על סיפור ההצלחה של "יקב רקנאטי" מעיבה העובדה שמייסדיו תקועים אחד לשני בגרון - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

על סיפור ההצלחה של "יקב רקנאטי" מעיבה העובדה שמייסדיו תקועים אחד לשני בגרון

לא כל מי שאוהב יין או שברשותו אוסף יינות נדיר יכול להיות גם בעל יקב; ללני רקנאטי שיחק המזל פעמיים. נוסף לאהבתו ליין ולאוסף הבקבוקים הגדול - למעלה מ-2,000 מכל העולם - היה לו גם כל מה שצריך כדי להפוך מאוהד לשחקן

תגובות

לא מזמן מכר לני (ליאון יהודה) רקנאטי, בעל השליטה ב"יקב רקנאטי", זירות אגרוף לחיילים אמריקאים בעיראק. המכירה נעשתה במסגרת "אקסקליבר", חברה שהונפקה בבורסה האנגלית בחודש שעבר, אותה הקים עם שותפים אנגלים. החברה מאתרת ומספקת ציוד לצבא האמריקאי בעיראק, מספר רקנאטי בחפץ לב, כפי שהוא מספר על כל עסקיו הענפים: נדל"ן בהולנד, כימיקלים וסילוק פסולת רעילה ברמת חובב, קצת היי-טק. רק על היקב שנושא את שמו הוא מעדיף להישאל כמה שפחות. דווקא העסק הכי מרגש שהיה לו מעולם נהפך לזירת איגרוף שבה הוא שוב ושוב מושלך, חבוט וכאוב, לקרשים.

לא כל מי שאוהב יין או שברשותו אוסף יינות נדיר יכול להיות גם בעל יקב. לרקנאטי, בן 51, שיחק המזל פעמיים. נוסף לאהבתו ליין ולאוסף הבקבוקים הגדול (למעלה מ-2,000 מכל העולם), היה לו גם כל מה שצריך כדי להפוך מאוהד לשחקן. "בבית הורי תמיד שתו יין, אבי היה מביא יינות מחו"ל והיינו שותים מדי פעם", הוא אומר. "גם היו לנו בבית על הכרמל גפנים של ענבי מאכל והיינו עושים מהן יין לבן. אחר כך, כשהתבגרתי, הסתובבתי ביקבים בכל העולם ותמיד היה לי חלום להקים יקב, לא במונחים של עסק, וגם לא חשבתי שאקרא לו על שמי, אלא מתוך אהבה צרופה לעניין. ואז בדיוק מכרנו את אי-די-בי והעיתוי היה נכון והיתה הזדמנות".

לפני ארבע שנים הוא האמין שהוא על סף הגשמת החלום. הוא היה בדרך לקבל למעלה מעשרה מיליון דולר ממכירת אי-די-בי, ובחלק מהכסף התכוון לקנות לעצמו יקב במתנה, או ליתר דיוק להיכנס לשותפות עם האחים שלומי ומשה בן ארי, שנראו לו אז "בחורים נחמדים מאוד ובעלי רקע מצוין".

האחים בן ארי הם נצר למשפחת כורמים ותיקה שעלתה ארצה מרומניה בשלהי המאה ה-19. ראש המשפחה, לייב אבד"ק (אב בית דין קודש), רכש בזכרון יעקב קרקע ממישהו שחי בלבנון והקים עליה אחוזה. באחוזה היו כרמים, מהם התפרנסו בני המשפחה גם בדורות הבאים. עם קום המדינה שונה אבד"ק לבן ארי, על שם לייב המייסד, שבניו ונכדיו המשיכו לגדל ענבים ולשווק אותם לאגודת הכורמים.

לרגע אפשר היה לחשוב שמשה (55) ושלומי (46) עומדים לשבור את המסורת המשפחתית. משה נסע ללמוד רפואה וטרינרית באיטליה ושלומי הלך ללמוד רפואה באוניברסיטת בן גוריון. אחר כך פתח משה קליניקה פרטית בתל אביב ושלומי התמחה בגינקולוגיה. אבל לבסוף הגנים החקלאיים ניצחו. בסוף העשור שעבר עזב שלומי את הרפואה כדי לגבש עם אחיו תוכנית עסקית שכללה את עיקרי חלומם הישן: ייצור יין איכותי במחיר לכל כיס. "הקשר בין יין לרפואה זה החרך הקטן שדרכו מסתכלים על הטבע", אומר שלומי על ההסבה המקצועית שעשה. "אני אומר שצריך להשאיר לטבע את רוב העבודה ולהתערב כמה שפחות".

האחים הפשילו שרוולים וניגשו לעבוד. הם איתרו כרמים מתאימים במושב בן זמרה בגליל העליון, בעזרתו של המומחה ד"ר פיני סריג; מצאו את היינן לואיס פסקו, בוגר תואר שני בייננות מאוניברסיטת דיוויס בקליפורניה, שעבד ביקבים בעמק נאפה וביקב "תשבי" בארץ; ובחנו ספקי ציוד מאיטליה וחביות עץ אלון מצרפת. הכל היה ברור וכמעט סגור, פרט לכסף. 450 אלף דולר, אם לדייק, ורק בשביל ההתחלה. "בשלב הזה התחלנו לחפש משקיע, היינו במשא ומתן עם כמה משקיעים שהתעניינו ובסוף הגענו גם ללני", מספר שלומי. "הוא היה אז באיי-די-בי, עסוק בדברים שלו, היה דירקטור בחברות רבות, ואנחנו הבנו שהוא לא יהיה פעיל. היה בו שילוב של מי שאוהב יין, עם רקע פיננסי. לנו היה הידע. אנחנו בנינו את החבילה. הצגנו לו את הדברים, זה מצא חן בעיניו, הוא הבין שהוא הולך להיות שותף ב-50%".

רקנאטי: "הם היו אצל משקיעים שונים אבל שום דבר לא יצא לפועל והם הגיעו אלי. באו עם תוכנית עסקית מרואה חשבון מכובד שנראתה מעניינת והחלטתי להיכנס לזה. הם היו קשים במשא ומתן אבל הייתי בטוח שהחיים יותר חזקים מכל דבר והאמנתי שנסתדר". רקנאטי הביא לשותפות את חברו הטוב אז, יובל גורלי, בעל חברת מוצרי החשמל "אלקטרו סטאר", גם הוא חובב יינות ואספן, וביחד עם האחים בן ארי הם חתמו במארס 2000 על חוזה להקמת יקב באזור התעשייה בעמק חפר. שותפות חצי חצי, בהשקעה של כ-450 אלף דולר מכל צד.


פרסים ומבוי סתום

בתעשיית היין הישראלית זוכרים כולם כמה שנות מפתח. הראשונה היא 1972, השנה שבה ביקר בישראל פרופ' קורנליוס או (Ough) מאוניברסיטת דיוויס בקליפורניה ואמר שהאקלים ברמת הגולן עשוי להניב ענבי יין אידיאליים. ארבע שנים אחר כך, ב-76', ניטעו ברמה הכרמים הראשונים, ושבע שנים מאוחר יותר, ב-83', השיק המנכ"ל שמשון ולנר את היין הראשון של יקבי רמת הגולן, זה שהוכיח לכל שבישראל אפשר לייצר יין ברמה בינלאומית.

המהפכה שחוללו יקבי רמת הגולן בתרבות היין הישראלית דומה למהפכה התקשורתית שחולל ערוץ 2. בעקבותיה פעילים היום בישראל כ-120 יקבים, רובם הוקמו בעשור האחרון, לא מעט מביניהם הם יקבי בוטיק קטנים שמייצרים יין משובח וזוכים להכרה ופרסים. אם לפני עשר שנים צרך הישראלי הממוצע כשלושה ליטרים וחצי יין בשנה, הרי שהיום הצריכה הממוצעת היא שבעה ליטרים, כשבגוש דן היא אף עולה ל-10 ליטרים לאדם (עם עדיפות של 60% ליינות אדומים). שוק היין המקומי מפיק היום מ-50 אלף טונות ענבים, כ-35 מיליון בקבוקים בשנה, ומייצר הכנסות, על פי הערכת מועצת הגפן והיין, של 600-500 מיליון שקל. על רקע הצמיחה הכללית מרשים לפגוש את יקב רקנאטי הצעיר בצמרת המצעד.

כבר בהיוודע דבר הקמת היקב התעוררה בענף סקרנות וציפייה. אמרו שמדובר בנבחרת מנצחת, אצולת הכורמים עם אצולת הבנקאים. שלומי בן ארי מונה למנכ"ל היקב ל-18 החודשים הראשונים, תמורת שכר חודשי של 10,000 דולר ומכונית צמודה. רקנאטי היה יו"ר מועצת מנהלים. את הלוגו שמוטבע על תוויות הבקבוקים ונראה כמו סמל משפחתי עתיק מצאה אשתו של רקנאטי, לורי, על אריח ספרדי עתיק ואשתו של שלומי, נילי, מעצבת גרפית, נתנה לו את המגע הסופי.

ארבעת השותפים, רקנאטי, גורלי והאחים בן ארי, התחלקו במניות שווה בשווה, 25% כל אחד. כעבור שנה השתנה מאזן האחוזים. אורי שקד, מאנשי היין הוותיקים האחים שקד והמפיץ הבלעדי של יינות רקנאטי בישראל, הצטרף כשותף וקיבל תמורת השקעה של 225 אלף דולר 17.5% ממניות החברה. המהלך דילל את אחזקותיהם של השותפים האחרים ל-17.5% כל אחד, חוץ מרקנאטי, שהגדיל את חלקו ל-30%, תמורת השקעה נוספת והפיכת שם משפחתו למותג יין. בהמשך מכר גורלי המאוכזב את חלקו לרקנאטי, מה שהפך אותו לבעל שליטה (47.5%). שקד (שמיאן להתראיין לכתבה זו) גם השקיע עוד 1.6 מיליון שקלים ביקב ורקנאטי הוסיף 7.7 מיליון שקלים.

בספטמבר 2001 יצאה סדרת היינות הראשונה של יקב רקנאטי ולוותה בחגיגות השקה מתוקשרות וטעימות (באירוע יחצ"ני שנה אחר כך השתלשלו אקרובטים מתקרת היקב בעמק חפר, לתדהמת האורחים). "היה מרגש מאוד לצאת עם הסדרה הראשונה, התקבלנו באהדה גדולה בשוק וקיבלנו ביקורות טובות", אומר רקנאטי. ואכן הביקורות היו טובות והמתחרים ציקצקו בלשון בהתפעלות. דניאל רוגוב, מבקר היין של "הארץ", העניק ליקב ממוצע ציונים מחמיא במיוחד. בספרו החדש, "המדריך של רוגוב ליין הישראלי", שיצא בימים אלה לאור באנגלית, מקבל יקב רקנאטי ארבעה כוכבים (מתוך חמישה בסך הכל), ציון מקביל לטוב מאוד המעיד, לפי רוגוב, על התמדה באיכות.

לא רק מחמאות זרמו כמים. יין רקנאטי גם זכה בכמה פרסים בינלאומיים וגם התחיל להכניס כסף. אף על פי שכניסת היקב לשוק היתה "עם אסטרטגיה של יינות איכותיים במחירים לכל נפש", אומר רקנאטי, כלומר במחירים שנעים בין 35 שקלים עד 150 שקלים לבקבוק בסדרות היוקרתיות של "ספשל רזרב", "לשמחתי היקב היום, שנה ראשונה, רווחי ולא צורך השקעות נוספות". בשנה שעברה כבר יוצרו ביקב קרוב ל-500 אלף בקבוקים, שליש מהם יוצאו לשוק האמריקאי, האירופי והיפאני.

אלא שב-2003 גם הגיעו היחסים בין רקנאטי לאחים בן ארי למבוי סתום, עד כדי כך שביולי שעבר הגישו האחים לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה נגד רקנאטי בסכום של שני מיליון ו-677 אלף שקל. באותו יום הוא תבע אותם בתביעה נגדית, שבה ביקש מבית המשפט שיורה לאחים להזרים לחברה את חלקם היחסי במימון, כפי שמתחייב בחוזה ביניהם.

מה קרה? איך סיפור כה משמח לבב אנוש נגמר בישיבות דירקטוריון המתנהלות בנוכחות עורכי דין, משקיפים והקלטות הדדיות? האחים בן ארי אומרים שרקנאטי רצה מהרגע הראשון לדלל את אחזקותיהם ולהעלים אותם מהשותפות. יש להם אפילו דוגמה מאירוע ההשקה הראשון. "ההשקה היתה מיועדת למובילות חברתיות", אומר שלומי, "הוזמנו כ-100 נשים על ידי נשותיהם של לני ושל יובל. ההשקה עלתה למעלה מ-100 אלף שקל, משהו שאנחנו, משפחת בן ארי, לא רגילים לו, ולני קם ומברך ומודה על ההקמה - אותה הקמה שאנחנו מדברים עליה, שהוא אפילו לא הרים טלפון מהמקומות שבהם הוא היה בחו"ל. לי אין בעיה עם זה שהוא נהנה ועושה חיים, שיהיה לו לבריאות, אבל בהזמנה שמנו לא מוזכר, וכשהוא קם בהשקה ומודה הוא גם לא מזכיר אותנו. אני מממן את האירוע, ועולה לני להגיד תודה לכל מי שעזר לו ואנחנו לא קיימים. אין לו שותפים. זה לא מקרה. זאת היסטוריה ידועה מראש, ככה אנחנו מבינים שהוא רואה אותנו כזמניים וכנעלמים".

רקנאטי לא יודע מה רוצים ממנו. "אני לא יזמתי את הסכסוך הזה ואני גם ניסיתי למנוע אותו, ניסיתי לשבת איתם, לדבר", הוא אומר. לפי השמועות בענף הציעו לו האחים לקנות את חלקם תמורת ארבעה מיליון דולר. "הרבה שנים היו לי עסקים עם אנשים", הוא ממשיך, "ומעולם לא רבתי עם שותף. עם היגיון בריא אין לי ספק שאפשר לפתור את הסכסוך, ולי אין בעיה לשבת איתם ולהמשיך לעבוד. אני לא דורש לסלק אותם מהיקב, הם אלה שדורשים לסלק אותי. זה כמו הכושי שעשה את שלו. אורי (שקד) ואני תרמנו המון ליקב הזה, הצעדנו אותו קדימה, אנחנו מותג. קמו עוד עשרות יקבים בשנים האלה שרוב הציבור לא שמע עליהם, אז לבוא בדרישה שאני אצא מהיקב?"

היית מוכן למכור?

"לעולם לא. זה לא עניין של כסף וזה בכלל לא על הפרק. היקב הוא העסק שהכי יקר ללבי, נושא את שמי ואני מאוד אוהב אותו. עסק עם הרבה נשמה".


ילד מתאקלם מהר

יקב זה לא בדיוק רומנטיקה בכרמים בליל ירח מלא. יקב הוא עסק גחמני שתלוי בחסדי האקלים לא פחות משהוא תלוי במשאביו האנושיים, מהמנכ"ל דרך היינן ועד הפועלים בשדה. בציר שבוצע לא בדיוק ברגע המתאים עלול להחריב עונה שלמה. "צריך לאהוב את זה מאוד כדי להיכנס לעסק שדורש המון אורך רוח והרבה מאוד משאבים ושלא רואים את התוצאה מיד", אומר רקנאטי. "מה שמייצרים היום יימכר בעוד שנתיים או שלוש. זה לא קל. אין עוד מוצר בעולם שיש לו כל כך הרבה מותגים כמו יין. ולמרות שזאת לא תקופה קלה הצלחנו לחדור ולצמוח".

מכריו של רקנאטי מאשרים את הרושם שבפעם הראשונה בחייו הוא התאהב באמת, שהוא חי את היקב בכל נימי נפשו. הוא לא מהסס לנסוע לתערוכות בניו יורק ובצרפת כדי לעמוד ולמזוג יין בדוכנים בעצמו. גם בתערוכת היין השנתית שהתקיימה בבית הסקוטי ביפו הוא נראה עומד שלושה ימים ברצף ומוזג יין לקהל המבקרים העצום.

הוא נולד בניו יורק. אביו, יעקב, למד שם הנדסת אניות ופגש את אמו, איליין. כשרקנאטי היה בן שנה חזרו הוריו לארץ וכאן ניהל אביו את חברת הספנות המשפחתית "אל ים". איליין, הוא מספר, היא ילידת רוסיה. אביה, היום בן 99, "הצליח לעלות את המשפחה על אונייה לקובה והם גרו שם שלוש שנים. אחרי שבטיסטה עלה לשלטון הם עברו לארה"ב". המשפחה מצד אביו מקורה במרכז איטליה, בכפר קטן בשם רקנאטי. "כפר מאוד שרמנטי. ביקרתי שם, נפגשתי עם ראש העיר, הם עושים יין ומאוד גאים בקהילה היהודית שחייתה שם".

לא ברור מהיכן באו היהודים לרקנאטי. יש סברה שהם הוגלו בתקופה הרומית מדרום איטליה או מסיציליה. כך או כך במאה ה-16 הורע מצבם של יהודי רקנאטי והם נדדו מאיטליה לאזורים אחרים באירופה. משפחת רקנאטי התיישבה בסלוניקי וב-1933 בא ראש המשפחה, ליאון רקנאטי, לישראל. בסלוניקי היו לו עסקי טבק, חברה למיון ואריזה ואחר כך גם לקניינות. לישראל הגיע עם הון קטן של 32 אלף לירות שטרלינג וביחד עם משפחת קרסו ואלבו הקים את בנק דיסקונט.

לליאון ולאשתו מטילדה היו ארבעה בנים, הארי, דניאל, רפאל ויעקב, אביו של לני. אחרי מותו של ליאון, ב-1945, ניהל את הבנק האח הבכור הארי. ב-1970 פרץ סכסוך בינו לאחיו והוא יצא מעסקי המשפחה ועזב את הארץ. בעוד יעקב ניהל את חברת הספנות המשפחתית, הפעילה גם היום, ניהלו רפאל ודני את עסקי בנק דיסקונט וחברת האחזקות איי-די-בי. באמצע שנות התשעים נפטר דני וב-99' נפטר רפאל, אחרי שהורשע בפרשת ויסות המניות ואולץ על ידי השופט בייסקי לפרוש מעסקי הבנקאות. יעקב נפטר ב-97' (איליין חיה ובועטת). היחיד מבין האחים שנשאר בחיים, הארי הוא אספן אמנות ומצנט של מוזיאונים שהקים ברחבי העולם, ביניהם המוזיאון "ראלי קיסריה" בקיסריה, הומאז' ליהודי ספרד וסלוניקי.

משרתו של יעקב ב"אל ים" הביאה אותו ואת איליין להקים את ביתם בחיפה. עד כיתה ה' למד לני בריאלי ואז החליטו הוריו לשלוח אותו לפנימייה יהודית באנגליה, שעתיים צפונית ללונדון, לבנים בלבד ("רק בשנתיים האחרונות למדו שם גם בנות"). רקנאטי נשאר בפנימייה עד גיל 18, כולל בחינות בגרות. "הייתי ברדקיסט בבית ספר והורי חשבו שפנימייה בריטית זה דבר טוב, שיחנכו אותי כמו שצריך".

לאורך השנים השתדלה משפחת רקנאטי לדורותיה להימנע מחשיפה עסקית או אישית, אם כי לא תמיד בהצלחה. על אף שלא כל בני הדודים מהדור של לני מאוהבים זה בזה, הם שומרים גם היום על ארשת מאוחדת. אם כבר הם רצים לתקשורת זה למדורי הכלכלה, ורק כשזה הולם את קידום עסקיהם. לני עצמו עשה זאת רק פעם אחת, לקראת השקת היקב, וגם אז הסתפק בתשובות ענייניות, כיאה לבוגר פנימייה בריטית. "היה מדובר במוצר צריכה שצריך לקדם ונרתמתי לזה", הוא אומר.

על השולחן ביקב נפתחים כמה בקבוקים והיין נמזג. רקנאטי מכניס את האף עמוק לתוך הכוס, מתמסר למלאכת ההרחה, לוקח לריאות ואחר כך לוגם לאט בעינים עצומות לרווחה. אבל כניסת היין לא משנה את מזגו והוא לא באמת נפתח. הוא יושב בידיים שלובות על החזה בסגנון רפול וממאן להרחיב. איך הסתדר עם הבריטים בפנימייה? "בסדר, ילד מתאקלם מאוד מהר", הוא אומר.

לא התגעגעת לאמא? בכל זאת, ילד בן 10.

"כשהייתי בא לחופשות לארץ היה לי קשה לחזור אחרי זה, אבל כשהייתי פוגש את החברים זה היה בסדר. אומרים שזה מלמד לעצמאות ומחשל".

רמת הלימודים היתה כמובן גבוהה, האוכל כמובן היה איום ונורא, לא רק אנגלי אלא גם כשר. את ילדיו שלו - טל בן 22, יהונתן בן 20 ויסמין בת 16 - הוא לא העלה בדעתו לשלוח לפנימייה בריטית. מטעמים אגואיסטיים, הוא אומר, שיהיו קרוב.

בגיל 18 הוא חזר לישראל והתנדב לסיירת חרוב. הוא לא הרגיש עוף מוזר, "ממש לא, השתלבתי בלי שום בעיה. רק בטירונות השם רקנאטי עורר קצת את המפקדים, הם טירטרו אותי במיוחד כדי להיות בטוחים שאני לא עשוי מצמר גפן". במלחמת יום כיפור לחם בעיר סואץ וראה רבים מחבריו נהרגים.

המסלול אחרי השחרור היה ברור וכלל הכשרה אקדמית לקראת השתלבות באחד התפקידים באחד עסקים המשפחתיים. תחילה למד כלכלה באוניברסיטה העברית. תוך כדי הלימודים, הוא מקפיד להדגיש, "עבדתי בכל מיני תפקידים זוטרים בבנק דיסקונט, וגם כשומר במפעל בלילות". אחרי התואר הראשון נסע לניו יורק, עבד שם שנה בבנק דיסקונט ואחר כך למד מינהל עסקים לתואר שני באוניברסיטת קולומביה. בסיום לימודיו קיבל הצעות עבודה מפתות מחברות אמריקאיות, אבל העדיף לחזור הביתה עם לורי האמריקאית. למשפחה וילה נאה שבנתה בעצמה בהרצליה פיתוח.

כבר בחופשת הקיץ הראשונה בקולומביה הוא בא לארץ ועבד בכמה מפעלי תעשייה. "הייתי מיועד בסוף הלימודים להשתלב בדיסקונט השקעות, אבל רציתי קודם לעבוד במפעל, לראות מה זה תעשייה. אהבתי את זה מאוד". כשחזר לישראל עבד שנתיים בחברה לקופסאות פח בפתח-תקווה ומשם עבר לדיסקונט השקעות, שם עסק במגוון רחב של תחומים ובין היתר היה יו"ר של "אילנות בטוחה". אחרי שמכר את חלקו באיי-די-בי הקים חברת השקעות חדשה, "סולם" (על שם אביו).

העובדה שרקנאטי לא השתייך לזרם המרכזי של הדיסקונטאים, כמו בני דודיו ליאון ואודי, השאירה בידיו זמן להתמסר לתחביבים ולחיים הטובים. זה כמה שנים שהוא מנהל את קבוצת הכדורסל בני השרון, איחוד בין בני הרצליה ומכבי רעננה, וכחובב צלילה הוא מנצל כל הזדמנות, וכאלה יש לו רבות בשנה, כדי להפליג ולצלול באחד האתרים התת-מימיים האקזוטיים בעולם. לא מכבר הוא נסע לפגוש את בנו טל, שמטייל בדרום אמריקה ויחד צללו באיי גלפגוס.


מלחמת התשה

החריקות במערכת היחסים בין רקנאטי לאחים בן ארי התחילו עוד לפני הבציר הראשון. כבר אז השתלטה אווירה של חוסר אמון הדדי. אביהם של האחים בן ארי נפטר באוגוסט 2000, בדיוק עם תחילת הבציר הראשון של היקב. רקנאטי היה אז באחת מחופשותיו בחו"ל ולא היה מי שיחתום על צ'קים. האבל על מות האב נמהל בתחושות קשות. "אנחנו עובדים קשה, מזיעים, אפילו איחרנו ללווייה ולני נופש בחו"ל", אומרים שלומי ומשה.

זה היה האות להתקוטטות אין סופית על כל פרט ופרט. על שם היקב הראשוני, "יסמין", שהוצע על ידי רקנאטי (כשמה של בתו), על המזכירה ומשכורתה, על בחירת המנכ"ל שיחליף את שלומי (לבסוף נבחר דורון רנד, מי שהיה סמנכ"ל שיווק ביקב, הנושא בתפקיד גם היום), על הנאומים שנישאו באירועים ועל התודות שלא נאמרו בהם, על האירועים עצמם ועל ההזמנות אליהם, אפילו על כך שבנו של רקנאטי הסתובב לפני הגיוס ביקב כדי לעבוד שם. לפני כשנה וחצי נגמר לכולם האוויר והוסרו הכפפות.

מאחר שההשקעה הראשונית של 900 אלף דולר הספיקה לשנה אחת בלבד נוצר צורך בהשקעה נוספת ביקב. אבל בנקודה הזו איפשר החוזה לאחים בן ארי שלא להשקיע בעצמם למשך שנה וחצי, אלא לדרוש את הכסף מרקנאטי. רקנאטי הזרים אפוא למעלה ממיליון דולר ושקד הוסיף 323 אלף דולר. אלא שגם בחלוף השנה וחצי נזקק היקב להשקעה נוספת, וגם אז עמדו האחים בסירובם להשקיע כסף.

הצורה שבה התפתחו הדברים שמה קץ לחברות בין רקנאטי לגורלי. רקנאטי מתמלא תוגה כשהוא מדבר על חברו לשעבר (שאת תגובתו לדברים לא ניתן היה להשיג). "אולי חברות אמיתית נבחנת במצבים כאלה", הוא אומר. החברות ביניהם היתה ארוכה ואינטנסיווית והוקרבה על מזבח התנהלות היקב. "בשלב מסוים יובל הרגיש לא נוח עם ההשקעות הנוספות שנדרשו ליקב, אולי הוא חשב שהאווירה תהיה אחרת. הבעיה היתה שחולמים על איזה יקב בוטיק, החבר'ה באים ושותים יין, יושבים על יד החביות ויש מעורבות בכל דבר, אבל יקב בסדר גודל כזה צריך להתנהל בצורה מסחרית. יש בעלי תפקידים, והם צריכים לעשות מה שטוב ליקב, ואז הוא החליט שהוא רוצה לצאת. אני לקחתי את זה קשה. אמרתי: 'שתהיה לך סבלנות, בכל עסק חדש יש בהתחלה מהמורות, אולי זה לא מה שרצית אבל תסתכל על חצי הכוס המלאה'. אבל לא היתה לו סבלנות. זה היה מאוד אמוציונלי, גם לו וגם לי".

בתחילת 2003, עם סיום תקופת כהונתו של שלומי כמנכ"ל, הרגישו האחים בן ארי יתומים בחברה. בישיבות הדירקטוריון הם היו במיעוט, הם כותבים בכתב התביעה, ורקנאטי העביר בלי קושי החלטות שקוממו אותם, כמו "השתתפות באירועים שונים, פרסום בעיתון הבוגרים של ביה"ס למינהל עסקים על שם רקנאטי באוניברסיטת ת"א, התקשרות עם גורמים מסחריים" ועוד (האחים בן ארי מבלבלים בין החלטות המנכ"ל והמפיץ אורי שקד להחלטות שלי כבעל השליטה, משיב רקנאטי בכתב ההגנה). בהמשך שכרו האחים משרד יחסי ציבור שעזר להם ליזום כתבות על הפרופיל החקלאי התמים של הכורמים לשעבר שנעשקים על ידי בנקאי ממולח וציני. רקנאטי, שעוד חפץ בפיוס, הסתפק רק בתגובה לטענות, אך באחרונה חבר גם הוא ליחצ"ן כדי להציג בפומבי את עמדתו שלו.

ביולי 2003 הוגשו כאמור לבית המשפט כתבי התביעה של האחים בן ארי ושל רקנאטי. בהתפתחות האחרונה בסכסוך שלח לא מכבר שקד מכתב לדירקטוריון החברה ובו הוא דורש להגיש צו מניעה נגד האחים בן ארי ולאסור עליהם לדבר ולהתראיין בענייני היקב. כמו כן הוא דורש שהאחים יפצו את החברה על הנזק שכבר גרמו לה. בישיבת הדירקטוריון - המונה שישה חברים, כולל רקנאטי, שקד והאחים בן ארי - שהתקיימה לפני שבועיים בעקבות המכתב, הוחלט אכן להגיש תביעה נגד האחים.

בשבוע שעבר התחיל בציר 2004. יקב רקנאטי עובד במלוא הקצב. החצר רוחשת פעילות לקראת קליטת הענבים הראשונים, פסקו היינן מפקח על המלאכה, רנד המנכ"ל אץ רץ ומזיע מפה לשם. כולם עסוקים מעל לראש, מקווים ששוב יקרה הקסם והענבים מהגליל, יחד עם האף והחיך של פסקו, יתנו קונצרט משובח. רקנאטי מקווה להגדיל את המכירות. האחים בן ארי גם. "היין טוב והיקב עובד יפה", אומר משה בן ארי, "אבל אנחנו לא כאלה רומנטיקנים שנגיד לאהובה שעוזבת אותנו, 'העיקר שטוב לה'. אנחנו רוצים שיהיה לה טוב אתנו. בראייה שלנו זה הבייבי שלנו, הדבר היחידי שעשינו במו ידינו עם קורבנות אדירים. כיום אנחנו במלחמת התשה והישרדות. אנחנו מעולם לא נלחמנו, מעולם לא עשינו דברים כאלה. כל מה שקורה פה הוא לא נכון, הוא רע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#