מחקר: אשכנזים מרוויחים 20% יותר ממזרחים - ועוד 8 עובדות על ישראל - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מחקר: אשכנזים מרוויחים 20% יותר ממזרחים - ועוד 8 עובדות על ישראל

הדו"ח השנתי של מרכז אדוה מתאר תמונה מצב קודרת של הכלכלה והחברה הישראלית ומצביע על התגברות אי השוויון

30תגובות

ישראל אמנם רואה עצמה חלק מהמערב, ובדיון הציבורי היא מושווית לא אחת למדינות מערב אירופה וצפון אמריקה, אבל לפי הדו"ח השנתי של מרכז אדוה, המתפרסם היום, "בפועל, במרבית המדדים החברתיים והכלכליים, ישראל מוצאת עצמה ליד ארצות דרום אירופה ומזרחה".

מבחינת השכר הממוצע וההכנסה הפנויה החציונית של משקי הבית, ישראל נמצאת בדבוקה אחת עם סלובניה, ספרד, יוון וצ'כיה. התמ"ג לנפש דומה לזה של ספרד ומעט גבוה מזה של סלובניה וצ'כיה, ושיעור העוני גבוה בהרבה מהממוצע במערב אירופה ובצפון אמריקה. ההוצאה של המדינה על רשת ביטחון סוציאלית כשיעור מהתמ"ג בישראל ב-2013 היתה הנמוכה ביותר ב–OECD.

כתבות נוספות 

עופר וקנין

 

 

הגשם חדר לחניון הבניין - כ-80 מכוניות שקעו במים

נפרדתם מהאייפון? זה מה שיקרה לכם

הצמיחה בישראל דווקא היתה מהירה יחסית - ב–2008–2013 גדל התמ"ג בשיעור ממוצע של 3.6% לשנה, בהשוואה ל–0.65% במדינות OECD, קובע הדו"ח. מדוע אם כן נמצאת ישראל במצב חברתי־כלכלי ירוד יחסית למדינות מפותחות? התשובות המקובלות בקרב קובעי המדיניות, אומרים במרכז אדוה, הן פריון נמוך והשתתפות נמוכה בכוח העבודה, בעיקר של גברים חרדים ונשים ערביות.

"פירות הצמיחה, במקום שיחלחלו כלפי מטה, כטענת קברנטי המשק, מחלחלים שלא כדרך הטבע דווקא כלפי מעלה", טוענים במרכז. עוד טוענים באדוה כי "פחות מדוברת היא התשובה הבאה: היעדר הסדר מדיני עם הפלסטינים והשכיחות הגבוהה של עימותים אלימים".

מחברי תמונת המצב החברתית, שלמה סבירסקי, אתי קונור־אטיאס ואמה רפופורט, מתארים איך גרמה האינתיפאדה השנייה לשנתיים של צמיחה שלילית. השלכותיהם של עימותים מוגבלים יותר - ימי תשובה (2004), קשת בענן (2004), גשם ראשון (2005), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2008), עופרת יצוקה (2008–2009), עמוד ענן (2012) וצוק איתן (2014) - אמנם מוגבלות יותר, "אך השפעתם המצטברת היא פגיעה מתמשכת בקבוצות אוכלוסייה ובחבלי ארץ, אווירה של חוסר יציבות, חשש להשקיע ושבריריות של דירוג האשראי של המדינה. יתרה מזאת, בהיעדר הסדר מדיני, ישראל מקדישה חלק גדול ממשאביה לצורכי ביטחון, על חשבון השקעות חברתיות וכלכליות העשויות לתרום לצמיחה ולשדרג את מעמדם של ישראלים רבים".

אחיזתה של ישראל ב"מערב" חלקית, קובע הדו"ח, "ונדרש מאמץ קולקטיבי ארוך טווח כדי לחזק ולהרחיב אחיזה זו. מאמץ שכזה מצריך התפכחות משתי אשליות: האחת, שצמיחה בלבד תביא את הישועה, והשנייה, שאפשר לצמוח לאורך זמן גם בלי הסדר מדיני".

1. בריאות: ההוצאה הפרטית הוכפלה

לפי הדו"ח, הוצאות הבריאות של משקי הבית בישראל כמעט הוכפלו בתוך עשור - מ–6.6 מיליארד שקל ב–2003 ל–11.5 מיליארד שקל ב–2013. המרכז בחן את ההכנסות של קופות החולים וחברות הביטוח המסחריות ממכירת ביטוחים וגביית תשלומים עבור טיפולים, שירותים ותרופות. החוקרים מסבירים את הגידול בהוצאות של משקי הבית על שירותי בריאות פרטיים בשחיקת המימון הממשלתי של סל הבריאות, שהגדיל את נטל המימון על הצרכנים.

לפי הנתונים, ההכנסות של קופות החולים ממכירת ביטוחים משלימים גדלו ב–141%, מ–1.7 מיליארד שקל ב–2003 ל–4.1 מיליארד שקל ב–2013. ההכנסות של חברות הביטוח המסחריות ממכירת ביטוח רפואי עלו מ–1.8 מיליארד שקל ב–2003 ל–4.1 מיליארד שקל ב–2013 - גידול של כ–128%. הכנסות קופות החולים משירותים במסגרת סל הבריאות, כמו תשלומים לרופאים ותשלומים רבעוניים, ותרופות שמחוץ לסל התרופות, נותרו יציבות, והסתכמו ב–3.3 מיליארד שקל ב–2013 לעומת 3.1 מיליארד שקל ב–2003.

"כולם שילמו יותר, אבל משפחות שהכנסתן גדולה יותר יכלו להרשות לעצמן לרכוש ביטוחים רבים ויקרים יותר", כותבים החוקרים. לפי הנתונים, ב–2013 הוציא משק בית בעשירון השני 130 שקל בחודש על ביטוחי בריאות משלימים ופרטיים, בעוד שמשק בית בעשירון העשירי הוציא 531 שקל בחודש. בעשירונים הנמוכים יש משקי בית רבים שכלל אינם רוכשים ביטוחים נוספים.

2. חינוך מקצועי: לפריפריה ולערבים

"גם ב–2014, לימודים במגמות מקצועיות או טכנולוגיות הם עדיין מסלולים שמיועדים לתלמידים מזרחים וערבים, ובקרב תלמידים מיישובים או משכונות שתושביהם הם מעוטי הכנסה" - כך קובעים במרכז אדוה בהתבסס על נתונים על פרישת בתי ספר של אורט ועמל, שבהם ניתן דגש על לימודי מגמות טכנולוגיות ומקצועיות.

לפי הדו"ח, 71% מבתי הספר המקצועיים של אורט ועמל ממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי־כלכלי נמוך (אשכולות 1–5), בעיירות פיתוח וביישובים ערבים.

ממצאים אלה מצטרפים לנתוני בנק ישראל, שהעידו על ההסללה של תלמידים שהופנו לחינוך המקצועי בשנות ה–60, וזכו להכנסה נמוכה יותר ואפשרויות השכלה נמוכות יותר; ולדו"ח ה–OECD שהעיד על הכנסה נמוכה של בוגרי המגמות הטכנולוגיות והמקצועיות בישראל בהשוואה לבוגרי המוסדות האקדמיים.

לפי נתוני הדו"ח, למרות הביקורת על צמצום החינוך הטכנולוגי בישראל ועל מחסור בבוגרים במסלולים הטכנולוגיים בתעשייה - ב–2014 כ–35% מתלמידי התיכון היהודים וכ–43% מתלמידי התיכון הערבים לומדים במסלולים טכנולוגיים. לפי הדו"ח, “אין מדובר במסלול שנעלם והולך".

לפי הדו"ח, גם הישגי התלמידים במסלול המקצועי נמוכים יותר: רק 31.2% ממסיימי המסלולים הטכנולוגיים־מקצועיים ב–2005 התחילו לימודים אקדמיים עד 2013, לעומת 43.8% מבוגרי החינוך העיוני.

3. השכלה גבוהה: הרוב מיישובים מבוססים

פתיחת המכללות בשנות ה–90 הנגישה את ההשכלה הגבוהה לתלמידים רבים, גם בפריפריה. ואולם לפי מרכז אדוה, הסטודנטים לתואר ראשון בישראל עדיין מאופיינים ברקע כלכלי־חברתי חזק יחסית ומגיעים מיישובים מבוססים.

ב–2013, למשל, היה שיעור הלומדים לתואר ראשון באוניברסיטאות בקבוצות הגיל 20–29 מיישובים מבוססים 9.3% - קרוב לפי שניים משיעורם של אלה שהגיעו מעיירות הפיתוח (5.3%) ומיישובים ערביים (4.8%). בסך הכל, שיעור בני ה–20–29 ביישובים היהודים המבוססים שלומדים באוניברסיטה או במכללה היה 20.5% — גבוה פי שלושה מהשיעור ביישובים הערבים (7.5%), וגבוה גם מזה שבעיירות הפיתוח (13%).

היישובים שבהם שיעור הלומדים לתואר ראשון בגיל 20–29 הוא הגבוה ביותר בארץ, הם היישובים המבוססים בישראל: עומר (34.9%), להבים (34.1%), סביון (33.2%), מיתר (33.2%), כוכב יאיר (31.6%), כפר שמריהו (31.3%), מודיעין (27.2%), רעננה (26.5%), כפר תבור (34.1%) והר אדר (30.1%). עם זאת, בצמרת בולטים גם היישוב הצ'רקסי כפר כמא (26.1%) ומטולה (25%). בראשון לציון וברחובות שיעור הסטודנטים מסתכם בכ–20%, ברמת גן, בחיפה, ובתל אביב - כ–18%, ובחולון ונתניה - כ–15%. בתחתית הרשימה מדורגים יישובים חרדיים וערביים ויישובים בפריפריה.

בחלק גדול מיישובי הפריפריה שיעור הסטודנטים מתוך בני ה–20—29 נמוך מ–10% - למשל ירוחם (9.5%), אופקים (9.4%), קרית מלאכי (9.3%), לוד, רמלה ונתיבות (9.7%). היישובים שבהם שיעור הסטודנטים הוא הנמוך ביותר, ואפילו כמעט אפסי, הם יישובים ערביים ויישובים חרדיים. יש לציין כי בדיקת TheMarker חשפה שההשקעה הכספית של משרד החינוך בתלמידים בבתי הספר היסודיים ובתיכונים ביישובים אלה היא הנמוכה ביותר.

4. שכר הבכירים: פי 77 מהמינימום

הסיבה העיקרית לכך שהצמיחה אינה מיתרגמת לשיפור ברמת החיים של כלל הישראלים, לפי הדו"ח, היא שפירות הצמיחה - שאמורים לחלחל כלפי מטה - מחלחלים בעיקר כלפי מעלה. "בראש ובראשונה גדלו רווחי המעסיקים, ובראשם בעלי ההון והתאגידים הגדולים", כותבים החוקרים. "בעוד שחלקם של העובדים בעוגת ההכנסות הלאומית ירד, מ–67% ב–2002 ל–62% ב-2012, חלקם של המעסיקים ('עודף תפעולי') גדל מ–8% מהעוגה ל–15%".

המעסיקים, קובע הדו"ח, יודעים לתגמל היטב את מי שמשרת אותם. בין 2000 ל–2010 יותר מהוכפלה עלות השכר של מנהלי התאגידים הנסחרים במדד תל אביב 25 - מ–412 אלף שקל ל–998 אלף שקל. מנתוני הלמ"ס ל–2013 עולה כי עלות השכר הממוצעת של חמשת נושאי המשרות הבכירות בחברות אלה היתה גבוהה פי 36 מהשכר הממוצע במשק ופי 77 משכר המינימום באותה שנה.

מנגד, שיעור השכירים שהשתכרו שכר מינימום ב–2012 היה 31.3%, ושיעור הישראלים שהשתכרו שכר ממוצע או פחות היה 70.7%. על פי נתוני OECD, שיעור הישראלים המשתכרים שכר נמוך - כלומר שאינו עולה על שני־שלישים מהשכר החציוני - גבוה במיוחד. ישראל מדורגת במקום השלישי מבין 28 מדינות בקטגוריה זו - אחרי ארה"ב ודרום קוריאה.

5. גברים ונשים: פערי השכר נותרו יציבים

שיעור ההשתתפות של נשים מעל גיל 15 בישראל בכוח העבודה הוא 59.5% והשכר הממוצע שלהן השנה הוא כ–7,200 שקל בחודש לעומת כ–10,900 שקל בחודש בקרב גברים. הפער המגדרי גדול במיוחד בשכר לחודש, מכיוון שנשים רבות עובדות במשרות חלקיות או זמניות. ב–2013 היה השכר הממוצע בחודש של נשים 68.1% מהשכר הממוצע של גברים. הפער בין המגדרים קטן יותר כאשר בוחנים את המצב לפי שכר לשעה — כאשר נשים משתכרות 85.6% ביחס למשכורת גברים.

6. פער עדתי: מזרחים מרוויחים פחות

פערי השכר בין יהודים לערבים ובין יהודים מאירופה ומאמריקה ליהודים מאסיה ומאפריקה עדיין משמעותיים ביותר בישראל. ב–2013, היה שכרם של שכירים ערבים 6,076 שקל בלבד - לעומת ההכנסה הממוצעת של כלל השכירים, שהגיעה ל–9,030 שקל. ההכנסה החודשית הממוצעת של שכירים אשכנזים ב–2012 היתה 11,897 שקל - גבוהה ב–32% מההכנסה החודשית הממוצעת של כלל השכירים. הכנסה החודשית של מקביליהם המזרחים היתה 10,033 שקל, והציבה אותם ב–11% מעל הממוצע.

7. פנסיה: המוחלשים בקושי מפרישים

משק בית בחמישון העליון הפריש לפנסיה ולתגמולים סכום חודשי ממוצע של 1,244 שקל בחודש ב–2013 - פי 15 ממשק בית בחמישון התחתון (83 שקל). עם זאת, הממוצע מאגד משקי בית שבהם איש אינו מפריש לקרן פנסיה יחד עם משקי בית שבהם כן מפרישים. זאת ועוד, ביטוח פנסיוני רווח בקרב עובדים ועובדות מהמעמד הבינוני והגבוה יותר מאשר בקרב מקביליהם בעלי השכר הנמוך, אף שכיום יש חובה חוקית להפריש לפנסיה.

8. מיסוי: מדיניות בלתי־שוויונית

בזמן שהממשלה הפחיתה את מס החברות ואת המסים הישירים, ובראשם מס ההכנסה, היא העלתה מסים עקיפים - ובראשם מס ערך מוסף. נתוני OECD ל–2012 מעלים כי בישראל משקלן של ההכנסות ממסים עקיפים (מע"מ, מס קנייה ומכס) מכלל ההכנסות ממסים הוא 39.2% - לעומת 32.8% בממוצע ב–OECD. מסים עקיפים מוטלים על כל האוכלוסייה, לרבות מי שהכנסותיהם נמוכים, ואינם עוברים את סף מס ההכנסה. לעומת זאת, משקל ההכנסה ממס הכנסה - 30.8% - נמוך מממוצע OECD, שהגיע ל–33.6%.

גם ההכנסות מדמי ביטוח לאומי נמוכות בישראל - 17.1% מכלל ההכנסות ממסים לעומת 26.2% מההכנסות ב–OECD. זאת, מכיוון שהמעסיקים בישראל נהנו במהלך השנים מהנחות גבוהות בדמי ביטוח לאומי המושתים עליהם, במסגרת המאמץ לעודד את המגזר העסקי באמצעות הוזלת עלות העבודה. התוצאה - היכולת של המוסד לביטוח לאומי לממן רשת ביטחון סוציאלי נשחקה, ואכן מרבית הקצבאות בישראל נמוכות בהשוואה למדינות OECD.

הפחתת המסים הישירים לא רק מגבירה את האי שוויון, אלא גם מגבילה את יכולתן הכוללת של הממשלות להשקיע בשירותים שיכולים לאזן את תוצאות הצמיחה הבלתי־מאוזנת - כלומר להעניק חינוך ורשת ביטחון סוציאלי לישראלים מעוטי יכולת.

רמי שלוש

9. אי שוויון: גבוה מברוב ה-OECD

נתון אחד המסכם את הנתונים שהוצגו עד כה, על צמיחה וחלוקת הכנסות, הוא גובה האי שוויון בישראל, כפי שהוא נמדד על ידי מדד ג'יני.

מדד ג'יני בוחן את מיקומה של מדינה בין שני קצוות: הקצה האחד, שערכו אפס, מסמן מצב שבו ההכנסה מתחלקת באופן שווה בין כולם; הקצה השני, שערכו אחד, מסמן מצב שבו כל ההכנסה מצויה בידיו של אדם אחד.

מדד ג'יני של ישראל הוא מהגבוהים בארצות OECD: ב–2011 היה המדד בישראל 0.377, מה שמיקם אותה במקום החמישי והלא מחמיא מבין 34 המדינות המפותחות. מאז אמצע שנות ה–80 עלה האי שוויון בכמה ממדינות OECD, ובממוצע ב–5.3%. בישראל, לעומת זאת, עלה מדד האי שוויון כמעט פי שלושה - מ–0.326 ל–0.377 - עלייה של 15.6%.

אלי אלאלוף ממפלגת כולנו, יו"ר הוועדה למלחמה בעוני וחתן פרס ישראל, מסר בתגובה לדו"ח השנתי של מרכז אדוה שפורסם הבוקר כי "דו"ח מרכז אדוה מוכיח שוב כי תיאורית הצמיחה המחלחלת מטה, לפיה פעלה ממשלת ישראל בשש השנים האחרונות, נחלה כישלון חרוץ. אי השיוויון והשחיקה בשכר ביחס לתוצר הן בעיות יסוד במשק הישראלי והן נובעות משתי סיבות: הרחבת הפערים באוכלוסייה והריכוזיות. לכן, במסגרת התוכנית הכלכלית שתציג מפלגת 'כולנו', נפעל בכלים ובהשקעות הנדרשות למען שיוויון הזדמנויות, יצירת תשתיות תעסוקתיות וצמצום הפערים. רק פעולה במסגרת של רפורמות מבניות הנדרשות להגברת התחרות, שיפור הסקטור הציבורי וצמצום הביורוקרטיה נוכל להביא לעלייה בשכר, לא רק בשכבות הגבוהות, וטיפול בעוני".

פרופ' יוסי יונה, אשר נמנה על הוועד המנהל של מרכז אדוה ומתמודד בפריימריז במפלגת העבודה, אמר היום כי "אם צריך עוד ביטוי למדיניות האנטי חברתית של הממשלה אז קיבלנו אותה. מהנתונים שמפרסם מרכז אדוה עולה כי מפירות הצמיחה הכלכלית נהנים בעיקר בעלי ההון והתאגידים הגדולים. הוא שאמרנו - נתניהו, לפיד ובנט מקדמים תפיסה שעל פיה החברה משרתת את הכלכלה ולא הכלכלה שמשרתת את החברה, זו כלכלה שרואה בחברה בעיקר אמצעי להגדלת הרווחים והנכסים של אילי ההון. זה הזמן לשנות את סדר הדברים - כלכלה בשירות החברה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#