לירות לתעשייה הישראלית ברגל

בעלים של מפעל צריך להבין - יש לו בוס - והיום קוראים לו אבי ניסנקורן

טלי חרותי-סובר

צריך להיות משוגע כדי להשקיע בישראל, משוגע או מתאבד שיעי ברמה הכלכלית. יושבים היום אנשים בחו"ל ועוקבים בעניין אחר מאבקם של  140 עובדי חברת תרכובת ברום שבנגב. 140 איש, רובם קרובים לגיל 60, שהמפעל המפסיד מבקש לפטר.

אף אחד לא רוצה לשלוח אותם הביתה בהודעה של 30 יום מראש, ופיצויים עלובים. לא לא. 140 איש, שמשכורתם הממוצעת 30 אלף שקל בחודש, הולכים הביתה בתנאי חלום - מענק של 600 אלף שקל לעובד, ומשכורות בנות 18 אלף שקל, שישולמו להם עד גיל 67, כדי לא לפגוע בתנאי הפנסיה המפליגים ממילא.

"אלוהים אדירים" אומר לעצמו המשקיע בחו"ל", מה בדיוק רוצים שם? האנשים יפסיקו להגיע לעבודה אבל ימשיכו לקבל משכורת שגובהה פי שניים מהמשכורת הממוצעת בישראל. על מה הם נלחמים? מה צריך בעלים של מפעל לעשות בישראל, אם הוא רוצה לנהל את המפעל שלו, כראות עיניו?"

אבי ניסנקורן צילום: מוטי מילרוד

התשובה פשוטה: הוא צריך להבין שמי שמנהל את המפעל הוא הוועד. ברגע שיבין את הפרט הקטן הזה, הוא מסודר. יש לו בוס, לבעלים, היום  קוראים לו אבי ניסנקורן (בעבר קראו לו עופר עיני או עמיר פרץ או כל שם אחר). מגיני הפועלים מנהלים את התעשייה הישראלית ביד רמה - ברצותם אנשים ילכו הביתה, ברצותם יישארו, ברצותם המפעל יעבוד, ברצותם ישבות. המגן הנוכחי אוהב במיוחד את המושג סולידריות. כל כך אוהב, שהוא עובר על החוק כשהוא דואג לשביתות הזדהות פראיות במפעלים אחרים, אותם מפעלים שעובדיהם, בתורם, כופפו יפה יפה את ידו של הבעלים, וחיים גם הם בתנאי חלום.

מסתכל המשקיע הפוטנציאלי ורושם לעצמו עוד התפתחות: 140 איש שלא הגיעו לעבודה, קיבלו מכתבי פיטורים הביתה. עכשיו הם רצים איתם לתקשורת - "הביאו לנו מכתבים הביתה! ליד הילדים!", הם רק לא חשבו על הילדים כשלא הגיעו לשימוע, בהוראת הוועד.

בנגב חיים היום 140 איש שעולמם אכן חרב עליהם, רע מאוד לקבל מכתב פיטורים, בנגב, אחרי גיל 50, אבל בכל חודש מגיעים 12 אלף איש בממוצע  ללשכות העבודה, רובם אינם בעלי פריבילגיות, רובם אינם עובדים חזקים שעתידם הכלכלי מובטח, אבל 140 איש בנגב גורמים מהומת אלוהים - כזו שחברי כנסת שלא טרחו לבדוק את הנושא עד הסוף פונים לראש הממשלה, כזו שפותחים איתה את מהדורות החדשות.

מסתכל המשקיע הפוטנציאלי על המתרחש וחושב לעצמו - אוי וויי. מול ועד אלים, מגובה בארגון עובדים אלים עוד יותר, ויו"ר אחד, שנלחם בעד שכר המינימום, אבל מתאבד באותה מידה עבור המשכורות החריגות (59 אלף שקל בממוצע בחודש) של בכירי חברת החשמל - מול הדברים האלה אני לא אצליח לעולם.

אחר כך לא מבינים למה התעשייה הישראלית מתמוטטת. אחר כך שלי יחימוביץ' ומאיר כהן ירוצו לטלוויזיה, ויסבירו שככה אי אפשר. רק משוגע ירצה להשקיע פה, רק מתאבד שיעי ירצה לירות לעצמו כלכלית ברגל, רגע לפני שאבי ניסנקורן עושה זאת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker