השכר הנמוך של המרפאות בעיסוק עולה ביוקר למטופלים - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השכר הנמוך של המרפאות בעיסוק עולה ביוקר למטופלים

90% מהמועסקים בריפוי בעיסוק הן נשים, והן משתכרות מעט מעל שכר המינימום ■ רבות מהן מועסקות במשרה חלקית או באמצעות חברות קבלן ■ השכר הנמוך יוצר זרימה קבועה של מרפאות למכונים פרטיים על חשבון המטופלים

22תגובות

מלכי שפירא, מרפאה בעיסוק ומתמחה בהתפתחות הילד, סיימה לפני חמש שנים את לימודי התואר הראשון, לאחר שסיימה גם תואר ראשון בחינוך. היא התקבלה לעבודה בקופת חולים לאומית, אך לא כעובדת מן המניין, כפי שהיתה רוצה, אלא במעמד של פרילנסרית. כיום היא מועסקת במוסד רפואי אחר, וגם הפעם - לא כעובדת קבועה, אלא באמצעות חברת כוח אדם חיצונית, מנפאואר.

"אני אוהבת את העבודה שלי, אם כי השטח שמוקצה לצורך הפעילות הטיפולית הוא קטן ונראה לעתים כמו כוך, ועל אף המשכורת", היא אומרת. לפי הערכות במשרד הבריאות, 90% מבין כ–4,300 המרפאים בעיסוק הן נשים והוא מאופיין בכל המאפיינים ה"נשיים" - מקצוע טיפולי, שכר נמוך והרבה משרות חלקיות, המשולמות על פי שעת עבודה.

"השכר שלי הוא מעט מעל שכר המינימום במשק, ואני מקבלת גם תוספת גלובלית של 150 שקל בחודש", אומרת שפירא. "יש מרפאות בעיסוק שאינן מקבלות שכר עבור שעה פנויה, שנוצרת אם מטופל מבטל את התור, ואני כן מקבלת שכר גם אם התור בוטל. אבל באופן כללי, השכר שלנו דומה לזה שמקבלות עובדות הניקיון והוא אינו מתאים לעובדים אקדמאים".

עופר וקנין

שאיפתה הגדולה היא להיות עובדת ישירה של קופת החולים, "כך שאהיה חלק מההווי של הסגל, אשתתף בקביעות בישיבות העובדים ואקבל הדרכה שוטפת", אומרת שפירא. "אם זה לא יסתייע, אולי אפתח קליניקה עצמאית לריפוי בעיסוק, יחד עם שותפה. אשלב בה את התחום הנוסף שאותו למדתי - הידרותרפיה (ריפוי באמצעות מים)".

מי שכבר קיבלה החלטה לפרוש מעבודתה כשכירה ולפתוח, לפני חצי שנה, קליניקה משלה היא מאיה וינרמן־כהן, 35, שעבדה במקצוע זה במשך תשע שנים, בשירותי בריאות כללית.

וינרמן־כהן, שגם מלמדת כמורה מן החוץ בחוג לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו, מספרת שהשכר הנמוך היה המניע. "מבנה המשרה שלי היה מוזר: 75% משרה שהם חצי משרה קבועה ועוד רבע משרה שהיא בעצם שירות שהקופה רכשה ממני באופן פרטי. כששאלתי מה לגבי 25% נוספים אמרו לי שאם אני רוצה להשלים את המשרה, אני יכולה לעשות זאת, אבל במקום אחר. לא רק אני הועסקתי בצורה כזו, אלא רוב המרפאות בעיסוק. המיעוט שעבד במשרה מלאה השתכר בקושי 6,000 שקל בחודש, והיתר השתכרו פחות, לפי חלקיות המשרה. העבודה עם ילדים עם בעיות מוטוריות או יכולת תפישתית נמוכה, צעירים עם תסמונת דאון או עם קשישים הסובלים ממחלת פרקינסון היא קשה, דורשת מיקוד ומאמץ מנטלי עצום. אבל התגמול הכספי מעליב".

וינרמן־כהן לא חשבה לרגע לעזוב את המקצוע שהפך, לעדותה, לחלק מאישיותה, אבל הפסיקה את עבודתה כשכירה והקימה קליניקה משלה. "ושלא תהיה טעות", היא אומרת. "הקמת קליניקה עצמאית בריפוי בעיסוק אינה מהלך אידיאלי, כי בקליניקה, שלא כמו בבית חולים או במרפאת קהילה, אין למרפאה בעיסוק צוות צמוד של רופא, קלינאי תקשורת, פסיכולוג או עובד סוציאלי, ולכן הקליניקה לא יכולה לטפל במקרים מורכבים מאוד. ביום שבו יעלה השכר של המרפאות בעיסוק, בהחלט אשקול לחזור להיות שכירה בבית חולים או מרפאה ציבורית".

"להגדיר ריפוי בעיסוק כתחום התמחות"

וינרמן־כהן לא לבד. באחרונה הוקמה קבוצת תודה רב"ע (ריפוי בעיסוק) שמטרתה לקדם, באמצעות הפייסבוק ועלוני מידע, את המודעות של הציבור לריפוי בעיסוק גם במגזר הציבורי. ד"ר עדי שטרן, 37, מרפאה בעיסוק במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים הדסה עין כרם, מסבירה כי השכר הנמוך יוצר זרימה קבועה של מרפאות בעיסוק אל המכונים במגזר הפרטי, בעיקר בתחום הטיפול בילדים. "בעיני ההורים, המכונים הם לעתים אלטרנטיבה לקופות החולים ולתחנות טיפות חלב, שם התורים ארוכים ויכולים להגיע עד חודשים", אומרת שטרן. לדבריה, "הורה לילד העומד לעלות לכיתה א', למשל, רוצה שבנה יקבל טיפול מיידי בתחום חיזוק מיומנות הכתיבה, חיזוק חגורות הכתפיים או ארגון הילקוט והקלמר, והיא תעדיף לפנות לקליניקה פרטית. ומה עם מי שאינו מסוגל לשלם עבור השירות הפרטי?"

שטרן, המועסקת 10 שנים בהדסה, משתכרת 10,000 שקל ברוטו בחודש. "כל מרפאה בעיסוק שאני מכירה מתבססת על בן הזוג כמפרנס ראשי, בגלל השכר הנמוך ובגלל שרבות עובדות במשרה חלקית. מתוך 20 מרפאות בעיסוק בהדסה, רק שתי קולגות שלי ואני מועסקות בהיקף מלא".

לדברי שטרן, לא רק השכר הוא הבעיה, אלא גם העובדה שאין כמעט קורסים לגמול השתלמות בתחום הריפוי בעיסוק, שלא כמו בקרב הרופאים, אחיות ופיזיותרפיסטים בעיה נוספת היא היעדר התמחויות: "כפי שרופאים ואחיות מזוהים לפי המומחיות שלהם, למשל רופא פנימי, גינקולוג נוירוכירורג או אחות פסיכיאטריה, כמרפאה בעיסוק אינני מוגדרת כמומחית בתחום מסוים, כגון ילדים, זקנים, שיקום קוגנטיבי, שיקום כף היד, או שיקום אחרי אירוע פיסי מוחי. בעיקרון אני יכולה לפתוח קליניקה לטיפול בילדים, למרות שאיני עוסקת בזה. משרד הבריאות חייב להגדיר מומחיות של מרפאה בעיסוק במסגרת חוק מקצועות הבריאות. לא זו בלבד שזה יוסיף יוקרה למקצוע, זה גם יאפשר לנו להיות מתוגמלים כספית".

"אסור שנגיע למצב של הדיאטניות"

אחת הבעיות המטרידות את המרפאים בעיסוק היא הצפת השוק, הן בשל הקפאת התקנים בבתי החולים ובמרפאות והן עקב הכוונה לפתוח מגמה נוספת לריפוי בעיסוק באוניברסיטת אריאל. "אסור שנגיע למצב של הדיאטניות, תחום שבו נפתחות מגמות לימוד בלי סוף, השוק מוצף, ומסיימות התואר נאלצות להמתין שנתיים לתחילת הסטאז", אומרת שטרן. "במקצוע שלנו עושים סטאז' תוך כדי לימודים, וזה טוב, אבל הקפאת התקנים במקביל לגידול במספר הסטודנטים הבוגרים, עלולים ליצור מחסור במקומות הכשרה".

יו"ר איגוד העובדים הפרא־רפואיים שבמסגרת ההסתדרות, אלי גבאי, אומר שמקצוע הריפוי בעיסוק בישראל, כמו גם שלושת המקצועות הפרא־רפואיים האחרים (פיזיותרפיה, דיאטניות וקלינאות תקשורת), סובלים ממחלות דומות: חוסר הערכה בסיסי מצד המעסיקים, לרבות משרד הבריאות, מה שגורם לשכר הנמוך בענף; היעדר התייחסות מצד הרגולטור (משרדי האוצר, החינוך והבריאות) לעוסקים במקצועות אלה ולמצוקותיהם, בניגוד להתייחסותם הרצינית לכל בעיה שמעלים הרופאים והאחיות; ושברי המשרות, שבהן נאלצים להסתפק יותר מ–90% מעובדים. יש להוסיף גם היעדר אופק מקצועי, או כלכלי. "על אף שב-2010 המרפאים בעיסוק הכלולים בהסכם הקיבוצי, קיבלו תוספת שכר של 12.5%, לעומת תוספת של 7.5% שהובטחה לכלל עובדי המגזר הציבורי, עדיין השכר מגיע ל-5000 שקל למשרה מלאה עם 15 שנות ותק. אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות, הזדעזע כשסיפרתי לו על כך לראשונה, אבל ידיו כבולות".

לדברי גבאי, בעיה קשה במיוחד היא חולשתם של בעלי המקצוע הזה "מרפאה בעיסוק מבית לוינשטיין ברעננה אמרה לי: 'מה ייצא לי אם אפסיק את העבודה ואצא לשביתה? מי ישמע אותי, חוץ מהמטופלים שלי, שיגידו כמה אני מסכנה?" מה שהמעסיקים של אותן מרפאות בעיסוק היו רוצים זה שיפריטו את השירות. אילו היה למטופלים שכל, הם יכלו לתבוע את המדינה ואת המעסיקים ולשאול למה ילד צריך לחכות שנה שלמה כדי לקבל טיפול בריפוי בעיסוק או פיזיותרפי. התשובה לזה היא שמספר התקנים בעייתי מאוד. בעשרים השנים האחרונות יש עלייה מתמדת בכמות הפניות לקבלת טיפול בריפוי בעיסוק, בלי תקן אחד נוסף".

אוליבייה פיטוסי

לדברי גבאי, בקרוב תכנס לתוקף הרפורמה בבריאות הנפש שתשפיע המרפאות בעיסוק והפיזיותרפיסטים הם בחזית הרפורמה הזו, אבל איש לא דיבר אתם על הגדלת התקינה. "דאגו רק לרופאים ולאחיות, ומה יקרה עם המרפאים בעיסוק? לאיש אין תשובה, כי הם שקופים בתוך המערכת. אני לא מתפלא כשמספרים לי על סטודנטים שלמדו ריפוי בעיסוק ואינם עוסקים במקצוע, אלא עובדים כתועמלנים רפואיים, אנשי שיווק בהיי טק או כמורים לחינוך מיוחד. בכנסת יושבים אנשים אטומים שלא מבינים שיום יבוא והם יצטרכו אותנו".

אילן אסייג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#