להעלות את גיל הפרישה, אבל בשכל

אם תרצו, נדרשת כאן תוכנית ויסקונסין משופרת לאנשים מבוגרים

טלי חרותי-סובר

אחד התחומים היותר קשים לפיצוח בשוק העבודה כיום הוא תעסוקת מבוגרים. נתוני הלמ"ס ברורים: שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה הוא 80% עד גיל 44, אך צונח ל-69% מעל גיל 55 ול-51% מעל גיל 60. כשמדובר בגברים המגמה דומה, אבל המספרים אחרים - עד גיל 44 עובדים 90% מהגברים, אחרי גיל 54 - 80%, ומעל גיל 60 עדיין עובדים 71%. אפילו אחרי גיל 65, 50% מהגברים עוד עובדים, לעומת 28% מהנשים בלבד.

למה זה קורה? יש שיגידו שמדובר בהתנהלות טבעית - אדם מבוגר יותר רוצה לעבוד פחות, ומכיוון שנשים לא משכילות עובדות בעבודות פיזיות או שוחקות, כמו ניקיון או הוראה, הן נפלטות מהר יותר משוק העבודה. מנגד, יש מי שיטען כי מדובר באפליה בסיסית בין צעירים ומבוגרים בכלל, ובין נשים וגברים בפרט, ונשים מבוגרות משלמות את המחיר.

צילום: רויטרס

והמחיר כבד. לא רק שהן מוצאות את עצמן ללא עבודה בגיל צעיר יחסית לתוחלת החיים - שהיא כיום 84 - גם כשהן פורשות, הן מגלות שקשה להתקיים בכבוד. מנתונים שפירסמה לאחרונה נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה עולה כי פערי ההפרשות לפנסיה בין גברים ונשים הם 37%, מספר גבוה יותר מהפרשי השכר החודשיים, שהם 30% - מה שהופך את הפנסיה של מי שעוזבת את שוק העבודה מוקדם למצומקת עוד יותר.

על רקע הנתונים האלה עומדת דרישתו של האוצר, יחד עם בנק ישראל והביטוח הלאומי, להעלות את גיל הפרישה לנשים. הדרישה החוזרת ונשנית הזאת מזניקה את ארגוני הנשים, וכן ח"כיות כמו יו"ר מרצ, זהבה גלאון. המתנגדות צודקות - נשים מוחלשות ייאלצו לחכות עוד שנתיים לפנסיה הקטנה ממילא. המתנגדות גם טועות - דווקא ההפרשות הקטנות יותר במהלך כל השנים מעודדות, שלא לומר מחייבות, נשים לא לנצל את זכותן לצאת בגיל 62 ולעבוד יותר שנים. עם זאת, האם אנחנו באמת רוצים לראות עובדת ניקיון בת 64, או מורה שחוקה לחלוטין שנשארת במערכת רק כדי לחכות לגיל הפנסיה שעלה? מובן שלא. לכן הפתרון צריך להיות חכם.

גיל הפרישה לנשים יעלה, כי אין ברירה. התארכות תוחלת החיים תגרום לביטוח הלאומי לקרוס בתוך עשור או מעט יותר. גם לנשים, בעלות הפנסיות הקטנות כאמור, המצב הנוכחי רע, בעיקר אם הן אינן עובדות בתחומי ידע. עם זאת, לא ניתן להעלות את גיל הפרישה ללא צעדים מקדימים ומקבילים, שימנעו עוני קשה.

האתגר העומד כיום בפני שר הכלכלה הוא שימור נשים מבוגרות בשוק העבודה, כמו גם גברים. עד היום זה לא ממש הצליח. כלים כמו קרן מעגלים, שמקבלת מאות מיליוני שקלים מהכיס הציבורי, הוכחו ככישלון מהדהד.

זה הזמן לפרוש רשת ביטחון פרו־אקטיבית, שתכלול תוכנית הוליסטית המאפשרת ליווי פרטני בתהליך הסבה מקצועית אמיתי (ולא קורס אקסל או אנגלית בסיסית, כפי שנותנת היום מעגלים למעסיק, ולא לעובד). התוכנית הלאומית הזאת תכלול גם תהליכי העצמה, מנטורינג, השמה וליווי שלאחריה, בתפקיד החדש שאותו ניתן יהיה לעשות לפחות עד גיל 64 - עדיף גם אחריו.

אם תרצו, נדרשת כאן תוכנית ויסקונסין משופרת לאנשים מבוגרים. התוכנית הזו צריכה להינתן בידי גורמים שיודעים לבצע - כמו הג'וינט - כדי שלא תהפוך למאגר ג'ובים למקורבים. אפשרות אחרת ומהפכנית היא ביטול חובת גיל פרישה ויציאה דיפרנציאלית לפנסיה, כשבעלי מקצועות שוחקים יוכלו לקבל אותה מגיל 55, בעוד מנהלים ומנהלות - מגיל 67 או אף יותר, תלוי במקצוע.

בין אם מדובר בפתרון כזה או אחר, ברור כי נדרש פה מעשה. תוחלת החיים מתארכת לשמחת כולנו, אך כל יום שעובר מרחיב את מעגל העוני הנשי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker