הרב שחולץ מאתיופיה על ידי המוסד: "החברה הישראלית גזענית? היא כמו סיירת מטכ"ל" - קריירה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הרב שחולץ מאתיופיה על ידי המוסד: "החברה הישראלית גזענית? היא כמו סיירת מטכ"ל"

הרב ד"ר שרון שלום הגיע לישראל מאתיופיה בסירת גומי של השייטת ■ ספר שכתב הקפיץ את הממסד הרבני, כשהתיר אמירת שלום בנשיקה גם בין גבר לאשה ושימוש בכסף מזומן בשבת ■ זה סיפור חייו המדהים

99תגובות

.

כששרון שלום סיים את לימודי ההסמכה שלו, הוא ביקש באופן טבעי להיות רב של קהילה אתיופית. אלא שבמועצה הדתית בקרית גת חשבו אחרת. "אתה לא מספיק שחור", הם אמרו לו. 

"אני? לא מספיק שחור?", משחזר שלום את התדהמה. "מתברר שהכיפה שלי לא מספיק שחורה. אמרו לי: 'תחליף כיפה, תלבש חליפה - והכל יהיה בסדר'. אבל לא הסכמתי לוותר על החירות האישית שלי, גם לא למען משרה עם ביטחון כלכלי".

לכתבות נוספות באתר TheMarker

"עובדי המכס בנמלים שובתים מתחילת השבוע - וגורמים נזק עצום למשק"

מי מאשר צ'קים של מאות אלפי שקלים ליובל המבולבל?

טיסות בזול וטלוויזיה בחינם: 8 אתרים ואפליקציות שיהפכו את חייכם לנוחים יותר

בארבע השנים האחרונות מכהן שלום כרבה של קהילה אשכנזית שהוקמה על ידי ניצולי שואה. עבורה צבע הכיפה שלו, כמו גם צבע עורו, לא משנים דבר.  

אילן אסייג

ואולם אותה היתקלות ראשונה של עקרונותיו האישיים עם הממסד הדתי היתה רק רמז לבאות. לפני שנתיים עבר שלום, 41, חבר בארגון רבני בית הלל וצהר, ימים לא קלים. המשבר התרחש כשבמקביל לכתיבת דוקטורט בפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר־אילן, פירסם ספר הלכות ראשון מסוגו על פי מסורת יהדות אתיופיה.

הספר, "מסיני לאתיופיה", הקפיץ את הרבנות הראשית - שלא יכלה לשאת את העובדה שרב אורתודוקסי, בהסמכת הרב לאו, מגבה הלכתית אמירת שלום לנשים בדרך האתיופית (נשיקות), או שימוש בכסף מזומן בשבת. 

"בתרבות האתיופית אומרים שלום בנשיקות", מסביר שלום. "בישראל, בני ישיבה היו חוזרים הביתה ולא אומרים שלום לבנות משפחתם. התרתי את זה כי התורה מבוססת על דרך ארץ וכבוד בין אנשים. הנה סיפור שימחיש זאת: אדם בא לקנות תפוחים בשוק ובדוכן עמדה אשה. הוא השפיל מבט ודיבר אתה כשהוא מסתכל על התפוחים. אמרה לו המוכרת: 'עדיף שתסתכל עלי ותחשוב על התפוחים, מאשר שתסתכל על התפוחים ותחשוב עלי' - השאלה לא מצטמצמת לפעולה עצמה, אלא גם לאיפה הראש שלך נמצא באותו זמן".

נושא אחר היה היתר השימוש בכסף בשבת בבית הכנסת: "המסורת האתיופית היא מקראית, לא תלמודית, וזה עולם אחר לגמרי. יהודי אתיופיה באים לבית הכנסת בשבת ותורמים כסף במזומן במקום. אמרתי שהם יכולים להמשיך במנהגם, מכיוון שבזמן נתינת הכסף הם חושבים על הקדוש ברוך הוא, ולא על המכולת. 

דניאל בר און\ ג'ינ�

"בבית הכנסת שבו מתפללים בני עדות המזרח עומדים בתום התפילה וצועקים '50 שקל', '100 שקל', כשמוכרים עליות לתורה. האם זה לא מסחר, ועוד בשבת? וכמה אנשים מתחייבים לתת כסף, ולא נותנים אותו? לפחות האתיופי נותן במזומן. שנים חייתי בתוך זהות קרועה עד שהבנתי שאלה ואלה דברי אלוקים חיים, אף זרם לא טוב יותר מאחר, ויש הרבה דרכים לעבודת האל".

כצפוי, סביב הספר נוצרה מהומה גדולה, והרבנות הראשית אפילו איימה להחרים את הרב. "לאמא שלי לא היה קל", הוא מספר, "גם המסרונים שכללו איומים לא היו נעימים, כמו גם ההתנגדות מתוך הקהילה - אבל הספר הוא לא פרובוקציה; הוא מגובה היטב בהלכה ותמכו בו גדולי פוסקי הדור. המשפט הכל כך מרכזי 'לא תיטוש תורת אמך' נכון רק למסורות האשכנזית, הספרדית והתימנית. כשמדובר באתיופים אין 'תורת אמך'.

השתמשתי בכלים הלכתיים רלוונטיים כדי להוכיח שיש. כשבחור אתיופי־דתי פוגש אותי ואומר שסוף־סוף הוא הולך בראש מורם - אני לא צריך יותר".

שילמת מחיר לא פשוט, כמעט הוקעה. זה היה כדאי? 

"קאנט אמר שלערך אין מחיר. כשאני נזכר בסבא שלי קם לפנות בוקר לקרוא תהלים בכפר באתיופיה, וכשאני רואה את הקייס הולך לתפילה, ואת היהודים שמקיימים במסירות נפש את המצוות כפי שהבינו אותן, אבל אומרים לי שוב ושוב שהמסורת הזאת היא טעות - זה מקום ששאלת הכדאיות נהפכת ללא מוסרית. ההתנגדות מגיעה מתפישת ההגמוניה ההיררכית. יש טובים יותר ופחות".

לא היית מאוכזב מכך שאנשים מתוך הקהילה התנגדו לספר שכתבת? 

"שמעתי באחרונה על משפחה אתיופית שהגיעה לניתוח בבאר שבע ופגשה את הכירורג. כשהסתבר שהוא אתיופי, הם ביקשו להחליף רופא. גם הם ספגו במשך שנים את תפישת ההיררכיה, בדיוק כמו שחלק מהרבנים האתיופים לא מוכנים לקבל את המסורת של עצמם".

יציאת מצרים בסירות השייטת

שרון נולד בשם זאודה (כתר) טספאי בכפר קטן בצפון אתיופיה, למשפחה חקלאית מצליחה בעלת שדות חיטה ותירס, שככל משפחות יהודי אתיופיה, רצתה מאוד להגיע לירושלים. "היינו בטוחים שירושלים עשויה כולה זהב ומהברזים יוצא חלב - הרי זו ארץ זבת חלב ודבש", הוא מספר. "כשראינו חסידה תמיד ביקשנו שתמסור ד"ש בירושלים". 
כשהיה בן שבע שאל את סבו איפה העיר ירושלים, ולמחרת יצא, ביחד עם חבר בן תשע, בריצה לעברה. הם חזרו כמה ימים מאוחר יותר, אחרי שהבינו כי המרחק גדול משחשבו, כשהם ניצלים בקושי מאזור שורץ חיות טרף. 

כמה חודשים לאחר מכן העירו אותו באמצע הלילה והמשפחה החלה לצעוד לסודן. השנה היתה 1981."לא היה שום דבר מאורגן מלבד שמועות. כל יציאה נעשתה בסודי סודות ובחיפזון, ללא יעד ברור, כמו ביציאת מצרים. בשלב מסוים ההורים שלי החליטו שהגיע גם הזמן שלנו לצאת". 

המשפחה צעדה לעבר הלא־נודע במשך כחודשיים, מתחמקת מחיילי הדיקטטורה ששלטה אז באתיופיה ומרובי המורדים מצד שני. "כיום אני מסתכל אחורה ולא מבין איך עשינו את זה. גברים, נשים, ילדים, קשישים, חולים ובריאים - כולם הולכים במדבר אל הלא־נודע. זה בלתי נתפש", מתאר שרון. 

בני המשפחה הגיעו לסודן והתיישבו במחנה פליטים גדול, שם נאסר עליהם להזדהות כיהודים. "אנשים היו מחכים לאמצע הלילה כדי לקבור מתים על פי מנהג היהדות. הפחד היה גדול", הוא מספר. שנה שלמה חיה המשפחה במחנה הפליטים, כשזאודה בן השמונה מסייע בפרנסה על ידי מכירת שקיות בשוק.

יום אחד קיבל דודו הוראה לחכות באמצע הלילה למשאית שתאסוף את המשפחה. הוריו של זאודה הצמידו אותו למשפחת הדוד ונפרדו ממנו לשלום. 

"עלינו על משאיות באמצע הלילה, כיסו אותנו ביריעת ברזנט והתחלנו בנסיעה", מתאר שרון. "היה צפוף מאוד, אנשים הקיאו אחד על השני ואי־אפשר היה לזוז. בחושך הגדול נשמע פתאום רעש חזק, הברזנט הורם ונשפכנו כולנו החוצה. אני מביט לעבר הרעש ורואה נהר עצום, עם מים גבוהים שזורמים לכיווני. לימים הסתבר שזה הים. מישהו הגיח מהחושך, חיבק אותי, ואז הרים והניח אותי על משהו לא ברור. לימים הבנתי שזאת היתה סירת גומי של השייטת. הם בכו, ואנחנו בכינו. אחר כך הגענו למבנה גדול ומואר. ברקע התנגנה מוסיקה ואנשים רקדו הורה - חשבנו שהגענו לירושלים. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי ששתיתי מיץ. בבוקר הסתבר שאנחנו על ספינה של חיל־הים". 

כשהגיע סוף סוף לישראל נשלח לפנימייה בעפולה, לאחר שקיבל את השם שרון. בניגוד ללא מעט אתיופים, הוא לא כועס על מה שרבים מבני הקהילה רואים כמחיקת זהות. "זה היה חלק מכור ההיתוך" הוא אומר. "התפישה ההיררכית אומרת: 'דפקו את האתיופים', 'החליפו להם שמות', אבל זה לא עושה צדק עם אף אחד. זאת המציאות, והשם הוא סתם שם. השאלה היא מה המשמעות שאתה נותן לו. לסבתא של אשתי, ניצולת שואה, אמרו שאסור לדבר יידיש, זה קשה יותר". שלום נשוי לילידת שווייץ, "משפחה יקית" כהגדרתו, עובדת סוציאלית במקצועה. לשניים חמישה ילדים.

במשך השנתיים הבאות היה שלום בטוח שהוריו אינם בין החיים. כשהיה בן 11 נקרא על ידי מנהל הפנימייה לחדרו. "כנראה שההודעה שקיבלת היתה טעות", אמר המנהל ובישר לשרון שהוריו בחיים. "תחיית המתים" - הוא מכנה את ההודעה והמפגש עם ההורים שהגיעו לארץ במבצע משה, בזמן שהיה כבר תלמיד מצטיין במסלול חיצוני (אקסטרני).
בתיכון למד במרכז שפירא, ומשם הגיע למסלול הֵסדר, שעשה בין גבעתי לישיבה של הרב יהודה עמיטל בגוש עציון. בצבא היה קצין קליטת עלייה, וכששוחרר בדרגת סגן (כיום סרן במילואים), המשיך לארבע שנות לימודי הסמכה לרבנות.

התשוקה לידע הובילה אותו לעשות גם תואר שני בתלמוד במקביל לתפקידו כרב אורתודוקסי. משם המשיך לדוקטורט בפילוסופיה יהודית, שאותו סיים לפני כחצי שנה. כיום הוא משלב בין תפקידו כרב, להיותו מרצה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר־אילן, ומרצה בנושא יהדות אתיופיה באוניברסיטת תל אביב. היכולת להבין ולקבל את העולמות השונים היא קו מוביל בתפישת עולמו.

החברה הישראלית כסיירת מטכ"ל

כשנשאל שרון על הטעויות שעשתה ישראל בקליטת הקהילה האתיופית, הוא רואה את שני הצדדים של הוויכוח: "פעם הייתי בהפגנה של יוצאי אתיופיה. עקרונית, אני לא אוהב הפגנות, כי אני אוהב לדייק והפגנה היא לא מקום של דיוק - היא מקום של לפרוק, וזה יכול להיות מסוכן. בהפגנה בא אלי אדם ואמר: 'אסור לכם להפגין, ראיתי את הבתים שלכם באתיופיה, בתים עשויים קש, בלי חשמל, בלי מים זורמים. גם אם אתם מקבלים קרוון, יש לכם כבר הרבה יותר מאי־פעם. על מה אתם מפגינים?' התשובה שלי היתה פשוטה - 'רמת החיים היתה נמוכה, אבל איכות החיים היתה גבוהה'.

"כאן, המצב התהפך, רמת החיים עלתה אבל השקט הנפשי, השליטה במשפחה, היכולת להתקיים על שדות החיטה והתירס בתוך הקהילה, לא קיימים יותר. ישראל עשתה טעויות, אבל גם הקהילה צריכה לעשות יותר כדי להשתלב. האחריות היא דו־צדדית, ואכן באחרונה משהו משתנה; אנשים תופסים את מקומם".

לפני כשנה צילצל הטלפון של הרב. בצדו השני של הקו אחד מבכירי המוסד, ומי שהיה אחראי על העלאת יהודי אתיופיה שהגיעו למחנה המעבר בסודן. "אני רוצה לסגור מעגל", אמר האיש שבמידה רבה הציל את שרון בהיותו ילד. "בני מתחתן. אני מבקש שאתה תהיה הרב". שלום כמובן נעתר: "קול דממה דקה היתה בחופה. מעמד הר סיני. סיפרתי על הקשר בינינו ואף עין לא נותרה יבשה - המעגל נסגר". 

לא לחינם ביקש בכיר המוסד כי דווקא שלום יהיה זה שיערוך את החופה. המפגש עמו מעורר השראה. אפילו הערת אגב, על כמה שהחברה הישראלית גזענית, מקבלת תגובה מפתיעה ומעוררת מחשבה: "במקום לדבר על  שוני שוויוני, אנחנו מתייגים ברמה היררכית של טוב או רע. מוסיקה מזרחית חייבת להיות 'טובה' או 'רעה'. אומרים 
'Black is beautiful' ('שחור זה יפה'), ואני שואל - מה הקשר בין שני חלקי המשפט? 

 "הפילוסוף ברוך שפינוזה אמר שהמציאות היא אינדיפרנטית (שוות־נפש) לערכים או מוסר. שורש הסכנה נובע מתפישה כאילו במציאות יש סוג של מהות, 'זה טוב יותר מאשר זה'. התפישה הזאת נובעת לרוב מחוסר ביטחון ופחד. ברגע שאתה מבין את זה, אפשר להרחיב את גבולות הקבלה. מי שאומר שאנחנו חברה גזענית, למעשה מצדד בהיררכיה. אני אומר שהחברה הישראלית היא חברה מעולה, כמו סיירת מטכ"ל - כדי להתקבל לשם אתה צריך להיות נחוש וחזק".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#