עם כוח ושכר כמו שלהם - למה שיו"רי ועדי העובדים ירצו לפרוש בגיל 67

עבור ח"כ חיים כץ מהתעשייה האווירית, שלמה כפיר מבזק וריקי בכר מבנק דיסקונט, חובת פרישה בגיל 67 היא רק המלצה ■ לעזרתם באות בדרך כלל הנהלות מפרגנות והסתדרות תומכת, המסייעות להם להישאר בתפקידם או לפרוש באיחור ובתנאים חלומיים ■ מה שנכון ליו"ר הוועד בלתי אפשרי לעובד הפשוט

טלי חרותי-סובר
טלי חרותי-סובר

ב–21 בדצמבר יחגוג ח"כ חיים כץ יום הולדת. זה לא יהיה סתם יום הולדת. 67 הוא גיל משמעותי וחשוב בישראל, שבו אורזים את העטים או המחשב, מקבלים אות הוקרה מהמפעל אחרי שנות עבודה רבות, ויוצאים לפנסיה, לנוח ולבלות עם הנכדים.

הרוב המוחלט של עובדי התעשייה האווירית, שם משמש כץ יו"ר ועד העובדים מאז 1993, אכן היו עורכים שתייה כדת וכדין ומדלגים אל ההסעה שתיקח אותם הביתה, אבל היו"ר המסור לא ילך כל כך מהר. שבעה שבועות בלבד לפני התאריך המיוחל, עתידו של כץ בתעשייה האווירית אינו ברור. "הנושא נמצא בתהליכי טיפול בדירקטוריון החברה", הודיעה לנו התעשייה האווירית וחשפה את הבלבול: דרישת חובת גיל הפרישה קיימת, בעיקר במגזר הציבורי, אבל בעוד שעובדים מן השורה נלחמים עד זוב דם כדי להמשיך לעבוד ולהתפרנס, ליו"ר ועד עובדים הרבה יותר קל. במאי נבחר כץ שוב ליו"ר הוועד. מאחר שכל קדנציה בתעשייה האווירית היא בת ארבע־חמש שנים, אם לא יופרש מהחברה באופן אקטיבי בשל חובת גיל פרישה, הוא יעזוב אותה בגיל 72, וייתכן שאפילו לא אז.

צילום: איור : ליאו אטלמן

כץ לא לבד. שלמה כפיר, יו"ר הוועד הכל יכול של עובדי בזק, שגם הוא חצה את רף 67 השנים, נבחר רגע לפני יום הולדתו ליו"ר ועד עובדי החברה. ההנהלה היתה יכולה לעשות אחד מן השניים: להודיע לכפיר כי יוכל לשמש בתפקיד זמן קצר בלבד ולפרוש, או לאשר לו להמשיך בתפקידו למרות גיל הפרישה. בניגוד למה שהיתה עושה בוודאי עם עובד מן השורה, ההנהלה בחרה באפשרות השנייה. מכיוון שהקדנציה בבזק היא בת שלוש שנים, כפיר יפרוש, אם בכלל, בגיל 70.

הינוקא שבחבורה, וזה שלא התמזל מזלו לעבור את גיל 70 כשהוא יושב על כס היו"ר הנחשק, הוא ריקי בכר, יו"ר הוועד המיתולוגי של בנק דיסקונט. בכר פרש באפריל 2014, כשהוא בן 69, בהוראת בית הדין לעבודה, כשבכיסו חבילת פרישה נאה בת כ–10 מיליון שקל. האם עובדי בנק אחרים יכולים לדלג גם הם מעל גיל פרישה? אל תהיו מצחיקים. בשנים האחרונות עסוקים הבנקים בעיקר בשליחת אנשים הביתה ובעידודם לקחת חבילות פרישה מוקדמת, אבל יו"ר ועד עובדים זה סיפור שונה לגמרי.

יו"ר ועד עובדים מחזיק בידיו מקור כוח בלתי נדלה, בעיקר כשמדובר בוועד גדול החולש על אלפי עובדים כמו בתעשייה האווירית, בבזק ובדיסקונט. ראש הוועד נהנה ממשכורות גבוהות ומהטבות רבות (אלא אם הוא בחל"ת, כפי שיתואר בהמשך), כי להנהלה יש אינטרס לשמור עליו שמח ורגוע. בעוד שבחברות קטנות הוא ממלא את התפקיד במקביל לתפקידו המקצועי בחברה, הרי שבחברות הגדולות זהו תפקידו היחיד. ברצות ראש הוועד - יהיו סכסוכי עבודה ושביתות; וברצותו החברה תהיה רגועה.

לעתים יו"ר ועד הוא כלי פוליטי ממדרגה ראשונה, קבלן פוליטי עבור המפלגות השונות: ב–2008 יצאו מהתעשייה האווירית אוטובוסים מלאים בעובדים להצביע בפריימריס של הליכוד - המפלגה שבה חבר יו"ר הוועד כץ. ברק לוי, יו"ר ועד עובדי פלאפון, ניסה לעשות את אותו תרגיל ולפקוד עובדים לליכוד כדי למנוע מהשר גלעד ארדן להתמנות שוב לשר התקשורת. יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, אלון חסן, השתמש בתפקידו לא מעט עבור מפלגת העבודה, וכשסר חינה בעיניו - הוא הודיע שיגיד לעובדי הנמל להתפקד לליכוד.

ח"כ חיים כץצילום: מיכל פתאל

חיים כץ: הבן הולך בעקבות האבא

כדי להבין איך ייתכן שיו"ר ועדים נותרים במקומם אחרי גיל הפרישה, חשוב להבין את עמדת החוק באופן כללי. על פי חוק גיל פרישה, אדם יתחיל לקבל את גמלת הפנסיה שלו בגיל 67 (עד 2005 היה הגיל 65), אז חובה עליו לפרוש מעבודתו. זהו חוק חברתי מן השורה הראשונה, שחוקק כדי לדאוג שמעסיק לא יוכל לדרוש מעובד להמשיך לעבוד עד צאת נשמתו, ויאפשר לו לנוח בזקנתו בעזרת רשת ביטחון כלכלית. נשים רשאיות לפרוש כבר בגיל 62, מה שיצר את המיתוס המבלבל כאילו נשים חייבות לפרוש בגיל הזה - אך למעשה חובת הפרישה חלה על גברים ונשים בגיל 67 בלבד.

חובת הפרישה אמורה למלא צרכים נוספים: הצערת השורות בארגון, אפשרות להכניס לתוכו דם חדש והענקת אפשרות לעובדים אחרים למלא תפקידים שהיו תפוסים עד עכשיו על ידי עובדים ותיקים. לתהליך הזה יש מתנגדים רבים. בדצמבר 2012 פירסמו שופטי בג"ץ החלטה מהפכנית, בעקבות עתירה שהגישה עובדת אוניברסיטת בר אילן, ליבי וינברגר, נגד המוסד: בג"ץ קבע כי אמנם על פי סעיף 4 לחוק גיל פרישה 2004, יכול המוסד לחייב אדם, גבר או אשה, לפרוש בגיל 67, אך בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה נאמר כי אין להפלות עובד על רקע מינו, דתו או גילו. לכן, קבע בג"ץ, עובד יוכל לבקש לדחות את מועד הפרישה ועל המוסד יהיה להפעיל שיקול דעת, בלב חפץ ואוזן קשובה, לבקשת העובד. דהיינו, המוסד אינו חייב לקבל את בקשת העובד, אך יכול להחליט משיקוליו אם לתת את האישור או לא.

כמה ימים אחרי פסק הדין בעניין וינברגר עתרה לבג"ץ עו"ד שושנה גביש, בשם בעלה פרופ' משה גביש, שאולץ לפרוש בגיל 67 ממשרתו כחוקר בטכניון, על אף שלטענתו מדובר באפליה על רקע גיל (אייג'יזם) ושהוא מתפקד לא פחות מכל חוקר או מרצה אחר. בני הזוג גביש ופרופ' אסא כשר מאוניברסיטת תל אביב דורשים לבטל את חובת גיל הפרישה בישראל בשל העלייה בתוחלת החיים וחוסר הרלוונטיות של הגיל הזה כיום.

שלמה כפיר, יו"ר ועד עובדי בזק
שלמה כפיר, יו"ר ועד עובדי בזקצילום: עופר וקנין

העתירה עדיין תלויה ועומדת (דיון בהרכב מורחב של שופטים יתקיים ב-18 לחודש), ואם תתקבל היא תחולל מהפך משמעותי בתחום העבודה בישראל, כשאדם ייבחן לפי יכולותיו ולא לפי גילו. ואולם בשלב זה החוק הוא חוק, אלפי עובדים נדרשים לפנות את מקומם בגיל המתאים, המעסיק חייב להקשיב לעובד, ולקבל או לא לקבל את הבקשה. גיל פרישת החובה של שופטים הוחרג ל–70, אלא שהם היוצאים מן הכלל.

הדרך להמשך העבודה אחרי גיל 67 אינה קלה, אם כן, כלל וכלל. במוסדות המדינה נדרש אישור מיוחד מנציבות שירות המדינה, שניתן רק במקרים חריגים ביותר, ובארגונים שאינם כפופים לנציבות, כמו חברות פרטיות ואף כאלה שהיו בעבר ממשלתיות כמו בזק, נדרש אישור ההנהלה. זו צריכה להחליט כי דווקא העובד הזה צריך להישאר. לרוב מדובר בעובדים ייחודיים שקשה למצוא להם תחליף מקצועי. בארגונים מאוגדים בהסכמים קיבוציים נדרש גם אישור של ההסתדרות.

אם כך, זכותם של יו"רי הוועדים לבקש להישאר בתפקידם. זכותה של ההנהלה להחליט איך לנהוג. בשלושה מקרים לפחות החליטה ההנהלה להניח להם להישאר, אף שיו"ר ועד בחברות גדולות אינו תורם מקצועית לחברה, ולרוב נחשב לעובד יקר יותר מעובד מן השורה.

מקרה חיים כץ מביא את הדילוג על גיל הפרישה לקצוות שעוד לא נראו פה. כץ הגיע לתעשייה האווירית ב–1962, והחל את פעילותו בוועד במחצית שנות ה–80. מאז 1993, במשך 31 שנה, הוא משמש יו"ר הוועד. ב–1999 נבחר בפעם הראשונה לכנסת ומאז, בהפסקות קלות, הוא שם, לרוב כיו"ר ועדת העבודה והרווחה מטעם הליכוד.

כץ לא יכול היה לקבל משכורת מהכנסת ומהתעשייה האווירית במקביל, ולכן יצא לפני 21 שנה לחל"ת (חופשה ללא תשלום). החוק אינו יכול למנוע ממנו לעבוד בשתי משרות במקביל, כח"כ המקבל את משכורתו מבית המחוקקים וכיו"ר ועד העובדים בתעשייה האווירית במשרה מלאה - אך ללא תשלום.

באחרונה קבע מנכ"ל רשות החברות הממשלתיות, אורי יוגב, כי "החל"ת של כץ אינו תקין באופן קיצוני", ודרש מהתעשייה האווירית לקבוע בתקנון כמה שנים יכול אדם לקבל חופשה ללא תשלום. החברה לא מזדרזת להיענות לדרישה, וגם לא הודיעה לכץ שיתחיל לארוז את חפציו: זמן קצר לפני יום הולדתו ה–67 מקום העבודה שלו עדיין דן בעתידו, ואיש לא ירים גבה אם יאשרו לו להמשיך בתפקיד עד גיל 72. אבל כזכור, הוא לא עובד - הוא בחופשה.

בתעשייה האווירית קורים עוד כל מיני דברים הקשורים לכץ ועוברים בשקט גמור. כך למשל, גם בנו נכנס למעגלי הוועד. המהנדס יואב כץ, שעובד במפעל של אבא כבר כמה שנים, נבחר בסוף 2013 למועצת עובדי התעשייה האווירית, שם יושבים 65 נציגי המפעלים והחטיבות השונות. מדובר בצעד ראשון בדרך למעגלים הפנימיים של הארגון, קרי לוועד המצומצם שעליו שולט אבא. ההנהלה לא מתערבת גם כאשר כץ נותן רוח גבית ליו"ר מועצת עובדי התעשייה האווירית שלמה גרינברג, שמואשם בהטרדה מינית של עובדת, עובר שימוע פנימי, נקנס ב-9,000 שקל וממשיך לכהן בתפקידו. "פוחדים ממנו", אומר מקור בתעשייה האווירית. "למה לצאת למלחמה נגדו כשאפשר לשמור על שקט תעשייתי? כץ נחשב ליו"ר הכל יכול. יותר מזה: אותו עוד מכירים. יכול להגיע יו"ר אחר, הרבה יותר מיליטנטי, ולדרוש דרישות חדשות".

ריקי בכרצילום: דודו בכר

לא רק שההנהלה נותנת אישור להמשך עבודתו של כץ, אלא גם ההסתדרות מצטרפת בשמחה. "בהסתדרות צריכים את כץ כי הוא יו"ר ועדת העבודה, אולי הוועדה החשובה ביותר להסתדרות בכנסת", אומר מקורב. "אין להם סיבה להסתכסך אתו". כץ קשור להסתדרות גם מכיוון אחר - הוא הקים את סיעת עוז בהסתדרות ועומד בראשה, וכיום הוא חלק מקואליציית עוגנים, השולטת בהסתדרות באופן מוחלט (111 מתוך 171 צירים בבית נבחרי ההסתדרות), יחד עם סיעת עוגן, שאותה הקים יו"ר ההסתדרות לשעבר עופר עיני ושהמנכ"ל שלה הוא אחיו הצעיר, בני עיני. כץ, בשר מבשרה של ההסתדרות, לא ייתקל בקושי מבית, בכל גיל שהוא.

גם עובדי התעשייה האווירית תומכים בכץ. העובדים מככבים כבר שנים רבות בראש רשימת שיאני השכר במגזר הציבורי ואין להם סיבה להחליף את היו"ר הדואג להם במסירות. כך מדלג כץ מעבר לגיל הפרישה, וסביר שנראה אותו בשני כובעיו עוד שנים רבות.

מהתעשייה האווירית נמסר בתגובה: "הנושא נמצא בתהליכי טיפול בדירקטוריון החברה". בחברה לא הגיבו על השאלה כמה עובדים בחברה עברו את גיל 67 ואם מדובר בנוהל מקובל או חריג. כץ סירב להגיב לכתבה. מההסתדרות נמסר בתגובה: "ההסתדרות תומכת בפרישה תפקודית".

שלמה כפיר: עדיף לשמור 
על היו"ר המוכר

שלמה כפיר נבחר באחרונה פעם נוספת ליו"ר ועד העובדים של בזק. כפיר אהוב מאוד על כמחצית מעובדי החברה, אנשי דור א' הוותיקים, בעלי הקביעות והתנאים המפליגים שאותם השיג להם כפיר בהסכם הפרטת החברה ב–2007. המחצית השנייה של עובדי החברה קצת פחות מרוצים. כיום אפשר לקבל קביעות בבזק רק אחרי 94 חודשים או שמונה שנים, וגם אז נכנס העובד להסכם קיבוצי שונה (דור ב') והרבה פחות מפנק מהסכם דור א'. כפיר, שהגיע לחברה כעובד מרכזייה, החל את דרכו במעלה הסולם הוועדי כבר ב–1986, אז שימש יו"ר ועד עובדי תל אביב והשרון, וזה 21 שנה הוא יו"ר הוועד במשרה מלאה. לא ברור מה גובה שכרו משום שהחברה אינה מסגירה את הנתון. בעבר פורסם כי שכרו החודשי היה 80 אלף שקל, אך בבזק טוענים כי הוא רחוק מכך. לדבריהם, שכרו נקבע ועוגן בהסכם מ–2007 ולא שונה מאז.

מערכת הבחירות האחרונה לא עברה על כפיר בשקט והיתה רוויה בהשמצות ובדם רע, אך זה לא מנע מהנהלת החברה לאשר לו להמשיך בתפקידו עד סוף הקדנציה, כשיהיה בן 70, ולהסתדרות לאשר זאת. ניצחון בבחירות אינו גזירת גורל: ההנהלה היתה יכולה להודיע לכפיר כי בשל גילו המתקדם הוא יוכל לעמוד בראש הוועד עד גיל הפרישה ולהעביר את התפקיד הלאה, אלא שהיא בחרה לאשר לו המשך העסקה עד תום הקדנציה. ומה יקרה אם בגיל 70 ייבחר שוב? ימים יגידו.

אורי יוגב: "החל"ת של כץ אינו תקין באופן קיצוני"צילום: עופר וקנין

מתנגדיו מסבירים מדוע ההנהלה לחצה יד עם ההסתדרות לביטול חובת גיל הפרישה של היו"ר: "ההסתדרות לא מעוניינת ביו"ר חדש כדי לא לזעזע מקום מסודר מבחינתה", אומר עובד בזק. "ההנהלה נוהגת כך מאותה סיבה בדיוק. כפיר מקובל על ההנהלה, לא היו סכסוכי עבודה בשנים האחרונות, ונחשב לבשר מבשרה של ההסתדרות. מי יודע מה יביא אתו יו"ר חדש? עדיף לשמור על המוכר והקיים, גם אם הוא בן 70". האם מדובר בפריווילגיה שאותה יכול כל עובד בזק לבקש? בזק סירבה לענות על השאלה כמה עובדים בדיוק קיבלו אישור לעבוד אחרי גיל 67, אך מקור המכיר היטב את הארגון מסביר כי זאת החרגה שנעשית באופן מצומצם במיוחד.

כפיר ביקש לא להגיב, אך מקורב לבזק טוען כי הוא נשאר בתפקידו כמה שמוגדר "צורך השעה", בשל נושאים רגישים העומדים על הפרק, למשל, הסדרת שוק התקשורת הקווית, וכלל לא ברור אם כפיר ישלים אפילו את הקדנציה הזו.

מבזק נמסר בתגובה: "כפיר נבחר על ידי העובדים לקדנציה נוספת לפני כחצי שנה, ותהליך הבחירה לווה ואושר על ידי ההסתדרות. החברה אינה מתערבת בהליך בחירת יו"ר נציגות העובדים, ומטבע הדברים תאפשר את קיום הקדנציה שאליה נבחר כפיר. בזק נוהגת במקרים מסוימים להעסיק עובדים לאחר גיל פרישה, והדבר אינו ייחודי ליו"ר ארגון העובדים". מההסתדרות נמסר בתגובה, פעם נוספת, כי היא "תומכת בפרישה תפקודית".

ריקי בכר: בית המשפט 
שלח אותו הביתה

סיפורו של ריקי בכר, יו"ר ועד עובדי דיסקונט ששימש בתפקיד 32 שנה (מתוך 48 שנה בבנק), מדגיש מה קורה כאשר להנהלה נמאס. מנכ"ל דיסקונט, ראובן שפיגל, אישר לבכר להמשיך לעבוד עד גיל 69, בתנאי שיפרוש בתום הקדנציה. על פי הערכות שפורסמו לא פעם, הרוויח בכר 125 אלף שקל בחודש, ועלות שכרו לבנק היתה 200 אלף שקל בחודש. ההסתדרות, שכאמור "תומכת בפרישה תיפקודית", לא התנגדה.

מעט לפני תום הקדנציה קיבל בכר מכתב מההנהלה שמזכיר לו את גיל הפרישה, אלא שבכר חשב שהוא יכול לעשות לבנק בדיוק את מה שעושים כפיר וכץ, ולהיבחר לעוד קדנציה, וכך לכופף את ההנהלה. הוא אמנם נבחר, אך ההנהלה עמדה על זכותה שלא לאפשר את המשך עבודתו. בצר לו פנה בכר לבית הדין לעבודה, ודרש כי לא יופלה מחמת גיל. בית הדין בדק את הסכם הפרישה של בכר, שלפיו יקבל יותר מ–10 מיליון שקל, וקבע כי אפשר לפטר אותו, משום שהדבר לא יפגע ביכולתו להתקיים בכבוד לאחר שיפרוש. כשבית הדין לא אישר את המשך ההעסקה הודיע בכר כי לא יערער, פינה את מקומו והלך הביתה באפריל 2014.

כיום בכר לא נשמע עליז במיוחד. "לא קל", הוא עונה לשאלה איך החיים אחרי הפרישה. "אחרי כל כך הרבה שנות פעילות יש בבת אחת חלל ריק, אבל מסתגלים, אין מה לעשות".

למה לא עירערת על פסק הדין?

בכר: "יבוא יום ואדבר על זה".

אתה מתחרט שלא עירערת?

"זה היה המעשה הנכון באותו רגע".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ