הנשים בישראל משמידות לעצמן את הפנסיה

מספר שנות העבודה הנמוך מדי של הנשים משמיד להן את קצבת הפנסיה

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

"השוואה בינלאומית מראה שבישראל גיל הפרישה של נשים נמוך יחסית", אמרה בשבוע שעבר נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, בכנס באוניברסיטת בן־גוריון, "וגם אחרי שיעלה לגיל 64, כפי שאמור לקרות ב–2017, הוא יהיה נמוך משמעותית מבמרבית מדינות אירופה. בולט הפער הגדול בין גברים לנשים בישראל, והוא מעורר שאלה לגבי היכולת של נשים לחסוך מספיק לגיל פרישה".

הכותרות, שציטטו את דברי פלוג על כך ש"ככל שנדחה את ההחלטה על העלאה נוספת של גיל הפרישה לנשים, נצטרך לאחר מכן לעשות זאת באופן מהיר ובעייתי יותר", זעקו כי נגידת בנק ישראל קוראת להעלאת גיל הפרישה של נשים. בדיעבד, קשה להבין על מה פרצה המהומה.

כיום גיל הפרישה של נשים הוא 62. בהנחה שנשים מצטרפות לשוק העבודה בגיל 28–30 (הנחה מקובלת בחישובי הפנסיה), הרי שעד גיל הפרישה הן אמורות לצבור  32–34 שנות חיסכון. תוחלת החיים הצפויה לנשים בגיל 62 היא כיום 86.1, כך שמרגע פרישתן נשים צפויות לשרוד עוד כ–24 שנה. המשמעות היא שנשים חוסכות 34 שנים (במקרה הטוב), וחיות על חשבון אותו חיסכון במשך 24 שנים. מי שחושב שהיחס המתמטי הזה בין מספר שנות החיסכון למספר שנות צריכת החיסכון הוא סביר, שיבושם לו. מתמטית, בלתי־אפשרי לקבל חיסכון חודשי סביר כשמספר שנות החיסכון גדול בשליש בלבד ממספר שנות צריכת החיסכון. זה פשוט לא עובד.

עובדה: המצגת של פלוג לימדה כי היחס בין קצבת הפנסיה שיקבלו נשים בגיל 62 - כולל קצבת זקנה של הביטוח הלאומי - לבין שכרן האחרון ערב הפרישה, נע בין 54% ל–76%. כלומר, במקרה הרע, נשים יקבלו לידן הכנסה פנסיונית (פנסיה פלוס קצבת זקנה) בסך כמחצית משכרן ערב הפרישה. החישוב של בנק ישראל הוא חישוב נטו, לאחר ניכוי מס - חישוב של הכסף שנכנס בפועל לחשבון הבנק. במלים פשוטות: הניתוח של בנק ישראל צופה צניחה של כמעט 50% ברמת החיים של הפורשות.
האם זה מזעזע? הרשו לנו לקבוע נחרצות שלא. זאת אשמתן המלאה של הנשים, שמצפות לעבוד מעט מדי שנים ולחיות על חשבון הפנסיה שלהן יותר מדי שנים.

נגידת בנק ישראל, קרנית פלוגצילום: תומר אפלבאום

מתמטית, כאמור, זה פשוט לא עובד. ההוכחה הנחרצת לכך היא החישוב המקביל שערך בנק ישראל לגבי הגברים: במקרה הרע ביותר גברים יקבלו 66% משכרם האחרון כהכנסה הפנסיונית שלהם. זאת צניחה של שליש ברמת החיים של הגברים - צניחה לא נעימה, אבל סבירה בהרבה מזו של הנשים.

הגברים עובדים עד גיל 67, כלומר 37–39 שנות חיסכון, שבהן הם מממנים תוחלת חיים בגיל הפרישה של עד 83.9 שנה, כלומר 17 שנות פרישה. היחס בין 39 שנות חיסכון ל–17 שנות פרישה - מספר שנות החיסכון גדול ב–130% ממספר שנות צריכת החיסכון - הוא כבר יחס סביר הרבה יותר. הוא מאפשר לשלם לגברים קצבת פנסיה שאפשר להתחיל לחיות ממנה.

כדאי לשים לב כי פער תוחלת החיים בין הגברים לנשים הוא כשנתיים בלבד - פער קטן מאוד במונחים עולמיים, וזאת מאחר שהגברים הישראלים הם בין השיאנים העולמיים בתוחלת החיים שלהם. המשמעות של הפער הזה היא שהבעיה הקלה של הנשים היא תוחלת החיים הארוכה יותר שלהן - בעיה של שנתיים בלבד. הבעיה הקשה של הנשים היא הפרישה המוקדמת שלהן משוק העבודה - חמש שנים מוקדם יותר, שהופכות לחמש שנים פחות בצבירת החיסכון וחמש שנים יותר בצריכת החיסכון, פער מצטבר של עשר שנים לרעת הנשים. נו, אז על מה הן מלינות?

ההשוואה הזאת, בין גברים לנשים, ממקדת את הבעיה הפנסיונית של ישראל כיום. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הבעיה העיקרית אינה שוק הפנסיה, אלא דווקא שוק העבודה. מספר שנות העבודה הנמוך מדי של הנשים משמיד להן את קצבת הפנסיה שלהן, ממש כך. למעשה, נקודת התורפה העיקרית בחישובים שערך בנק ישראל היא ההנחות שלו לגבי שוק העבודה. בנק ישראל ביצע את חישוביו בהתבסס על ההנחה של עבודה רציפה מגיל 30 ועד גיל הפרישה (62–67), כלומר 32–37 שנות חיסכון רצופות, בלי משיכת כספי פיצויים.

עובד או עובדת שיעבדו כך, וששכרם יהיה בינוני (7,500 שקל בחודש), יגיעו כאמור ליחס מינימלי בין שכרם האחרון לבין הפנסיה שלהם (שיעור תחלופה) של 54%–66%. הבעיה היא שכלל לא ברור כמה עובדים במשק אכן עובדים ברציפות וחוסכים ברציפות במשך 30 שנה ויותר. החשש הכבד הוא שחוסר היציבות הגובר של שוק העבודה יהפוך את הטיפוסים מאריכי העבודה ומאריכי החיסכון האלה לנדירים יותר ויותר - וכפי שאפשר ללמוד מדוגמת הנשים, כל שנה של הקדמת הפרישה הרסנית לחיסכון הפנסיוני.

מצד שני, אפשר וצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה: 54%–66% מהשכר הם רף תחתון של קצבת הפנסיה שלהם. החישוב של בנק  ישראל בוצע על סמך הנחות מחמירות מאוד בנוגע לשוק ההון - דמי ניהול מרביים בקרנות הפנסיה, ובעיקר הנחת תשואה (ריבית) נמוכה ביותר. הבנק התבסס על התשואה הקיימת כיום בשוק ההון, תשואה של 2% בשנה בלבד - שנחשבת תשואת שפל היסטורית. אם אכן התשואה תישאר ברמת השפל הנוכחית שלה, הפנסיה שתתקבל בסוף הדרך תהיה אכן נמוכה.

לעומת זאת, אם נעריך שהריביות בשוק ההון יעלו בסופו של דבר, ויחזרו לריביות שיווי המשקל לטווח הארוך, של 4% לשנה - החיסכון הפנסיוני משתפר פלאים. במקרה של תשואה של 4%, שיעור התחלופה של נשים מגיע כבר ל–70%, ושל גברים - ל–90%. אם נגדיל גם את ההפרשות החודשיות לפנסיה מ–17.5% מהשכר ל–19.5% מהשכר (השיעור המקובל כיום במגזר הציבורי), שיעור התחלופה של נשים מגיע כבר ל–76% - אף שהן מתעקשות לפרוש בגיל 62 - ושל גברים ל–99%.

כלומר, הגדלה מתונה של החיסכון החודשי, ובעיקר ההערכה שהתשואות בשוק ההון יעלו עם השנים, מעלה את החיסכון הפנסיוני לרמות סבירות לחלוטין. הגברים אינם נפגעים ברמת החיים שלהם כלל, והנשים סופגות ירידה של 24% ברמת החיים שלהם. לא רע בשביל מי שעובדות רק 34 שנים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker