכיתה. רק המחנכת יודעת. אף שאני דיסקרטית, עלי לטשטש את העובדה הזאת במידת האפשר". הדיסקרטיות חשובה בשל המאמץ לשלב את הילד בכיתה מבחינה חברתית ולימודית. "אם אפסיק להיות דיסקרטית, הילד יהיה חשוף למבטים ולפטפטת של חבריו לכיתה ושל המורים, ואולי גם של הורי הילדים. כולם יתחילו לרחם עליו וזה יהרוס את מאמץ השילוב", היא אומרת. לנ' גם אסור להיות חולה. אם זה קורה, אין לה מחליפה, ואז גם הילד נאלץ להישאר בבית ולא ללכת לבית הספר.

אף שנ' משמשת בתפקיד במשרה מלאה ועובדת ששה ימים בשבוע, שכרה, המשולם על ידי הרשות המקומית, הוא 3,500 שקל בלבד. עד השנה שעברה קיבלה נ' את שכרה רק במשך עשרה חודשים בשנה. היא פוטרה בסוף כל חודש יוני — והתקבלה לעבודה מחדש ב-1 בספטמבר. הודות להתערבות של ועדת החינוך של הכנסת, בראשות יעקב מרגי (ש"ס), ושל ח"כ זהבה גלאון (מרצ), אמורות הסייעות הרפואיות לקבל החל מהשנה משכורת גם עבור החודשים יולי ואוגוסט. ואולם, לא ברור אם המשכורת עבור חודשיים אלה תהיה זהה לזאת של החודשים האחרים.

גן דו לשוני בחיפה
צילום: אבישג שאר-ישוב

"חייבות להקים 
איגוד מקצועי"

בישראל עובדות כיום 2,000 סייעות רפואיות. הכשרתן מצומצמת ביותר, ואולי יש לכך קשר למעמדו הנחות של המקצוע. מדובר במפגש עד שני מפגשים שמקיימת הסייעת עם רופא המשפחה של הילד, וזה הכל.

"אנו חייבות להקים איגוד מקצועי חזק שיקדם אותנו, מקצועית וכלכלית ויפתור לנו כמה בעיות שצצות במהלך העבודה שלנו", אומרת נ'. "למשל, מי בדיוק הבוס שלנו במהלך היום? בבית הספר אני לא מועסקת על ידי המנהלת, אבל נתונה למרותה. היא דורשת ממני שאעשה כל מידי דברים שלא קשורים לתפקידי, כמו למשל לארגן את חדר הספרייה. זה ניצול, ואין לי למי לפנות בעניין זה".

בתיה (השם המלא במערכת), בת 60, עבדה שנים רבות כמנהלת אדמיניסטרטיבית של משרד לעריכת דין בחיפה, ופוטרה לאחר שהמשרד צימצם את פעילותו. היא לקחה קורס למזכירות רפואיות, קיבלה תעודה, אך לא הצליחה למצוא עבודה בתחום. גם קורס לליווי ילדים עם אוטיזם שעברה באופן פרטי, לא סייע לה להשתלב. היא פנתה לרשות המקומית וקיבלה תפקיד של סייעת רפואית.

"בהתחלה הציעו לי להשגיח על ילדה בת שלוש הסובלת מאפילפסיה. נפגשתי עם הרופאה שלה והיא קבעה בתום השיחה שאני מתאימה ללוות את הילדה. אבל פתאום נתקפתי חרדה מגודל האחריות", מספרת בתיה, שלבסוף לא טיפלה בילדה. "לפני שש שנים קיבלתי אחריות על ילד חולה סוכרת, שיעלה כעת לכיתה ו' — הכיתה האחרונה שעד אליה יש ליווי של סייעת רפואית". לדבריה, היא לא נמצאת עם הילד בתוך הכיתה, אלא נכנסת אליו לכיתה אחרי כל שיעור. בנוסף, היא משגיחה עליו בהפסקות, כשהיא מצוידת במכשיר למדידת ערכי הסוכר שלו.

"בפועל אני עובדת כמו אחות, אבל קיים פער ענק בין התנאים הבסיסיים שיש לי לבין התנאים המוענקים לאחות", אומרת בתיה. עוד היא מספרת שהמשרה שלה היא בהיקף של 70% — והשכר הוא 3,300 שקל. "הייתי רוצה שהמשרה שלי תהיה מלאה, אבל לא נראה לי שתימצא העירייה שתקצה לזה משאבים. אני יודעת שבחלק קטן מהרשויות המקומיות הסייעות הרפואיות עובדות, בעיקר בחודשי הקיץ, בעבודות מינהלתיות שונות, וזה משלים להן את השכר לרמת שכר המינימום, אבל בגדול, זה לא קורה. המקצוע לא מוסדר בחוק, אין בו הכשרה מסודרת ולכן, למרות חשיבותו הוא נותר סוג של חלטורה ובטח לא מקור להכנסה מכובדת. כשאצא לפנסיה בקרוב כבר לא אעסוק בזה".

"לא ברור למה אין גברים בתחום"

גילי אלון, 49, סייעת "רגילה" (לא רפואית) בגן טרום חובה בבאר שבע, שהיתה שותפה למאבקים קודמים של הסייעות ה"רגילות" לשיפור תנאי העסקתן, החליטה בשנה האחרונה להקים התארגנות של סייעות רפואיות. "הסייעת הרפואית אמורה לטפל בילד אחד שיש לו בעיות רפואיות מסכנות חיים ובמקרים נדירים היא מלווה גם ילדים עם בעיה נפשית. לעתים על הסייעת להזריק לילד חומר נגד אלרגיה או אינסולין. על אף שהיא עובדת של הרשות המקומית, היא לא משתכרת ככל עובד אחר של הרשות, והשכר שלה מחושב לא לפי 42.5 שעות בשבוע, כמו עובד רגיל, אלא לפי 36 שעות בשבוע לכל היותר", אומרת אלון.

גילי אלון

לדבריה, בסיוע עמותת איתך-מעכי — משפטניות יהודיות וערביות למען צדק חברתי, המסייעת לנשים שבשוליים הכלכליים והפוליטיים — והסתדרות המעו"ף (פקידים), השיגו הסייעות הרפואיות שיפור, כך שב–2015 הן יקבלו מהרשות המקומית שכר עבור 12 חודשים בשנה ולא עשרה חודשים בלבד. בתקופת הקיץ הן אמורות להיות מנוידות לתפקידים מנהליים שונים ברשות.
"רק בסוף אוגוסט נדע כמה רשויות מקומיות אכן מממשות את ההסדר", אומרת אלון. "אבל עדיין לא נפתרה בעיית השכר עצמו, שנותר נמוך, מכיוון שתפקיד הסייעת הרפואית אינו נחשב למשרה מלאה, שלא בצדק: כמחצית מהסייעות הרפואיות מטפלות למעשה בשני ילדים עם צרכים רפואיים מיוחדים, הלומדים בכיתות שונות, ולא רק בילד 'שלהן', ללא תוספת שכר. על קביעות — כלל לא מדברים. במצב הזה, לא פלא שרוב הסייעות הרפואיות לא מחזיקות מעמד זמן רב ופורשות לעיסוקים אחרים".

נטע לוי, משפטנית בעמותת איתך־מעכי, אומרת כי הסייעות הרפואיות הן תת־ענף של סייעות משלבות (המלוות ילדים עם קשיים נפשיים). לדבריה, גם לאחר שתוקן עניין חודשי התשלום לסייעות הרפואיות, הרי שמימוש זכותן לקבלת שכר עבור 12 חודשים אינו אוטומטי ולשם כך עליהן לפנות לרשות המקומית ולבקש ממנה לשבץ אותן בעבודה מינהלתית כלשהי. "מי שאינה מצליחה בכך, נשארת עם 30 שעות בשבוע, שזה 72% משרה. יוצא שבמקום הביזוי של אי־קבלת שכר במשך כל חודשי השנה, יש כעת ביזוי אחר, בזה שהסייעות הרפואיות צריכה לרדוף אחר תעסוקה לחודשי הקיץ", היא טוענת.

נטע לוי

לוי אומרת שככל הידוע לה, כל הסייעות הרפואיות הן נשים. "לא מובן לי מדוע אין גברים במקצוע. הרי לעתים טוב שסייע ממין זכר יעזור לבן בגן הילדים או בבית הספר. הוא יכול לעשות את העבודה לא פחות טוב מסייעת אשה".

אין נהלים קבועים

דינה (שמה המלא במערכת), עובדת סוציאלית, היא אם לשני ילדים עם צרכים רפואיים בגיל בית ספר יסודי. היא מעידה שבכל שנה קשה לה להשיג סייעת רפואית, ככל הנראה עקב השכר הנמוך המשולם להן. "בלי הסייעת, אני לא יכולה להביא את הילדים שלי לבית הספר ואז אני נאלצת להישאר עמם בבית ולהפסיד ימי עבודה", היא מספרת. לדבריה, כעובדת סוציאלית היא הכשירה בעצמה את הסייעות הרפואיות של ילדיה. "היעדר נהלים קבועים והעובדה שתפקיד הסייעת הרפואית אינו מוגדר למרות שהיא עושה עבודה מצילת חיים — פוגע במעמד הסייעות", היא אומרת.

לטענתה, המעמד החלש של הסייעות הרפואיות מתבטא, בין היתר, בכך שהגננות מצפות מהן שיעסקו גם בניקיון, למרות שאינן חייבות לעשות זאת. "יש סייעות שהגננות ממש מתעמרות בהן. גם בבית הספר, המורה יכולה להוציא אותה מהכיתה או להגיד לה ללכת להביא גירים. ומאחר שאין להן גב ציבורי, אין ברירה והן מעדיפות שלא להתעמת עם הגננות או המורות. מכאן קצרה הדרך לעזיבת המקצוע. הורים בעלי אמצעים כלכליים מוספים מכיסם סכום חודשי לסייעת, כדי שתישאר בכל זאת, אבל זאת פרטיקה שגויה. המצב חמור במיוחד במגזר הערבי. בטייבה או בטירה, השוכנות קרוב לישוב שבו אני גרה, אין כמעט סייעות רפואיות. לא כי אין צורך בהן, אלא כי איש לא שמע על קיומן".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker